האם הועדה המקומית אישיות משפטית ? נטען כי ועדה מקומית היא אישיות משפטית, שסמכויותיה מוגבלות בדין, במפורש או מכללא. במסגרת סמכויותיה רשאית ועדה מקומית גם להתקשר בחוזים במקרים מסוימים. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם הועדה המקומית אישיות משפטית: השופט י' מלץ: העובדות .1המערער הינו הבעלים (בשותפות עם אחיו) של מספר חלקות, הנמצאות ממערב לקיבוץ שפיים (להל - הקיבוץ). החלקות מיועדות לבנייה, והמערער פנה לרשויות התכנון בבקשה שיתירו לו לבנות עליהן. משסירבו לו, עתר לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 9/80) נגד "הועדה המקומית לבנין ולתכנון עיר וכפר חוף השרון" (שהייתה המשיבה 2בעתירה, להלן - הוועדה) ונגד הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז המרכז (שהייתה המשיבה 1, להלן - הוועדה המחוזית). ניתן צו-על-תנאי, וביום 26.5.80 נתכנסו הצדדים ובאו לדיון, אלא שבמקום דיון בעתירה הגישו לבית המשפט מסמך המתקרא "הסדר" (להלן - ההסדר), הפותח במלים: "הצדדים באו לידי הסדר, כמפורט להלן ומבקשים מכבוד בית המשפט ליתן לו תוקף של החלטת בית משפט". על ההסדר חתומים המערער ופרקליטו, סגן פרקליט המדינה בשם הוועדה המחוזית, פרקליט הוועדה וסגן ראש המועצה. הצו שניתן על-ידי בית המשפט היה בזו הלשון: "הצדדים הגיעו להסדר בתיק זה שהוגש לנו בכתב וסומן ה/ 1 וביקשו על כן שהצו על תנאי יבוטל ללא צו להוצאות וכך אנו מחליטים". עינינו הרואות, שבית משפט לא נתן להסדר "תוקף של החלטת בית משפט", כפי שנתבקש ברישא לאמור בו. .2 תמציתו של ההסדר היא בסעיף 2הימנו, המצוטט להלן במלואו: "המשיבה מס' 2, הועדה המקומית לתכנון ובניה עיר וכפר חוף השרון מצהירה כי קבוץ שפיים התחייב בפניה לרכוש החלקות... ולשלם תמורתן על פי המפורט להלן, וכי היא מוסמכת להצהיר מטעם קבוץ שפיים על התחיבותו לרכוש החלקות, ובידה אף התחיבות מטעם קבוץ שפיים לשלם את מלוא התמורה שתגיע לעותרים תמורת החלקות הנ"ל וכן מצהירה המשיבה 2, כי הינה ערבה לבצוע התחיבויות הקבוץ על-פי הסדר זה". יתר סעיפי ההסדר עוסקים בפרטים שונים של העיסקה, כגון הקמת מנגנון לקביעת המחיר (שני שמאים), מועדי תשלום ותנאיו, מיסוי, הוצאות, תפיסת חזקה וכיוצא בזה. העובדה הבולטת לעין ביותר בהסדר כולו היא עובדת העדרו של "המחותן העיקרי" - הקיבוץ, שאמור להיות הקונה וממילא גם המשלם. כפי עולה מהדברים, התיימרה הוועדה לייצג אותו, להצהיר הצהרות ולקבל התחייבויות בשמו. בשמה שלה, ובנוסף על מה שהצהירה והתחייבה בשם הקיבוץ, נתנה הוועדה ערבות לביצוע התחייבויות הקיבוץ. לימים, סירב הקבוץ לקיים את ההסדר, בטענה שלא הסמיך את הוועדה להתחייב בשמו, כי ההסדר נעשה שלא על דעתו ושלא בהסכמתו, וכי לכן אין מוטלת עליו חובה חוזית כלשהי. בהתכתבות מאוחרת הסבירה הוועדה, כי ההצהרות