קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכנסות מעסק של בני זוג עצמאיים:   השופט יגאל פליטמן   1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (עב 1088/97 השופטת ורדה סמט), לפיו נדחתה תביעת המערערים להצהיר, כי הכנסותיהם אינם מעסק משותף, וכי השומות הסופיות שהוצאו להם על ידי מס הכנסה מחיבות את המשיב, ועל פי אותן שומות צריך להעשות חישוב דמי הביטוח שעליהם לשלם למוסד לשנים 1991 עד 1993.   2. בפסק דינו קבע בית הדין האזורי כזאת:   א. המערערים הינם בני זוג המתגוררים בכפר מונאש. לתקופה נשוא התביעה דהינו שנים 1991 עד 1993, דיווחו המערערים למוסד על היות שניהם עצמאים במשק חקלאי משותף.   ב. במס הכנסה נחשבו המערערים כבעלי מקור הכנסה בלתי תלוי האחד בשני, על פי סעיף 66 לפקודת מס הכנסה (להלן - הפקודה), לפיכך, לא חל עליהם הכלל הקבוע בסוף 65 לפקודה, לפיו - "הכנסת בני זוג יראוה לענין פקודה זו כהכנסת בן הזוג הרשום והיא תחוייב על שמו." לאור זאת נישום כל אחד מהמערערים בנפרד ועל פי הסכם עם פקיד השומה. לאור האמור, חלק נכבד מהכנסותיה הנפרדות של המערערת הועבר על שם בעלה, כך שבסיכומו של דבר היא חויבה בתשלום מס הכנסה על סכום קבוע בשיעור של 20,000 ₪ לכל אחת מהשנים 1991, 1992, 1993.   ג. טענת המערערים, כי לא עסקו בחקלאות באותה העת, כפי שדיווחו למוסד, אלא בשני עיסוקים שונים ובלתי תלויים; דהיינו: המערער - במסגריה ליצור חממות, והמערערת - בהקמת אוהלי אירועים וסככות הצללה; נדחתה על ידי בית הדין; שפסק לגביה כי: "אפילו נלך לשיטתה של התובעת ונאמר, כי עסקה בהקמת אוהלי אירועים, התמונה המתקבלת הינה, כי לבעלה חלק נכבד בניהול העסק ולפיכך אין היא עומדת במבחן אי התלות שנקבע בפסיקה, ויש לראות בהכנסותיה כהכנסות מעסק משותף".   ד. משנקבע כי בעסק משותף עסקינן פסק בית הדין כי, חלות לעניננו הוראות תקנה 24 [לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח) (להלן - התקנות)], הקובעות את יחס החלוקה בעסק משותף כ- LEX SPECIALIS , ולא הוראת סעיף 345(3) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ו-1995 (להלן - החוק), לענין חישוב הכנסתו של עובד עצמאי לתשלום דמי הביטוח.   לאור האמור נדחתה התביעה.       3. המערערים ערערו על פסק הדין ועיקרי טיעוניהם היו:   א. על פי סעיף 345 לחוק, ההכנסה של עובד עצמאי לחישוב דמי הביטוח - הינה ההכנסה שתקבע על פי השומה הסופית לפי פקודת מס הכנסה המחייבת את המוסד לאור סעיף 372(ד) לחוק.   משמעות אותו החיוב הינה, שהמוסד אינו רשאי לסטות מהאמור בשומה הסופית לגבי סכום ההכנסה המיוחס לכל נישום.   ב. "תקנה 24 מתיחסת למקרה של מקור הכנסה משותף, ואילו במקרה שלפנינו, משקבע פקיד השומה שההכנסות הן נפרדות לא היה מקום להחיל את תקנה 24" באופן הגובר על הוראות סעיפים 345 ו-372 לחוק.   4. עיקרי טענות המוסד היו:   א. "המחלוקת המשפטית בין הצדדים מתרכזת בחלוקת ההכנסות של בני הזוג ולא על גובה הכנסותיהם".   ב. אין להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי לענין התלות בין המערערים וניהול עסק משותף על ידם.   