התובעת טענה כי התקשרה עם הנתבעים בהסכם לביצוע עבודות מסגרות וכי הנתבעים לא ביצעו את העבודה אלא "נעלמו" לאחר קבלת חלק מהתמורה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא איש מקצוע שנעלם באמצע העבודה לאחר שקיבל את הכסף:   1. זוהי תביעה כספית שסכומה 50,000 ₪ (ליום הגשתה - 06/02/2000). בתביעה נטען כי נזקי התובעת גבוהים יותר והתביעה הועמדה על סך של 50,000 ₪ לצרכי אגרה. ההוכחות נשמעו ביום 9/4/2002, והגשת הסיכומים הושלמה (לאחר שנתבקשה וניתנה ארכה קצרה) ביום 12/05/2002.   2. התובעת טענה כי התקשרה עם הנתבעים בהסכם לביצוע עבודות מסגרות מסוימות (מעקות למרפסות ולחדר מדרגות) בבניין שנבנה על ידה, וכי הנתבעים לא ביצעו את העבודה אלא "נעלמו" לאחר קבלת חלק מהתמורה. מדובר בהפרת הסכם שבגינה נתבעים פיצויים. התביעה היא לתשלום פיצויים כדלהלן: הפרש המחיר בין מה שהסכימה התובעת לשלם לנתבעים לבין מה ששולם למי שנשכר במקומם לביצוע העבודות (9,376 ₪); דמי שכירות נוספים שהתובעת נשאה בהם בגין שכירת פיגומי עץ לתקופה של שלושה חודשים ומחצה מעבר למה שהיה דרוש אלמלא הפרת ההסכם מצד הנתבעים, בסך 7,000 ₪; פיצויים ששולמו לרוכש דירה בבניין בגין עיכוב במסירת הדירה, בסך השווה ל-2,500 דולר ארה"ב (מהם 1,500 דולר שהופחתו מהתשלום האחרון והיתרה בסך 1,000 דולר שניתן בגינה זיכוי לארונות מטבח); פיצויים בגין פגיעה במוניטין של התובעת כחברה אמינה ודיקנית, בסך 50,000 ₪. נטען כי נזקי המוניטין הם בהיקף של 500,000 ₪.   3. כדי לזכות בתביעה או בכל חלק הימנה צריכה התובעת להוכיח כי כל אחד מהנתבעים הפר הסכם עימה, או כי הוא נושא באחריות להפרה ולתוצאותיה, וכן - במצטבר - כי ההפרה גרמה לכל אחד מהנזקים הנטענים, שיש להוכיח את קיומם ואת סכומיהם.   4. קיומו של הסכם (שלא נעשה בכתב) הוכח, ולמעשה לא היה שנוי במחלוקת של ממש. גם העובדה שהנתבעים לא השלימו את ביצוע ההסכם לא היתה שנויה במחלוקת. השאלה המרכזית שבמחלוקת היתה האם הופר ההסכם על-ידי הנתבעים.   5. התובעת טענה כי הוסכם שלאחר שהנתבעים יציגו דוגמאות שתאושרנה תבוצע כל העבודה תוך חודש, והתשלום כולו יבוצע לאחר גמר העבודה כולה בתנאי אשראי של שוטף + 45 ימים. הנתבעים טענו כי הוסכם שעבור כל חודש תשלם התובעת תשלם התובעת את המחיר המוסכם של העבודות בתנאי אשראי של שוטף + 45. כענין שבעובדה התברר כי התובעת הוציאה שיק לפקודת הנתבעת 1 כנגד חשבונית בסך 4,000 ש"ח בתוספת מע"מ (ובניכוי מס במקור). השיק ניתן בסוף אוגוסט 1998 וזמן פרעונו 15/10/98. שיק זה בוטל על-ידי התובעת ונפתחו בגינו הליכי הוצל"פ בחיפה. אין מחלוקת כי השיק ניתן ביום בו היו הנתבע 2 ועובד (או עובדים) באתר והביאו כמה מעקות. יש מחלוקת על כמות המעקות והרכבתם. הנתבעים טענו כי הרכיבו גם 3 מ' של מעקה חדר מדרגות לדוגמה, והתובעת לא הגיבה לטענה זו. מכל מקום, לב המחלוקת הוא זה: התובעת טוענת כי אף שבאותו שלב לא היה עליה לשלם מאומה (שכן הוסכם שהתשלום כולו יבוצע רק בגמר העבודה כולה), שילמה - לבקשת הנתבע 2 - את הסכום שביקש כי ישולם וזאת כדי לסייע לנתבע 2 בקניית חומרי גלם, ומאז "נעלמו" הנתבעים. הנתבע טוען כי אף ששווי העבודה שביצע אז היה 6,000 ש"ח (לפני מע"מ) החליטה התובעת בניגוד למוסכם לשלם רק 80% מסכום זה ולעכב בידיה את היתרה. כיוון שכך וכיוון שהנתבעת כבר רכשה את חומר הגלם גם ליתרת העבודות דרש הנתבע 2 סכום נוסף של 6,000 ש"ח על חשבון חומר הגלם, ומשנענה בשלילה הודיע כי לא יוכל להמשיך בבצוע העבודה.   