שהצהירה וההתחייבויות שקיבלה בשם הקיבוץ - מקורן בטעות ובאיהבנה. כשהסתברה עמדת הקיבוץ, כבר היה מחיר מוסכם, שנקבע על-ידי השמאים, ולכן פנה המערער לבית המשפט המחוזי בתביעה נגד שני נתבעים: הוועדה, כנתבעת 1, והקיבוץ, כנתבע .2התביעה הייתה בסדר דין מקוצר, ועילתה פשוטה: הוועדה הייתה שלוח של הקיבוץ, ובשמו ועבורו התחייבה לרכוש את המגרשים ולשלם את תמורתם כפי שתקבע. הוועדה מצדה ערבה לביצוע ההסכם על-ידי הקיבוץ. התמורה נקבעה באופן שהגדיר ההסכם. על סמך אלה מתבקש בית המשפט לחייב את הקונה - הקיבוץ - ואת ערב - הוועדה - לשלם את התמורה בצירוף ריבית, הפרשי הצמדה, הוצאות ושכרטרחה. לימים, ולאור הערות שבפסק הדין, תוקנה התביעה והוספה הטענה, כי התובע מוכן לקיים את חלקו בהסכם ולמכור את החלקות לקונה. הוועדה הגישה במקביל בקשה לרשות להתגונן (המ' 457/81) וביקשה לדחות את התביעה נגדה על הסף (בהמ' 1456/81). הבקשה לדחייה על הסף התבססה על 4טענות שונות. הטענה הרביעית הייתה, כי "אין למבקשת במסגרת סמכויותיה כעולה מן הדין הכח לערוב ואין היא ניתנת לתבוע ולהתבע בגין ערבויות שניתנו על ידה" (סעיף 4לבקשה בהמ' 1456/81). ביום 18.1.83החליט כבוד הנשיא דאז של בית המשפט המחוזי בתלאביב-יפו, ב' כהן, לקבל את הבקשה ולדחות את התביעה נגד הוועדה (התביעה נגד הקיבוץ נשארה על כנה). על החלטתו זו* הערעור שלפנינו. על-פי צו של נשיא בית המשפט העליון סיכמו הצדדים את טיעוניהם בכתב. נימוקי פסק הדין .3 ציטטתי לעיל רק אחד מארבעת הנימוקים לבקשה לדחות את התביעה על הסף, וזה מהטעם הפוט, שרק נימוק זה נדון בפסק-דינו של השופט המלומד, ועל פיו בלבד החליט להיענות לבקשה ולדחות את התביעה (וזאת אף-על-פי שבראשית פסק הדין מבטיח הנשיא המלומד לדון בכל הטענות "אחת לאחת". ככל הנראה ויתר על הדיון בטענות האחרות משנוכח לדעת, כי די בדיון בטענה אחת זו כדי להיעתר לבקשה). מסקנתו של הנשיא המלומד היא פועל יוצא של מספר תיזות, הבנויות זו על גבי זו: א. ועדה מקומית ורשות מקומית - לאו היינו הך הן. ב. ועדה מקומית היא אישיות משפטית, שסמכויותיה מוגבלות בדין, במפורש או מכללא. במסגרת סמכויותיה רשאית ועדה מקומית גם להתקשר בחוזים במקרים מסוימים. ג. ההתקשרות בחוזים מותרת אך ורק כאשר היא נעשית במסגרת תחומי תפקידיה של הוועדה הנקובים בחוק. ד. במקרה דידן, החוזה שנכרת איננו קשור כלל בתחומי תפקידיה של הוועדה, ולפיכך חרגה הוועדה מסמכותה כאשר התקשרה בו. מכאן, שאין לחייב את הוועדה להיות קשורה בחוזה, ויש לדחות את התביעה נגדה. ועדה מקומית ושות מקומית .4 הסוגיה הראשונה שדן בה הנשיא המלומד היא, אם ועדה מקומית ומועצה מקומית - חד הן. חשיבותה של הכרעה בשאלה זו ברורה: לגבי מועצה מקומית נקבע במפורש בדין, כי - "מועצה מקומית תהא אישיות משפטית, ובכפוף להוראות צו הכינון תהא רשאית