קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזרת תושבות: 1. העותרים מבקשים להורות למשיב להחזיר לעותרת 1 (להלן - העותרת) את מעמדה כתושבת ישראל, לאשר את בקשתה לאיחוד משפחות עם בעלה העותר 2 (להלן - העותר), ולרשום את ילדיהם (העותרים 3-7) במרשם האוכלוסין. 2. העותרת היתה תושבת קבע בישראל מכוח לידה. העותר נולד בירושלים בשנת 1947, אך בעת המפקד בשנת 1967 שהה לצורך לימודים בסוריה. לאחר מכן הגיע לארץ ובשנת 1972 נישא לעותרת, שהיא בת דודתו. זמן מה לאחר נישואיהם עברו בני הזוג להתגורר באלג'יר, וכן בערב הסעודית, ומשנת 1990 ועד לשנת 1995 התגוררו בירדן. לדברי העותרת, היא הקפידה כל אותה תקופה לשמור על קיום התנאים לשימור תושבותה, עפ"י הכללים שנקבעו בידי המשיב, וגם לא רכשה כל מעמד במדינות ערב. לאחר פרסום ההקלות לאיחוד משפחות, חזרה לישראל בשנת 1995 יחד עם בעלה וילדיהם והגישה בקשה לאיחוד משפחות עבורם (בקשה מס' 543/95). העותר קיבל אשרות כניסה מעת לעת, רובן מסוג ב/1, כאשר תוקפה של האחרונה שבהן היה עד ליום 25.2.97. בהודעה מאותו יום הודיע לה המשיב - מבלי שהקדים לכך בירור או שימוע - על פקיעת רשיון ישיבת הקבע שלה, בנימוק שהעתיקה את מרכז חייה מחוץ לישראל. כפועל יוצא פקע גם רשיון הישיבה של בני משפחתה (ששמותיהם פורטו בהודעה), וכולם נדרשו לעזוב את הארץ בתוך 15 יום מיום 2.3.97 (נספח ע/3 לעתירה). העותרת טוענת כי עררה על ההחלטה, וכשביקשה לדעת את התשובה נענתה כי הנושא בטיפול. כאשר נודע לה על שינוי מדיניות המשיב, בעקבות מינויו של השר שרנסקי כשר הפנים, שבה ופנתה למשיב כדי שיחזיר לה את תעודת הזהות, ירשום את ילדיה בתעודה ויאריך את אשרת השהייה של בעלה. לאחר שהמשיב הודיע לה כי עליה להגיש ערר חדש ולצרף מסמכים המוכיחים מרכז חיים בישראל שנתיים לפחות, הגישה ערר ביום 26.2.01 (נספח ע/5 לעתירה). משלא נתקבלה תשובה מן המשיב, פנתה ביום 28.7.01 לבא כוחה, שכבר למחרת היום ערר שוב על ההחלטה (נספח ע/6). ביום 16.8.01 דחה המשיב את הערר בקבעו כי בעקבות בדיקה שניה שנעשתה הוחלט שלא לשנות את ההחלטה (נספח ע/12 לעתירה). במכתבו מיום 22.1.02 ביקש בא כוחה מן המשיב לנמק את החלטתו (נספח ע/13), ומשלא נענה, חזר ופנה אליו שוב ביום 1.4.02 (נספח ע/14). ביום 12.5.02 נענה כי בעקבות בדיקה שלישית שנעשתה "הוחלט שאין שינוי מאחר ומרכז החיים אינם מספקים" וכי ההחלטה הינה סופית (נספח ע/15). לטענת בא כוח העותרים, הובטח לו במגעים שניהל עם המשיב כי עניינה של העותרת יידון בוועדה, אך לאחר שזו לא התכנסה, עתר לבית המשפט. 3. בעתירתם טענו העותרים גם בעניין ההחלטה המקורית לשלול מהעותרת את רשיון התושבות שלה בשנת 1997, באומרם כי זו נתקבלה תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי, באשר לא ניתנה לעותרת הזדמנות לטעון עובר לקבלתה. אינני רואה מקום להידרש היום לטענה זו שהועלתה בשיהוי רב. מה עוד, שבסיכומיו בע"פ התמקד ב"כ העותרים בטענה כי אין להפלות בין העותרת לבין אחרים, שתושבותם נשללה אך לא עזבו את הארץ על אף שנדרשו