6. חוששני כי ניתוח גרסאות הצדדים דלעיל והראיות שהביאו הצדדים לתמיכה בטענותיהם אינו מחמיא לשני הצדדים. אשר לתובעת, היא לא הביאה ראיות חיצוניות בשאלה מה בדיוק בוצע על-ידי הנתבעים ביום 30/8/98, ומנהלה מסר בענין זה גרסאות שונות זו מזו בהזדמנויות שונות. הדבר מוזר שכן הסכסוך בין הצדדים פרץ כמעט מייד ולא היה כל קושי לערוך רישומים וצילומים ולהציגם בבוא העת. אשר לנתבעים, גם הם לא ידעו לומר בדיוק את כמות המעקות שבוצעו ואת אורכם, כך שאפילו הטענה כי שווי העבודה שבוצעה הוא 6,000 ש"ח לפני מע"מ נותרה תלויה בחלל ללא כל פרוט או הוכחה. גם מעבר לשאלות של הוכחה, מתעוררים קשיים לגופן של גרסאות הצדדים. התובעת טוענת כי נתנה את השיק כדי לסייע לנתבעים במימון רכישת חומרים, אך הענין כולו לא ברור. הרי השיק ניתן בסוף אוגוסט כשזמן פרעונו באמצע אוקטובר, וכאשר העבודה צריכה להסתיים בסוף ספטמבר. הכיתוב בחשבונית שכנגדה ניתן השיק אינו מתישב עם גרסת התובעת לגבי מהות התשלום. בנוסף, מנהל התובעת הציג עצמו כקבלן אמין וקפדן שמהירות ביצוע העבודות היתה חשובה לו עד מאד. אם כך, מדוע לא טרח לערוך סיכום קצר בכתב עם הנתבעים בכלל ולענין מועד הביצוע ותנאי התשלום בפרט? אציין כי בניגוד למה שנעשה אח"כ על-ידי התובעת, אין אפילו הצעת מחיר בכתב בין הצדדים. הנתבעים, לעומת זאת, טוענים כי למעשה העלו דרישה המנוגדת לתנאים המוסכמים שהם עצמם טענו להם ומשנענו בסרוב הודיעו כי בכך "סוכל" ההסכם (טיעון מופרך לכשעצמו) וכי יש כאן הפרה מצד התובעת שבגינה לא יוכלו להמשיך בביצוע ההסכם. טענה זו אינה יכולה להתקבל גם לפי גרסת הנתבעים עצמם, שטענו (ור' למשל ס' 12 לכתב ההגנה וס' 6 רישא לתצהיר הנתבע 2 נ/3) כי התשלומים היו צריכים להתבצע בכל חודש עבור העבודות שבוצעו באותו חודש, ולא דובר על מקדמות למימון רכישת חומר גלם. גם אם כל העובדות הנטענות בענין זה על-ידי הנתבע 2 הן נכונות, היו הנתבעים זכאים לדרוש באותו שלב רק 1,200 ש"ח בתוספת מע"מ מעבר לסכום השיק, ולא 6,000 כפי שדרשו. ממילא היתה התובעת זכאית לסרב לשלם 6,000 ש"ח נוספים ומשעשתה כן אין היא יכולה להחשב כמי שהפרה את ההסכם, שהרי דווקא הדרישה היתה מנוגדת להסכם. מכאן כי הנתבעים הפרו את ההסכם כאשר הודיעו שלא ימשיכו בבצוע העבודה משום שדרישתם לתשלום 6,000 ש"ח נוספים לא נענתה. הנתבע 2 אמנם טען בתצהירו כי למעשה היו המעקות שהורכבו באוגוסט מוכנים כחודש לפני כן והרכבתם התעכבה רק בגלל התובעת, אולם אני סבור כי גם אם הדברים נכונים אין בהם כדי להצדיק את הדרישה לתשלום מקדמה עבור רכישת חומר גלם כפי שהיתה לגרסת