ג. הוראות פקודת מס הכנסה אין לה דבר עם פרשנות הוראות חוק הביטוח הלאומי.   ד. אם חס וחלילה היתה קורית למערערת תאונה בעבודה בתקופה הרבלנטית, סביר להניח שהיא לא היתה מבקשת להסתמך על הכנסתה הפקטיבית בשיעור 20,000 ₪ שנקבעה בדיעבד, אלא על הכנסותיה בזמן אמיתי".   5. לדעתנו דין הערעור להידחות מטעמי המוסד, אשר על כן נעמוד קצרות על הנקודות הבאות:   א. דמי הביטוח אותם גובה המוסד מהמבוטח והגימלאות אותם הוא משלם לזכאי - הינם בעיקרו של דבר נגזריה של אותה ההכנסה, הן כאשר מדובר בגימלה מחליפת הכנסה כתשלום: דמי פגיעה, גימלת נכות בעבודה, גימלת תלויים, דמי אבטלה, דמי לידה וכו', והן כאשר מדובר בתשלום התלוי באותה הכנסה למשל קיצבת נכות כללית, שרותים מיוחדים, קיצבת זקנה בגיל היחסי, קצבת שאירים לאלמן, גימלת סיעוד וכו'.   לאור האמור ישנה חשיבות לקביעה אמיתית של מעמד המבוטח ושיעור הכנסתו.   משכך הם הדברים, "הוראת פקודת מס הכנסה, אין לה דבר עם שאלת פרשנות חוק הביטוח הלאומי, וחזקה היא, כי מונח המופיע בחוק מסוים מתפרש מתוך אותו חוק ובהתאם למטרתו (דב"ע נו/45-0 המוסד לביטוח לאומי - בלובר פד"ע כב' 338). לפיכך, לענין חוק הביטוח הלאומי, קביעות לגבי המבוטח, כעובד, עובד עצמאי, מי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי, עקרת בית,בן זוג במשק בית משותף, והכנסה משותפת או נפרדת של בן הזוג מעסק וכו', צריכות להיעשות על פי המצב העובדתי לאשורו כמוכח למוסד, לאור תכליתו של חוק הביטוח הלאומי; ולא על פי הגדרת מונחים אלה בפקודת מס הכנסה ככל שהם מופיעים בה. מסקנת הדברים הינה, כי עצם העובדה, שפקיד השומה סבר, שעל פי סעיף 66 לפקודת מס ההכנסה ראויים המערערים להחשב כבעלי מקורות הכנסה בלתי תלויים האחד במשנהו, עדיין אין בה כדי לחייב את המוסד בבחינתו את הכנסתם של המערערים לענין תשלום דמי ביטוח וממילא גם לענין הגימלאות ככל שתקום להם זכאות לגימלה.   בנסיבות המקרה שלפנינו קבע בית הדין האזורי עובדתית, כי המערערים ניהלו עסק משותף ואין להתערב בקביעתו זו המעוגנת בחומר הראיות שלפניו, למרות שלעניין פקודת מס הכנסה הם נחשבו כאמור כבעלי מקורות הכנסה בלתי תלויים האחד במשנהו.   ב. בסעיף 345 לחוק, נקבע העקרון לגבי מבוטח עצמאי, כי הכנסתו השנתית מהמקורות המפורטים בפסקאות (1) ו-(8) של סעיף 2 לפקודת מס הכנסה, תחשב כהכנסתו לענין תשלום דמי הביטוח; וכי ההכנסה לאותה השנה "תיקבע על פי השומה הסופית של ההכנסה כאמור לאותה שנה לפני כל פטור ניכויים וזיכויים לפי הפקודה".   לאור האמור, מכוחו של אותו הסעיף שבחוק, ישנה זיקה לענין הכנסתו של המבוטח העצמאי בין פקודת מס הכנסה לחוק הביטוח הלאומי. אולם יחד עם זאת יש לשים אל לב, כי "מאחר שדמי הביטוח הלאומי הם בגדר תשלום חובה מכוח החוק, וקביעתם לגבי עובד עצמאי מוגבלת למקורות הכנסה מסוימים בלבד (סעיף345(ב) לחוק), הרי שעל המוסד להביא לידיעת המבוטח העובד העצמאי את פירוט המרכיבים המהווים בסיס לקביעת דמי הביטוח לגביו." (דב"ע נה/234-0 יצחק אביד - המוסד לביטוח