לעשות חוזים, לרכוש ולהחזיק מקרקעין או כל זכות בהם, לתבוע ולהיתבע בשמה היא" (סעיף 10לפקודת המועצות המקומית [נוסח חדש]). מובן לכן, שאם תאמר שגם ועדה מקומית כך, הרי שבוודאי רשאית הייתה להתקשר עם המערער ולקבל על עצמה התחייבויות כפי שקיבלה. את הבסיס לטענה, כי קיימת זהות גמורה בין שני גופים אלה, מוצא הפרקליט המלומד של המערער בפסק-דין ישן, שניתן עוד בשנת .1952הכוונה היא לבג"צ 155/52 [1]. בסיכומיו אף מצטט הפרקליט המלומד קטע מאותו פסק-דין, ממנו משתמע לכאורה, כי קיימת "זהות גמורה ומוחלטת בין שני הגופים..." (סיכומו המערער, בעמ' .17הקטע המצוטט הוא מעמ' 625לפסק הדין מול אות השוליים ה) חושש אני, שהפרקליט המלומד קורא באותו פסק-דין דברים שאין בו. המדובר היה שם במתן רישיון לפתיחת מלון, שהוועדה המקומית, המשטרה ושירותי הבריאות סמכו ידיהם עליו. הרישיון לא ניתן, ונטענה שם הטענה, כי הבקשה צריכה הייתה להיות מופנית לעירייה - ולא לוועדה המקומית. בית המשפט ראה בטענה זו חוסר תום-לב וקבע, שהואיל ובמקרה הנדון הרכבם של שני הגופים זהה, יש בנסיבות מקרה זה לראות את החלטת הוועדה המקומית כהחלטת המועצה. מכאן ועד למסקנה גורפת, כי שני גופים אלה הינם תמיד זהים וממילא סמכויותיהם זהות, רב המרחק. כל עניין הזהות בין שני הגופים ראשיתו בהוראה שבסעיף 18לחוק התכנון והבניה. תשכ"ה- 1965(להלן - החוק). סעיף זה עוסק בהרכב הוועדה וקובע, כי אם במרחב תכנון מקומי כלול רק תחומה של רשות מקומית אחת יהיו חברי מועצת אותה רשות מקומית חברי הוועדה. אלא שמיד לאחריו בא סעיף 19, הדן בהרכב הוועדה במקרים בהם כלולות מספר רשוית מקומיות במרחק תכנון מקומי אחד. כאן ההרכב הוא שונה לחלוטין. מכאן, שאפילו מבחינת ההרכב לא תמיד קיימת זהות, ומכל שכן שאין ללמוד מכך על זהות סמכויות. נמצא, שאין להקיש מהסמכויות המוענקות בחוק למועצה מקומית (או לעירייה) לגבי סמכויות של ועדה מקומית, ובנושא זה צדקה הערכאה הראשונה. ועדה מקומית - אישיות משפטית? .5התיזה השנייה של הנשיא המלומד היא, שוועדה מקומית (וממילא גם הוועדה שלנו) היא אישיות משפטית, הרשאית, במקרים מסוימים, להתקשר בחוזים מחייבים. זאת אף-על-פי שהדברים לא נאמרו במפורש בשום מקום. הנשיא המלומד מפרט שורה של סעיפים בחוק, מהם ניתן, להשקפתו, להסיק ולאמץ תיזה זו. בראשם סעיף 258, הקובע, כי "ועדה מקומית רשאית לפתוח בהליכים ולהתייצב בפני בית משפט בכל הליך באמצעות עובד שהרשתה לכך...". ממשיך הנשיא המלומד ומזכיר את סמכות הוועדה להפקיע מקרקעין ובמסגרת זו לשלם פיצויים (סעיף 190(א)(5)) ולכרות הסכם עם בעל הקרקע לחילופי מקרקעין (סעיף 191), את סמכות הוועד לשלם פיצויים (סעיף 197) "לרכוש נכסים לצורך מילוי תפקידיה ולמכרם" וכן להעסיק עובדים (סעיף 263(א) לחוק). כל אלה, סבור הנשיא המלומד, מלמדים, כי ועדה מקומית