קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכרה בפגיעה נפשית בצבא: 1. המערער יליד 1965. התגייס בשנת 1986 לשירות בתי הסוהר. במהלך שירותו לקה בנכות בגין דלקת כבד נגיפית הפטיטיס B בגינה נקבעה לו דרגת נכות של 40% וכן פגימה בגב תחתון לרבות פגיעה בשורשים המותניים עם הפרעה קלה משני הצדדים. בנוסף, נקבעה נכות נוספת קלה בגין כאבים באצבעות כף יד ימין. סה"כ נכותו הכוללת של המערער עומדת על 58%. 2. ביום 12.5.10 פנה המערער לזימון ועדה רפואית לפי תקנה 9 על מנת שמצבו הנפשי יוכר כנכות הנובעת מפגימותיו המוכרות בגב ובכבד. לועדה זו הגיש המערער חוות דעת רפואית מטעם ד"ר קראקרה פסיכיאטר מומחה אשר בדק את המערער ונתן את חוות דעתו על בסיס חומר רפואי שצורף. מומחה זה הציע לקבוע את נכותו הנפשית של המערער בדרגה של 20%. מומחה זה ציין כי המערער סובל מתגובת חוסר הסתגלות עם ביטוי חרדתי למחלותיו. 3. ועדה מחוזית קבעה בהחלטתה מיום 16.6.10 כי אכן מדובר בתגובה הסתגלותית עם ביטויי חרדה, אך לא קיבלה את אחוזי הנכות בחוות דעת המומחה מטעם המערער. צוין כי מצבו הנפשי של המערער אינו חריג יחסית לאדם הסובל מהנכות הגופנית שלו ולכן המצב הנפשי כלול כבר באחוזי הנכות המוכרת. בועדה זו היו חברים 2 פסיכיאטריים מומחים. 4. המערער ערער לועדה רפואית עליונה וצרף לערעור מכתב מד"ר קראקרה מיום 30.11.10 המציין כי המערער מוכר לו מבדיקות קודמות. כי הוא נמצא בטיפול רופא משפחה וכי לאבחנתו מדובר באדם הסובל מתגובת חוסר הסתגלות כהפרעה נפשית נפרדת. עוד צרף המערער חוות דעת של ד"ר הידש מיום 23.8.10 אשר בדק את המערער ביום 17.8.10 עיין במסמכים שעמדו לרשותו ציין כי מדובר בתגובת הסתגלות ממושכת המתבטאת בתופעות של חרדה ודיכאון ומצב נפשי זה נובע ישירות ממחלותיו הגופניות. מומחה זה העריך את ההגבלה בכושר התפקודי הנפשי של המערער בדרגה של 30%. 5. ועדה רפואית עליונה התכנסה לדון בעניינו של המערער ביום 9.12.10. הועדה שמעה את דברי המערער ובמיוחד את אכזבתו מכך שבגין מחלתו נקטעה דרכו המקצועית בשב"ס. עוד הביע את חרדתו ממחלות קשות וממגבלות נוספות. הועדה בבדיקתה ציינה כי למערער אפקט דיספורי אך לא דכאוני. אינו מגלה הפרעה קוגנטיבית, זיכרון ריכוז וקשב תקינים, חשיבה פורמאלית ללא תוכן חולני, אינו מגלה רעיונות שווא או מחשבות אובדניות, אינו מתלונן על כאביו אך חוזר שוב ושוב על שינוי צורת חייו ועל הפסד תפקידים מתקדמים במסגרת השב"ס. עוד צוין כי לדבריו פוגש את חבריו, אך הקשר רופף. בועדה זו היו חברים שני פסיכיאטריים מומחים מתוך 4 חברי ועדה. הועדה עיינה במסמכים שבתיק כולל הייעוץ הפסיכולוגי ממרפאת כאב אשר מתועדים בהם סימנים רבים של דיכאון והתקפי חרדה. הועדה עיינה בחוות דעת של ד"ר הידש מיום 28.8.10 וציינה כי :"התרשם בבדיקתו מאפקט דיכאוני ומתוח מאד עם ירידה קלה בזיכרון ופגיעה חמורה יותר בריכוז, דברים שלא נמצאו בבדיקתנו היום". הועדה עיינה גם במכתבו של ד"ר קראקרה מיום 30.11.10 שהתרשם שהמערער סובל מקשיים הסתגלותיים כרוניים עם חרדה. בבדיקה אצלו היה המערער מעט מתוח ולחוץ ללא סימנים פסיכוטיים והועדה סיכמה:"הועדה בבדיקתה היום לא התרשמה מקיום של סימנים דיכאוניים מג'וריים או ירידה קוגנטיבית וקובעת שלתלונותיו לא קיים קשר ישיר על פי תקנה 9 עם נכותו הגופנית המוכרת ולא מדובר בהפרעות חריגות בעוצמתן מהצפוי במצבים אלו". לפיכך דחתה הועדה הרפואית העליונה את הערעור. 