בית המשפט ציין כי טענת פסלות שופט יש לטעון בהזדמנות הראשונה לאחר שנודע על הנסיבות המקימות את עילת הפסלות. צוין כי: "במקרה להלן המערער ידע על ההחלטות זמן מה לפני הליך זה על פי פקודת בזיון בית משפט, בו הוא מבקש לפסול את השופטת, אך רק כעת, הוא מעלה טענותיו אלו." קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העלאת טענת פסלות שופט בהזדמנות הראשונה: ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת רות אור), מיום 28/02/00, (בש"א 1303/00), שלא לפסול עצמה מליישב בדין. 1. לבית המשפט המחוזי בירושלים, הוגשה ביום 18/12/96 תובענה בדרך של המרצת פתיחה, והועברה ביום 19/01/97 לפסים של סדר דין רגיל. המערער ביקש סעדים הצהרתיים אחדים אשר לתוקפו של הסכם להעברת מניות מהמשיב למערער. בפסק הדין שניתן ביום 17/10/99 בהליך העיקרי דחה בית המשפט את התובענה וקיבל את התובענה שכנגד. בפסק דינו נקבע, כי על המערער לשלם למשיבים את אגרת בית המשפט וכן הוצאות שכר טרחת עו"ד. בין יתר הסעדים שהעניק למשיבים, כלל בית המשפט, סעד מסוים (קביעה שההסכם בטל) לטובת מי שבית המשפט עצמו החליט כי יש לפסול צירופו כצד להליך בהחלטתו מיום 14/01/98. 2. בהחלטת בית המשפט מיום 18/11/99 בבש"א 4531/99 בסעיף 92 לפסק הדין נתנה החלטה, כי על המערער לשלם למשיבים את אגרת בית המשפט, ההוצאות ושכר טרחת עורך דין. המשיבים 2 ו- 3 ביקשו לתקן סעיף זה באופן שיאמר, כי המערער ישלם הוצאות אלו להם בלבד. בקשה זו הוגשה באיחור. בית המשפט נתן ארכה להגשתה. בבקשה נטען, כי המדובר בטעות סופר. בית המשפט קיבל בקשה זו במעמד צד אחד והורה לתקן הטעות כמבוקש. 3. ביום 25/01/00 בבש"א 1303/00 נתנה החלטה בבקשה על פי פקודת בזיון בית משפט שהוגשה על ידי המשיבים 2 ו- 3. הטענה הייתה שהמערער אינו מציית לפסק הדין שניתן ביום 17/10/99 ואינו ממציא חשבונות מלאים ומפורטים כפי שנקבע בפסק הדין. הבקשה הוגשה בזמן היות השופטת בשבתון, על כן נתנה החלטה הבאה: "1. אני מתייחסת בחומרה רבה לאי מלוי צווי בית המשפט, ואם יהיה צורך אכפה מלוי צו ביהמ"ש בקנס ואף במאסר. 2. אני נמצאת עתה בשבתון, ורצוי מאוד שלא להטריח אותי לביהמ"ש כדי לשמוע בקשה זו. (אם כי אבוא אם לא תהיה לי ברירה). 3. לכן אני מציעה למשיב ליתן לדנן ולנופי עתיד את החשבונות המלאים ובאופן מפורט כאמור בסעיף 58 של פסק הדין - תוך 7 ימים מהיום, שאם לא כן אקבע דיון במעמד הצדדים, ואם יתברר כי המשיב אינו מבצע את צו ביהמ"ש - יופעלו אמצעים אוכפים נגדו. 4. ההחלטה תישלח לב"כ הצדדים." 