היא אכן אישיות משפטית, הכשרה להתקשר בחוזים. סוגיה זו כבר התעוררה בעבר בפסיקתו של בית-משפט זה. עוד בשנת 1974נאמר, אם כי בהערת סוגריים, כי "כל מי שלפי החוק כשיר לשאת בחובות וליהנות מזכויות הינו בעל אישיות משפטית... אם כי יתכן שהחוק שולל ממנו את הכושר להתדיין בבתי-המשפט" (ע"א 254/74 [2], בעמ' 704 מול אות השוליים ד). ביתר הרחבה נדונה הסוגיה בע"א 272/81 (בר"ע 97/81) [3]). אומר הנשיא י' כהן המנוח, בעמ' 673מול אות השוליים א: "הדעה המקובלת בין חכמי המשפט היא, שאם הדין מכיר בכשרותו של גוף מסוים להיות בעל זכות או לחוב בהתחייבות, ממילא אותו גוף או יצור נחשב ל'אדם'. אשר יכול לתבוע ולהיתבע בגין זכויותיו או בגין חובותיו". וכן, בעמ' 674מול אות השולים ב: "מסקנה זו, שמי שכשר על-פי הדין להיות בעל זכות או לחוב על-פי הדין הוא גם כשר להיות בעל דין בכל הקשור לזכויות או חובות אלה, היא מחויבת המציאות, ואין צורך להרחיב את הדיבור על ההיגיון ועל התועלת שבמסקנה זו". וכן בהמשך, בעמ' 675מול אות השוליים א: "הכרתו של המחוקק, שגוף מסוים יכול להיות נושא לזכויות ולחובות, אינה חייבת להינתן במפורש, אלא היא יכולה להינתן גם במשתמע בדרכים שונות וביניהן הוראות בחיקוקים, שמהן נראה מכללא, שהכרה כזו ניתנה על-ידי המחוקק...". נמצא, שגם תיזה זו יש לה בסיס בהלכות של בית-משפט זה. ואני מציע שנאמץ אותה גם במקרה דידן. תחום הסמכות להתקשר בחוזים .6התיזה השלישית של הנשיא המלומד עוסקת בסוגיה, עד היכן משתרע תחום סמכותה של הוועדה להתקשר בחוזים. תחילה שקל הנשיא המלומד את הגישה, שרשימת הפעילויות החוזיות והפינאנסיות של הוועדה, שפורטו בחק, היא בבחינת רשימה סגורה. לאחר מכן, בהרהור שני, הגיע למסקנה, כי אין המדובר ברשימה סגורה, וכי מגבלות ההתקשרות של הוועדה הן מגבלות של תפקוד. כל פעולה, והתקשרות חוזית בכלל זה, כך פסק, יש לבדוק מול תפקידה של הוועדה כפי שהוגדר בחוק, ובעיקר בסעיף 27(א), היינו: "...להבטיח את קיומן של הוראות חוק זה וכל תקנה על פיו". אם הבדיקה תעלה, כי באופן סביר אין אותה פעולה משרתת את התפקיד המוגדר של הוועדה, הרי היא בבחינת חריגה מסמכות. ההבדל בין שתי הגישות הוא משמעותי מאוד לענייננו. אם נכונה הגישה, כי המדובר ברשימה סגורה, הרי שלענייננו זהו סוף פסוק, משום שמתן הערבות, כפי שניתנה כאן, איננו כלול באותה רשימה, וממילא נעשה תוך חריגה מסמכות. ואילו אם נכונה הגישה האחרת, זו שאומצה על-ידי הנשיא המלומד, עדיין נותרה המשימה לבדוק, אם מתן ערבות כזו הינו באופן סביר במסגרת תפקידיה המוגדרים של הוועדה, ורק אם יימצא שאיננו במסגרת זו, תיפסל כחורגת מסמכות. הערכאה הראשונה, שכאמור אימצה את הגישה הנייה, המרחיבה, בדקה את פעולתה של הוועדה לאור מבחן זה והגיעה למסקנה, כי זו איננה במסגרת תפקידיה של הוועדה, ולפיכך נעשתה תוך