לעשות כן, וזו הוחזרה להם בעקבות נוהל שרנסקי, כפי שאישרו העדות מטעם המשיב. לטענתו, אין מחלוקת כי העותרים שבו ארצה בשנת 1995 והתגוררו בביתו של העותר, אותו ירש יחד עם אחיו. את העובדה כי חשבונות הארנונה והחשמל רשומים על שם בני משפחה אחרים, הסביר בכך שלאחר שנשללה מן העותרת תעודת הזהות, ובאין תעודת זהות לבעלה, לא נמצאה דרך אחרת. העותרים צירפו לעתירתם את תעודות לימודים של ילדי העותרת שלמדו בירושלים ובסביבותיה, בסמוך למקום מגוריהם בעטרות (התעודות שצורפו לערר - ע/6). 4. בתשובתו לעתירה לא הסביר המשיב מדוע המסמכים שהוגשו אינם מוכיחים קיומו של מרכז חיים בישראל. בסיכומיו טען המשיב כי מעבר לעניין המגורים נבדקים פרמטרים נוספים, כמו לימודים, עבודה, חברות בקופת חולים, וכי אלה שנמצא כי הם חסרים, לא ניתן לתרצם בדרך שתורצו חשבונות הארנונה והחשמל. לטענתו, בית המשפט לא מחליף את המשיב בבדיקתו את מרכז החיים. המשיב בדק נושא זה 3 פעמים ו"היה להם [לעותרים] זמן לתקן" (עמ' 8). לשיטתו, "העותרת שהתה מעל ל- 7 שנים מחוץ לארץ, ופקעה התושבות מאליה. נתנו להם פתח, והיא שמרה על זיקה במהלך שהותה בארץ ולכן תצהיר שרנסקי חל עליה ... בדקו 3 פעמים אך בדיקות אלה יצאו לא טובות" (עמ' 8). גב' איכלס חורי, שטיפלה בתיק העותרת והשיבה בשלילה לפניותיה (נספחים ע/12 ו-ע/15), הסבירה את ההחלטה לפיה לא הוכח קיומו של מרכז חיים בישראל, באומרה "היא המציאה מסמכים על שם גיסה, שהיא גרה אצל גיסה, לא המציאה מסמכים על שמה. מה שהמציאה זה שהיא גרה אצל גיסה מיום שחזרה, בשנת 95'. ההנחיות שלנו מחייבות שתמציא על שמה את המסמכים ולא על שם מישהו אחר. לדוגמא הסכם שכירות בית, מסמכים כמו ארנונה, חשמל, מים. תעודות לימודים עבור ילדיה. הלימודים אינם משנים אם מתקיימים בירושלים. אך תעודות שמעידות על לימודים וזה גם תלוי בשאר המסמכים" (עמ' 3). 5. עפ"י התצהיר (מיום 14.1.02) שהגישה העותרת למשיב, היא חזרה לישראל בשנת 1995 ומאז היא מתגוררת עם בעלה ועם ילדיה בעטרות בבית פרטי של בעלה, שירש מאביו (שם, סע' ב). העותרים הסבירו בעתירה כי הבית שהם מתגוררים בו שייך לעותר ולשאר אחיו, שירשו אותו מאביהם (סע' 20ב). לשאלת ב"כ העותרים, שנסובה על טענת העותרים בערר לפיה מאז שחזרו ארצה (בשנת 1995) התגוררו בדירה שקיבל העותר בירושה מאביו, השיבה גב' חורי "זה היה ידוע לנו, שבית גיסה זה בית המשפחה. אך התצהיר שלה היה בינה לבין גיסה. אך היה ידוע לנו שזה בית של המשפחה" (עמ' 3). בסיכומיו בע"פ (בעמ' 8) אמר ב"כ המשיב, בהתייחסו לעניין המגורים, כי "אפשר לתרץ את החסרון ההוא בבית המשפחה" (להבדיל, לדעתו, מהחסרונות בפרמטרים האחרים שאותם לא ניתן לתרץ). לעומת זאת, בהמשך דבריו, משנדרש לנושא עזיבתם של העותרים את הארץ, אמר ב"כ המשיב "גם לגבי האישה איננו יודעים האם היא גרה בתחומי המדינה או בשטח הרשות" (עמ' 9), באומרו קודם לכן, בתשובה לשאלת ביהמ"ש, כי ידוע למשיב שהעותרת לא יצאה לחו"ל, ובהוסיפו כי אין לו מידע לגבי יציאת שאר העותרים לחו"ל. בהודעתו מיום 17.2.04 הודיע לביהמ"ש כי בדיקת הרישום במשטרת הגבולות העלתה שהעותרים כולם לא יצאו מישראל מאז שנת 1995 ואילך, אך הוסיף ואמר שוב "כי אין בבדיקה זו כדי ללמד על יציאה לשטחי האזור" (סע' 2; ההדגשה במקור), וכי הוא עומד על דעתו כי העותרים לא הוכיחו קיומו של מרכז חיים בישראל. 