4. ביום 08/02/00 הוגשה בקשה לפסלות שופט על ידי המערער בטענה, כי יש חשש ממשי למשוא פנים עקב שלוש ההחלטות המתוארות לעיל. אשר להחלטה הראשונה, טען המערער, כי במתן סעד לטובת צד שלא היה צד להליך, אשר עליו תלוי ועומד ערעור בפני בית המשפט העליון, גילה בית המשפט יחס עוין כלפי המערער, משום שניתן בניגוד להחלטות הביניים שנתן בית המשפט עצמו. ההכרעה בסוגיה זו הייתה בנוגע לנקודה שאינה רלבנטית ואינה דרושה להכרעה לגופו של הסכסוך בין שני הצדדים. אשר להחלטה השנייה טען המערער, כי ראשית, אין מדובר בטעות סופר אלא בשינוי מהותי בפסק הדין. לכן מן הראוי היה לדחות הבקשה על הסף. אולם בית המשפט החליט בו במקום לקבל בקשה זו, זאת ללא מתן זכות תגובה למערער. שנית הוחלט גם להאריך מועד הגשת הבקשה ללא מתן זכות תגובה למערער וכן ללא מתן נימוקים מיוחדים להארכה כפי שנדרש בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. המערער טען, כי הוא בעל עניין מהותי בזהות הגורמים להם עליו לשלם את הוצאות המשפט. לכן הקביעה של השופטת בהחלטתה לפיה אין זה משנה למי תשולמנה הוצאות המשפט, כאשר במקביל היא מציינת, כי הסעד שנתנה ניתן כנגד צד שלא צורף כמשיב בתובענה, מחזקת את תחושת המערער, כי בית המשפט קמא, עוין אותו. אשר להחלטה השלישית, טען המערער, כי היא כוללת כבר מסקנה כאילו חייב המערער בחשבונות אשר כביכול לא מסר למשיבים ויש בה משום לשון איום, כי מוטב לו למסרם תוך שבוע ימים, וזאת על מנת למנוע הטרחתה של השופטת. יש בכך חריצת דין נגד המערער עוד בטרם נשמעה עמדתו ותגובתו ואף טרם חלף מועד כלשהו למתן תגובה כזו וכל זאת בהליך מעין פלילי על פי פקודת בזיון בית משפט. המערער מכיר בכך, כי על סמך טעות שיפוטית גרידא אין לפסול שופט אולם לטענתו, לאור רצף ההחלטות אשר נתנו בתיק זה, נוצרה למעשה חוליה של מעשים שיפוטיים אשר מלמדים על גיבוש דעה שלילית ועוינת לעניינו של המערער. אשר על כן ביקש המערער מהשופטת, כי תפסול עצמה מליישב בדין בבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט (בש"א 1303/00), ובכל הליך אחר בין הצדדים בתיק זה. 5. המשיבים התנגדו לבקשה זו בנימוק שאין כל חשש למשוא פנים. אשר להחלטה הראשונה הרי שמדובר בטענה המהווה עילה או בסיס לערעור. אשר להחלטה השנייה, אין ספק, כי המדובר בטעות סופר. אשר להחלטה השלישית, הרי שאכן לא מילא המערער אחר הוראות הצו, לכן בצדק חויב בהמצאת חשבונות. מכל מקום, אין בהחלטת בית המשפט קביעה פוזיטיבית לפיה לא מילא אחר צו בית המשפט. 6. בית המשפט בהחלטתו מיום 28/02/00, דחה את הבקשה לפסילתו. אשר להחלטה הראשונה כותבת השופטת בהחלטתה: "ניתן לומר בלב שקט כי סעיף 63 לא ניתן מתוך עוינות לתובע אבנר לוי, אלא על סמך טעות כנה של בית המשפט, במהלך כתיבת פסק הדין, לגבי הכללתו של אבנעים בתיק זה." אשר להחלטה השנייה, כותבת השופטת, כי אכן התכוונה בהחלטתה זו לחייב את המערער לשלם הוצאות ושכר טרחת עורך דין למשיבים 2 ו- 3. זו הייתה כוונתה המקורית, משום שהם אלו שניהלו את כל הדיונים בתיק, ומדובר בטעות קולמוס בלבד. לכן לא מצאה לנכון לבקש תגובת המערער לבקשה זו שהרי הידע על כוונתה המקורית היה בידי בית המשפט בלבד ולא בידי המערער. לכן אין לראות בהחלטה זו משום עוינות כלפי המערער אלא חסכון בזמנו ובהוצאותיו בלבד, שכן גם אם הייתה מתבקשת תגובה לא היה בכך לשנות כוונתה המקורית. בנוסף