חריגה מסמכות. נראה לי, שאת הבחירה בין שתי הגישות הנ"ל ניתן להשאיר בצריך עיון, ואין צורך להכריע בה כאן, מהטעם שאפילו על-פי הגישה שאומצה עלידי הערכאה הראשונה, שהיא הנוחה יותר למערער, הייתה בפעולת הוועדה משום חריגה מסמכותה המוגדרת בחוק. האם פעלה הוועדה בתחום תפקידיה? .7א. התיזה האחרונה והמכרעת של הערכאה הראשונה היא, כי החוזה הנדון כאן נעשה על-ידי הוועדה תוך חריגה מסמכות, אפילו על-פי הפירוש הרחב יותר שאומץ על-ידיה. אומר הנשיא המלומד*: "מה שעיני רואות הוא חוזה... להעביר בעלות מאת אנשים פרטיים... לאישיות-משפטית פרטית... זאת ותו לא. חוזה שנועד לשאת עניינים פרטיים גרידא. ואפילו כאשר אני נותן את דעתי על הרקע - בקשת התובע להיתר בניה אשר הושבה ריקם על-ידי הוועדה ובג"צ נגד הוועדה מצ התובע לכפות עליה את מתן ההיתר - אינני רואה מה ענין תיכנוני יכול היה להיות לוועדה שנכס פלוני יעבור מבעלותו של פרט א' לבעלותו של פרט ב'". פרט להגדרה הרחבה ביותר שבסעיף 27לחוק, שהוארה לעיל, אין בחוק שום סעיף, המפרט ומרכז את תפקידיה וסמכויותיה של ועדה מקומית. אלה מפוזרים על פני החוק במספר סעיפים. מה שניתן לומר עליהם באופן כללי הוא רק, שבהיות ועדה מקומית הנמוכה בגופי התכנון (לאחר המועצה הארצית והוועדה המחוזית), מצומצמים אף תפקידיה וסמכויותיה בתחומי מרחב התכנון המקומי שבשליטתה. אלה קשורים * פ"מ תשמ"ד (1), בעמ' .295 בעיקר בתכנית מיתאר מקומית (סימן ג' בפרק ג' לחוק), בתכנית מפורטת (פרק ג' סימן ד' לחוק) ובהפקעות (פרק ח' לחוק). ומה לכל אלה ולמכירה של קרקע (באזור שבו קיימות כבר מזמן תכנית מיתאר ותכנית מפורטת) ממוכר פרטי לקונה פרטי? אליבא דבית המשפט קמא מאומה. אליבא דמערער - הרבה. בסיכומיו מסביר פרקליט המערעראת עמדתו: הפגם העיקרי בפסק הדין הוא בכך שהושמט ממנו "תאור העובדות של הרקע של הפרשה כולה". השמטת הרקע, כך הוא סבור, "מעוותת את התמונה" (עמ' 1לסיכומי המערער). לא ברור לי, על מה מלין הפרקליט המלומד. את מסגרת הסכסוך והיקפו קבע הוא עצמו, בניסוח תביעתו. תביעתו הייתה קצרה בתכלית, בסדר דין מקוצר, וסיפרה רק על ההסדר בבית המשפט העליון ועל התחייבויות הוועדה והקיבוץ על פיו. שום תיאור רקע אינו מופיע שם. הבקשה לדחייה על הסף הייתה אף היא קצרה ביותר, ונטענו בה טענות משפטיות בלבד. בישיבת בית המשפט מיום 7.4.81הסכימו שני הצדדים, כי אין צורך בשמיעת ראיות ודי בסיכומים בכתב, וכך החליט השופט. נמצא, שלפני הנשיא המלומד לא הייתה אלא תביעה בסדר דין מקוצר, מבוססת על הסכם בכתב, לתשלום סכום מסוים. לא היה לפניו כל "רקע", זולת הרקע שהוא עצמו מזכיר בפסק הדין, דהיינו, שמה שקדם להסדר היה עתירה למתן היתר בנייה של המערער נגד הוועדה. אם סבר המערער, כי ה"רקע" עליו הוא מדבר חשוב ומן הראוי שיובא לידיע בית המשפט, היה צריך לדאוג