לאומי פד"ע לא עמ' 518 והאסמכתאות שם). ברם, באמור לא סגי - סעיף 345 לחוק אינו מתיחס למקרה המיוחד של הכנסות מבוטחים, כשהם בני זוג העובדים במפעל או בעסק של שניהם או של אחד מהם" (סעיף 371(5)(ח) לחוק). לגבי אותו מקרה מיוחד, נקבע בסעיף 371 לחוק , כי "השר רשאי לקבוע, הן בדרך כלל והן לסוגים, הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח של המבוטחים המנויים להלן וכוחן יפה על אף הוראות חוק זה". מכאן, שמכוח החוק עצמו הותר לסטות מהחוק ולהשלים בתקנות את אופן חישוב ההכנסה החייבת בדמי הביטוח של העובד העצמאי במקרים מיוחדים. לעניננו, מכוחה של אותה הוראת חוק הותקנה תקנה 24(א) לתקנות הקובעת, כי - "מבוטחים בני זוג העוסקים שלא כעובדים במפעל או בעסק של שניהם או של אחד מהם והכנסתם מעיסוקם המפעל או בעסק ממנה משתלמים דמי ביטוח לפי סעיף 345 לחוק (להלן - ההכנסה מהעסק), נקבעה על פי שומה משותפת או שומת יחיד... תחולק ההכנסה מהעסק לגבי שנת מס רלונטית לפי שיעור החלוקה שעליה הצהירו למוסד בני הזוג או אחד מהם, ובלבד: שעל אף האמור בהצהרה - אם השומה היא משותפת או שומת יחיד, לא תחשב הכנסת האחד מהם מהעסק בשיעור הפחות מ-33% ההכנסה מהעסק."   לאור האמור אין לקבל טענת המערערים, כי תקנה 24 נוגדת את החוק. היפוכו של דבר, היא משלימה את החסר בו לגבי אופן חלוקת ההכנסה מעסק משותף של שני בני זוג עצמאיים העובדים באותו העסק. את טיעונם לענין זה התומכים המערערים אומנם בסעיף 372 לחוק, לפיו "שומה סופית של ההכנסה מהמקורות האמורים בסעיפים 344(א) ו-345(א) לפני כל פטור מינויים וניכויים לפי פקודת מס הכנסה תחייב את הוועדה"; אלא שלענינינו, האמור לעיל לגבי היחס בין סעיף 345 לחוק ותקנה 24 נכון גם לגבי ועדת שומה על-פי סעיף 372 לחוק; והמערערים לא בקשו כלל, עד לאחר הדיון בערעור, העלאת ענינם בפני ועדת שומה אלא הם בחרו לתקוף ישירות בבית הדין לרבות בטיעונם המשלים את החלטת פקיד הגביה לגבי חיובם בדמי הביטוח.   ג. חלוקת הכנסות המערערים מעסקם המשותף על פי הוראות תקנה 24 לתקנות, תוך הסתמכות על סכום ההכנסה הכולל של בני הזוג מעסקם המשותף, כפי שנקבע בשומת מס הכנסה ותוך ההעלמות מהעברת מירב הכנסות המערערת לבן זוגה על פי אותה שומה; חלוקה זו - תואמת תכליתו של החוק, לקביעת הכנסת המערערת על פי שיעורה האמיתי. שהרי על פי אותה הכנסה שנקבעה לה שרירותית לסך של 20,000 ₪ בשומת מס הכנסה, ולפיה היא מבקשת לשלם רטרואקטיבית דמי ביטוח בסכום והמהווה 7.8% בלבד מהכנסתה שלה המוצהרת לשנת 1997, נגזרות גימלאותיה למשל בביטוח נפגעי עבודה ודמי לידה, באופן שהן שלא היו מהוות גימלאות מחליפות הכנסה אמיתית לגביה, בהתאם לתכלית החוק.   6. לאור האמור דין הערעור להידחות ללא צו להוצאות.   שימת לב המערערים מופנית לכך, כי חיובם בתשלום דמי ביטוח כאמור לעיל, משמעו לגבי המערערת, אומנם - הגדלת הכנסתה בהשוואה לשומת מס ההכנסה שהוצאה לה; אך משמעו גם - הקטנת הכנסתו של המערער, כך שאפשר שקמה לו זכאות להחזר דמי ביטוח ככל שאלה שולמו על פי הכנסתו בהתאם לאותה השומה.בני זוגעצמאים