המערער ממילא היה אמור לשלם הוצאות לפי פסק הדין, על כן לא ברור איך יכולה ההחלטה שעליו לשלם את ההוצאות למשיבים 2 ו- 3 ולא לאחרים לפגוע בו. אשר להחלטה השלישית, הרי שהחלטה זו מציינת את העובדה העקרונית, כי השופטת מתייחסת בחומרה רבה לאי מילוי צווי בית משפט. השופטת יצאה מתוך נקודת הנחה שהמשיבים אשר הגישו הבקשה, אכן לא קיבלו את אשר מגיע להם ולכן הגישו הבקשה, שהרי אילו קיבלו את המגיע להם לא היו מגישים בקשה זו. השופטת ציינה, כי לא קבעה, כי המערער לא מילא אחרי פסק הדין ולכן לא הייתה כל עוינות בהחלטתה. עוד מוסיפה השופטת: "אם יתקיים דיון בבקשה על פי פקודת בזיון בית משפט, ויסתבר שדנן הגישו בקשת סרק שהיה בה כדי להטריח לא רק את אבנר לוי ובא כוחו, אלא גם את בית המשפט משנת השבתון שלו - הרי "הכעס" של בית המשפט יופנה כלפי מאיר דנן ולא כלפי אבנר לוי [הוא המערער, א.ב.]." לאור כל אלו, מסכמת השופטת החלטתה, בקביעה שאין חשש ממשי למשוא פנים היות ואין לה כל עוינות כלפי המערער, וכל ההחלטות שניתנו כולל פסק הדין ניתנו למיטב שיפוטה בלבד. 7. בפני ערעור על החלטה זו. בכתב הערעור הפנה המערער וחזר על טענותיו בפני הערכאה הראשונה. עיינתי בחומר שבפני ובטענותיו של המערער. נחה דעתי, כי דין הערעור להדחות. אשר להחלטתה הראשונה של בית המשפט, הרי שבית המשפט עצמו הבהיר, כי לא נעשה הדבר אלא עקב טעות. על כל פנים גם החלטה זו וגם ההחלטה השנייה אשר נתנו בהליך העיקרי בין הצדדים, היו החלטות דיוניות. מבלי להביע כל עמדה באשר לנכונותן, הרי שאין הן מהוות עילה לפסלות שופט. (ראו ע"פ 77/93 אליהו עובדיה נגד מדינת ישראל, (טרם פורסם), ע"א 2949/96 כלל חברה לביטוח נגד מנסור אדיב, (טרם פורסם), ע"א 4487/99 מחמד כאמל אלקורד נגד ועד עדת הספרדים, (טרם פורסם)). בנוסף לכך, הרי שטענת פסלות יש לטעון בהזדמנות הראשונה לאחר שנודע על הנסיבות המקימות את עילת הפסלות. במקרה שבפני המערער ידע על ההחלטות אלו זמן מה לפני הליך זה על פי פקודת בזיון בית משפט, בו הוא מבקש לפסול את השופטת, אך רק כעת, הוא מעלה טענותיו אלו. מכל מקום, אף לגופן לא מצאתי בהן עילת פסלות. אשר להחלטה השלישית, הרי שאין באמור בה, להקים חשש ממשי למשוא פנים. ההחלטה שנתנה הייתה החלטה עקרונית אשר לייחסה של השופטת לאי קיום צווי בית משפט. אין בהחלטת השופטת כל קביעה לגופו של עניין בסכסוך בין הצדדים. אכן, עולה מדברי המערער, כי חש אי נוחות מאופן בו מנוסחת ההחלטה האמורה, אולם המבחן בעניין זה הינו אובייקטיבי ואין די בתחושת המערער, כי בית המשפט נוהג כלפיו במשוא פנים. (ראו: ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל, פד"י כט (2) 375). גם השופטת בהחלטתה מציינת, כי אין כל חשש למשוא פנים ולעוינות כנגד המערער, וכי הצורך בהליך לפי פקודת בזיון בית המשפט ידון לגופו תוך בירור חלקו של כל אחד מן הצדדים בעניין. אשר על כן, הערעור נדחה. שופטיםפסלות שופטטענות שיש להעלות בהזדמנות הראשונה