6. ב"כ המערער טוען כי הועדה לא נימקה את החלטתה מדוע היא מחליטה בניגוד לחוות הדעת המצויות בתיק בעוד שהבדיקה בפניה היא בדיקה שעורכת מספר דקות לעומת חוות דעת המומחים הרפואיים שמסכמות את מצבו בהסתמך על תלונות וטיפולים של שנים. עוד ציין ב"כ המערער בטיעון בעל פה כי הועדה לא נתנה דעתה לחוות הדעת של ד"ר שלוסברג. ב"כ המערער צרף לעיקרי הטיעון מטעמו חוות דעת של ד"ר שלוסברג, מומחה לרפואה תעסוקתית שניתנה כמענה לבקשתו ביום 3.12.2009. עוד ביקש להעביר את ההחלטה להרכב חדש. 7. סעיף 4 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות ) התש"ל 1969 קובע : "4. דרגת הנכות הקבועה לצד כל פגימה גופנית כוללת גם את התגובה הנפשית הנובעת ממנה; אולם הועדה הרפואית רשאית לקבוע דרגת נכות נוספת עבור התגובה הנפשית, כמפורט בסעיף 34 לתוספת, אם מצאה כי התגובה הנפשית חורגת בעוצמתה מזו הולמת את אותה פגימה ". הועדה קבעה בהחלטתה כי מצבו הנפשי של המערער כפי שהיא מתרשמת בבדיקתה איננו חריג למצב נפשי הקיים בסוג נכותו הגופנית המוכרת של המערער, תוך שהיא מפרטת את מצבו. בעקרון, ערכאת הערעור איננה מתערבת בבדיקה שמבצעת הועדה הרפואית העליונה. במיוחד כאשר מדובר בנושאי נפש. וראו לעניין זה רע"א 54/08 פלוני נ' קצין התגמולים (פס"ד מיום 8.4.08) "...המתוה הנורמטיבי בנושאים רפואיים ברור וגם הגיוני. את המומחיות ברפואה הניח המחוקק בידי המומחים לכך , הרופאים, אלא שהניח כי טעות לעולם חוזרת, ולכן יצר מבנה של ועדה רפואית מחוזית ומעליה ועדה רפואית עליונה (סעיפים 10,12 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט 1959) ואיפשר לערער על החלטותיהן לבית המשפט המחוזי בנקודה משפטית בלבד (סעיף 12א לחוק הנכים). אכן ההבחנה בשאלה מהי נקודה משפטית להבדיל מנושא רפואי, אולי אינה פשוטה ובהירה תדיר, אך ביסודה ברובא דרובא של הנושאים הנדונים בועדות הרפואיות עסקינן בשאלות הנסבות על "מומחיות שברפואה", ושעל כן עיקרן רפואי ולא משפטי; ניסיונות לשוות להן גוון משפטי בטענות הקשורות בסיווגים שונים על פי רוב קשה להלמם, בודאי כשהמדובר בגלגול רביעי של הנושא, לאחר שתי הועדות הרפואיות במידרג ובית המשפט המחוזי". וכן ראו לענין זה רע"א 1508/04 אילן אפריאט נ' קצין התגמולים: "דרכי הבדיקה הראויות הן עניין רפואי-מקצועי, ותוצאות הבדיקה הן עניין עובדתי-רפואי. בשל כך, לא מקימים עניינים אלו זכות ערעור לבית המשפט המחוזי (סעיף 12א(א) לחוק הנכים), ולא כל שכן לבית משפט זה". 