6. לאחר שהצהירה בפניו כי היא מתגוררת בבית ששייך גם לבעלה, בית שירש כאמור מאביו יחד עם אחיו, ולאחר שהוכח כי העותרים לא יצאו מן הארץ מאז שנת 1995, לא די בהעלאת האפשרות, לפיה ייתכן שהיא יצאה עם משפחתה לשטחים, כדי לקבוע שאיננה מתגוררת עם משפחתה בבית ששיך לבעלה ואחיו. המשיב לא המציא אפילו בדל ראיה שיש בו כדי לסתור את דברי העותרת. השערה לגבי אלטרנטיבה איננה אפילו תחילתה של ראיה. 7. העותרת הסבירה בעתירתה מדוע חשבונות הארנונה והחשמל רשומים על שם בני משפחתה: הראשון על שם חמיה המנוח והשני על שם גיסה. לדבריה, חשבונות החשמל נותרו על שם חמיה המנוח, ואילו את הארנונה העביר גיסה בשנת 1998 על שמו בהעדר תעודת זהות לעותרת ולבעלה (סע' 20ב). לשאלת ב"כ העותרים, כיצד אפשר שהחשבונות יהיו על שם העותרת לאחר שתושבותה נשללה ובאין לה תעודת זהות, השיבה גב' חורי: "על פי נסיוני, על פי עבודתי, היו הרבה מקרים שתושבותם נשללה, על שמם שכירות בית והכל וכל המסמכים" (עמ' 3). תשובה זו איננה סותרת את טענת העותרת. בסיטואציה של שכירות, הוכחת המגורים והתשלומים השונים הכרוכים בכך פשוטה וקלה יותר, בהיותם מלווים לרוב במסמכים, ואילו במקרה הנדון העותרים מתגוררים בביתם שלהם יחד עם אחרים מבני משפחתם. בנוסף, כעולה מדבריה של גב' חורי, לצד מקרים מן הסוג שהיא מציינת, קיימים גם מקרים אחרים. מקרה כזה הוא המקרה הנוכחי, שבו המסמכים אינם רשומים על שם העותר, אך יש לכך הסבר משכנע. 8. בסכמו טענותיו ציין ב"כ המשיב כי בנוסף למקום המגורים נבדקים גם "דברים נוספים כמו תעודות לימודים, עבודה, קופ"ח", משום שלדבריו אין די בפרמטר של מגורים בבית המשפחה (עמ' 8). כאמור, טען המשיב, "כי אפשר לתרץ את החסרון ההוא בבית המשפחה, אך לא את החסרונות האחרים" (עמ' 8). בעתירתה ציינה העותרת כי חלק מילדיה למד בירושלים וחלק בבתי הספר באלראם ובשכונת הדואר, בסמיכות למקום מגוריהם בעטרות, ואף צירפה תעודות לימודים (סע' 20ג). המשיב לא הסביר מה חסר בתעודות הלימודים. אשר לחברות בקופת החולים, מציינת העותרת בעתירתה כי היתה חברה בקופת חולים וקיבלה טיפול רפואי במרפאה של קופת החולים הכללית שבשיך גראח, ברם לאחר שהופקעה תושבותה שלל ממנה המוסד לביטוח לאומי את הזכאות לביטוח בריאות (סע' 20ד). המשיב לא הסביר מה חסר בעניין זה. 9. האמור לעיל דוחק לקביעה כי העותרים הוכיחו קיומו של מרכז חיים בישראל. משכך, עפ"י נוהל שרנסקי, יש להחזיר לעותרת את התושבות. סוף דבר: 10. לאור מסקנתי זו, אני מורה למשיב להחזיר לעותרת את תושבות הקבע, וכן ליתן החלטתו, בתוך זמן סביר, בבקשת העותרת לאיחוד משפחות ולרישום ילדי העותרים במרשם האוכלוסין. 11. המשיב ישלם לעותרים את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.משרד הפניםתושבות