להבאתו לפני בית המשפט במסגרת תביעתו. אם אצה לו הדרך והוא בחר בסדר דין כפי שבחר - אין לו להלין אלא על עצמו. מה שפגם המערער בבית המשפט קמא הוא מבקש לתקן לפנינו: "הח"מ בוחר לכן לפרט קמעא את הרקע העובדתי" (שם). זאת אין הוא, כמובן, יכול לעשות, וטעם זה בלבד די בו כדי שתידחה טענתו, וממילא - בהיותה הטענה העיקרית - יידחה גם ערעורו. ב. גם אלמלא הקושי הדיוני של המערער לא הייתי מקבל את טענתו לגופה. בתכלית הקיצור, טענתו היא, שהיה "חטא קדמון" של תכנון, שבעטיו נמצאות החלקות - שייעודן בנייה ומגורים - בסמוך לקרקע חקלאית של הקיבוץ. אופי האזור, כך נטען, הוא חקלאי, והתוצאה היא, שבניית בתים פרטיים עירוניים תגרום לכך, שהקיבוץ "יאלץ לסבול בקרבתו מספר דיירים עם אורח חיים שונה תכלית שינוי מהחיים בקיבוץ". התיזה של המערער היא, שבהיות הוועדה הממונה על התכנון באזור שיפוטה ואחראית לשמירת "איכות נאותה של החיים" ו"אופיו החקלאי של האזור כולו", הרי שאם יצא מתחת ידה מכשלה, הפוגעת באותה איכות חיים, מסמכותה ואפילו מחובתה לפעול לסילוקה של מכשלה זו. ממילא, כל פעולה שמטרתה סילוק המכשלה - כשרה היא מבחינת הסמכות. אין הדבר כך. מכשלה כזו, אם אכן מכשלה יש כאן (ואין הדבר בטוח כלל ועיקר), ניתנת לתיקון בדרכים שנקבעו בחוק, כגון שינוי ייעוד, הפקעה וכו'. אם אכן סבורה ועדה, שיצאה מתחת ידה מכשלה תכנונית הדורשת תיקון, נותן החוק בידה דרכים לתיקונה, אפילו אין דרכים אלה קלות או קצרות. כך, למשל, אם אכן סבורה הוועדה, שמן הראוי שהאזור כולו יהיה חקלאי, וכי המצב שנוצר הוא כל כך בלתי נסבל שמן ההכרח לתקנו, תטרח ותיזום שינוי ייעוד של החלקות, על כל הכרוך והמשתמע מכך. מובן שקיימת דרך קצרה ופשוטה הרבה יותר לפתרון הבעיה, אלא שזו תלויה ברצונם הטוב של הצדדים: רכישת הקרקע על-ידי הצד המעוניין (במקרה שלנו, רכישת החלקות על-ידי הקיבוץ). יכולה ועדה לרצות בכך, לשאוף לכך, להציע זאת לצדדים ולעודדם ואולי אפילו לתווך ביניהם - אך עד כאן. אין זה כול בשום פנים נטילת חלק פעיל בהתקשרות עצמה על-ידי קבלת התחייבויות, ובוודאי לא התחייבויות כספיות. הפרקליט המלומד של המערער עד לקושי זה, והוא מנסה להתגבר עליו בטענה, שבפועל, מה שעשתה הוועדה הוא מה שמתיר לה החוק לעשות, דהיינו שינוי ייעוד, אלא שעשתה זאת על דרך הקפנדריה, קיצור הדרך. כיצד? מסביר הפרקליט המלומד: "...אין שוני בין ההסדר שנעשה לבין ביצוע הפעולה על ידי שינוי יעוד. קיים אולם הבדל חשוב והוא שעריכת תכנית - למרבית הצער - הכוללת הכנה, הפקדה, התנגדויות, אישורים, עררים וכו' וכו', אורכת זמן רב ביותר, שעה שההסדר עושה זאת בקצב מהיר יותר מבלי לקפח אף צד! שהרי כל הצדדים החלוקים נמצאים בתוך ההסדר ומסכימים לו והם: הקיבוץ והמערער וטובת הציבור איננה נפגעת" (עמ' 7לסיכומי המערער). אין היגיון בטענה זו (מחוץ לתסבוכת התכנונית שמעוררת קפנדריה כזו). ממה נפשך: אם אכן מסכימים הצדדים בינם לבין עצמם לפתור את בעיה על דרך רכישת הקרקעות זה מזה - הרי אין צורך כלל בתהליך הארוך והמסובך של שינוי הייעוד, ואין צורך כלל בכך שהוועדה תיטול חלק בהתקשרות כזו. מאידך גיסא - אם יש צורך בשינוי הייעוד, והוועדה ממילא חייבת להיזקק לתהליך ממושך זה, מה עוזרת כאן הסכמת הצדדים לעיסקת הרכישה של האחד מהאחר? טוען הפרקליט המלומד: הסכמת הקיבוץ היא הפותרת את הבעיה של מימון הפיצוי למערער על הפיכת הקרקע העירונית שלו לקרקע חקלאית, זולה יותר. התשובה לכך היא כפולה: ראשית - הרי מובן מאליו, ששום שינוי ייעוד לא יכול לבוא בחשבון ללא פיצוי בעלי הקרקע שהורידו משוויה. אם אכן ירצה הקיבוץ, כצד מעוניין, לממן פיצוי זה, תבוא עליו ברכה, אך אין בכך כדי לשנות את תהליך שינוי הייעוד עצמו, ששלביו מפורטים בחוק. ושנית - כל התיזה הזו בנויה על הנחה לא נכונה, שהקיבוץ אכן הסכים לאותה קפנדריה והסכים להיות המממן של שינוי הייעוד. אין זה כך: הקיבוץ בפירוש הסתייג מהעניין וטען, שמעולם לא התכוון לרכוש את החלקות ומעולם לא הסמיך את הוועדה לפעול בשמו לעניין זה. סירובו זה של הקיבוץ הוא הרי כל עיקרו של המשפט שבין המערער והקיבוץ (כזכור, התביעה נגד הקיבוץ לא נדחתה על הסף, והיא ככל הנראה עדיין תלויה ועומדת). אין איפוא כל בסיס לטענת פרקליט המערער בסיכומיו, כי "כל הצדדים החלוקים נמצאים בתוך ההסדר ומסכימים לו, והם הקיבוץ והמערער..." (עמ' 7לסיכומי המערער). לפיכך הייתי דוחה טענה זו של המערער, וממילא דוחה את ערעורו. הוצאות .8אין זה אומר, שנחה דעתי מפעולותיה של הוועדה. בלהיטותה להשיג את מטרתה חרגה מסמכותה ועשתה פעולות, שייתכן מאוד שגרמו נזק למערער, שסמך על הצהרותיה ועל ערבותה. הערכאה הראשונה הביעה מורת רוחה מהדרך בה נהגה הוועדה, על-ידי כך שנמנעה מלפסוק לה הוצאות אף-על-פי שזכתה בדין. אני מציע, שאף אנו ננקוט דרך זו ולא נפסוק הוצאות גם בערכאתנו. לסיכום: אני מציע שהערעור יידחה. ושלא יהיה צו להוצאות. הנשיא מ' שמגר: אני מסכים. המשנה לנשיא מ' בן-פורת: אני מכימה. אודה, כי לדידי עצם הטענה שקיבוץ התחייב לרכוש אדמות בגדר חידוש הוא. עד כמה שידיעתי את האידיאולוגיה של הקיבוץ מגעת, אין זה מדרכו לעשות כן. נהפוך הוא, הקיבוץ מחזיק בדרך כלל ב"אדמתו" כשוכר בלתי מוגן או כבר-רשות גרידא, אשר תיאורטית ניתן להרחיקו בכל עת. ראה: . Isr 1" israel's collective settllment:the kibuts" ,j. Weisman 5 102, 99(1966) . .l. Revלא אעמיק בשאלה, שכן אין חולק, שהקיבוץ רוכש נכסים בשנות קיומו אך עם פירוקו עוברים אלה ל"ניר" ( 101ibid, at). מכל מקום, גם דעתי היא, שדין הערעור להידחות. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מלץ. בניהאישיות משפטיתועדה מקומית לתכנון ובניה