8. ב"כ המערער עותר לכך שהועדה תקבל את הקבוע בחוות דעת מומחים מטעם המערער. אלא שחברי הועדה הינם סוברנים לקבל את ההחלטה המקצועית הרפואית כפי שהם מוצאים לנכון ואינם חייבים לאמץ קביעות חוות דעת מומחים מטעם המערער. וראו לענין זה רע"א 4652/04 אואקנין נ. משרד הבטחון - "הועדה הרפואית העליונה עיינה בחוות דעתו של המומחה מטעם המבקש, אך בחרה שלא לאמץ אותה. שיקוליה הם שיקולים רפואיים מקצועיים, ובית המשפט אינו אמור לשים עצמו בנעלי הועדה לנקוט עמדה בעניינים שבמקצוע הרפואה. החוק קבע מנגנון מקצועי מבוקר לצורך מתן ההחלטות המקצועיות בנושא זה ומעורבותו של בית המשפט מקובלת לבחינת תקינותם של ההליכים בפני הועדה הרפואית ולשאלות בעלות גוון משפטי העשויות לעלות אגב הליכים אלה". הועדה איננה שוללת כי המערער סובל מתגובה הסתגלותית עם ביטוי חרדתי, אלא שלפי אבחנתה לא מדובר בהפרעות חריגות בעוצמתן מהצפוי במצבים אלו. לפיכך, לדעתה, אין מקום לקבוע נכות נפרדת בגין הפן הנפשי. ב"כ המערער טוען כי נגד החלטת חברי הועדה שראו את המערער לזמן קצר. לא ניתן מנימוק זה לתת העדפה אוטומטית לחוות דעת מומחים מטעם המערער, אשר גם הם רואים במקרה זה את המערער במהלך בדיקה קצובה ואינם הרופאים המטפלים באופן שוטף. מחוות הדעת של ד"ר הידש עלה כי בדק אותו פעם אחת. מחוות הדעת של ד"ר קראקרה נרשם שהוא מוכר מבדיקות קודמות אך בפנינו תיעוד על שתי בדיקות בלבד. אחת לצורך חוות הדעת מיום 25.4.10 והשניה לצורך המכתב מיום 30.11.10. גם מומחי המערער מסתמכים כחברי הועדה הרפואית העליונה, בין היתר, על חומר טיפולי שוטף שהובא בפניהם. 9. ב"כ המערער מתייחס לכך שלא היתה התייחסות לחוות הדעת של ד"ר שלוסברג מיום 3.12.09. חוות דעת זו ניתנה לצורך הערכת כושר העבודה של המערער. בתיקים הרפואיים של המערער שהועברו לעיוני לא נמצאת חוות הדעת (אשר צורפה לעיקרי הטיעון של ב"כ המערער). חוות הדעת התייחסה לועדת כושר עבודה של קצין התגמולים שנתכנסה ביום 25.8.09 וקבעה כי המערער כשיר לעבודה משרדית במתכונת חלקית של 4 שעות עבודה. חוות הדעת מציינת בסיכומה :"אדם במצבו החולה במחלת כבד מאד פעילה, סובל מכאבי גב כרוניים קשים המצריכים בהקדם ניתוח חוזר ונמצא במצב דפרסיבי אינו צריך לעבוד ועוד בישיבה ארגונומית סטטית ולא נוחה". מומחה זה סבר שיש להוסיף לנכות המערער נכות בעבור מצב דפרסיבי וכן כי אינו מסוגל לעבודה יצרנית ומפרנסת. אין בפניי אישור מתועד כלשהוא שחוות דעת זו אכן עמדה בפני הועדה הרפואית העליונה אך מהערעור לועדה זו עולה שב"כ המערער הפנה בנימוקי הערעור (סעיף 4) גם לחוות דעת זו. על מנת שלא ייווצר מצב כי הועדה לא נחשפה למלוא החומר שהוצג על ידי המערער (בהנחה שהוצג) מתבקשת הועדה הרפואית העליונה להתייחס לחוות דעת של ד"ר סטפן שלוסברג מיום 3.12.09 על מנת ליתן דעתה אם יש בחוות דעת זו כדי לשנות מהחלטתה. לצורך כך אין צורך בזימון המערער או בזימון בא-כוחו ואין מקום להגשת מסמכים חדשים או נוספים. 10. ב"כ המערער ביקש להפנות את הדיון להרכב אחר - אלא שלמעט סעיף 9 לא מצאתי כי יש מקום להחזיר את הדיון לועדה. מה גם, שלא עלה כל חשש למשוא פנים מצד החברי הועדה המצדיק את החזרת הדיון להרכב אחר. אין די בכך שההרכב דן והכריע בעניין מסויים כדי לפסול אותו מלשוב ולדון באותו עניין בעקבות התערבות ערכאת הערעור. 11. בכפוף לאמור בסעיף 9 לעיל - הערעור נדחה. 12. אין צו להוצאות.נזק נפשי / נכות נפשיתנכותהתחום הנפשיצבאשירות צבאי