הנתבעים עצמם.   7. לאחר שמצאתי כי היתה הפרה של החוזה, נותר לברר את קיומו ושעורו של כל אחד מהנזקים הנתבעים. חוששני שכאן נכשלה התובעת כשלון חרוץ. כידוע אין פיצוי בשל הפרת חוזה אלא אם מדובר בפיצוי מוסכם (שאז אין צורך להוכיח את גודל הנזק), או בפיצוי על נזק בפועל שיש צורך להוכיח את קיומו ושיעורו. לגבי נזק שאינו נזק ממון לא ניתן להוכיח את סכומו המדויק אולם עדין נדרש להוכיח את קיומו וטיבו, לרבות הקשר הסיבתי בינו לבין ההפרה. רק נזקים שהתובע אינו יכול לספק נתונים מלאים אודותיהם יכול וייפסק בגינם פיצוי על דרך האומדן, אך גם אז יש להוכיח את כל הנתונים שהתובע יכול לספק ואשר יוכלו לסייע בעריכת האומדן הדרוש. התביעה שבפניי היא לפיצוי על נזקים בפועל וכן על נזק למוניטין. אני סבור שהתובעת נכשלה כליל בבואה להוכיח כל אחד מנזקיה הנטענים.   8. ראשית, התרשמתי לשלילה ממהימנותו של מנהל התובעת שהיה העד היחיד מטעמה. כך למשל טען תמיד (כולל בהתכתבות ובתצהיר) כי הנתבעים היו אמורים לספק מעקות למרפסות ולמדרגות, אך משהוסבה תשומת ליבו בחקירה נגדית לכך שהמסגר החלופי סיפק גם עבודות נוספות טען כי הנתבעים היו אמורים לבצע גם אותן (עמ' 12 ש' 18-19). בנקודה זו ברור לגמרי שמנהל התובעת אינו אומר אמת. דין דומה חל על טענתו כי הנתבעים לא ביצעו כל עבודה פרט לדוגמאות (עמ' 11 ש' 29-31), שחיש מהר התברר כי יתכן שבמסגרת ה"דוגמאות" הורכבו מעקות בשבע קומות(!) - עמ' 12 ש' 4. אין אלה אלא דוגמאות לתחושה הכללית של התחמקות ואי אמירת אמת שאפיינה את עדותו של מנהל התובעת. שנית וגם אלמלא התרשמתי לשלילה ממהימנותו של העד היחיד מטעם התובעת, הרי מדובר בעדות יחידה שחל עליה סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש]. בנסיבות כאלה מקבל הכלל בדבר אי הבאת ראייה רלבנטית משנה חשיבות, אלא שבמבחן זה כשלה התובעת כליל.   9. ראש הנזק הראשון הוא הפרש המחיר בין המחיר המוסכם עם הנתבעים לבין המחיר ששולם למסגר ששירותיו נשכרו במקומם. הבעיה היא שהמחיר ששולם בפועל לאותו מסגר חלופי לא הוכח כלל(!). כל מה שהוצג בענין זה מטעם התובעת היתה הצעת מחיר מטעמו של אותו מסגר, וכן הצעת מחיר גבוהה יותר של מסגר אחר. הצעת המחיר של המסגר שביצע את העבודה היתה אכן גבוהה מהמחירים המוסכמים עם הנתבעים במונחי מחיר למטר (וכן כללה רכיבים שלא נכללו כלל בהתקשרות שבין התובעת לנתבעים). מכל מקום, הצעת מחיר לחוד ומה ששולם בסופו של דבר לחוד. הרי ברור מנסיון החיים של כולנו כי לאחר הצעת מחיר עשוי להתנהל משא ומתן שבו ינסה המזמין, ולעיתים אף יצליח, להפחית מהמחיר המבוקש בהצעה. אינני קובע כי כך היה בעניננו, אך הייתי מצפה שהתובעת תטרח ותוכיח כי שילמה לפי ההצעה ולא פחות. לא הוצגו ע"י התובעת חשבונות, חשבוניות וקבלות על הסכומים ששולמו בפועל לאותו מסגר חלופי ולא ניתן לכך כל הסבר. המסגר החלופי גם לא הובא להעיד. בנוסף, יש אפשרות שהתובעת עשתה שימוש במעקות שסופקו על-ידי הנתבעים או במקצתם. אם כך היה, ברור שהפסדי התובעת קטנים מהנטען על-ידה, ויתכן אף שלא נגרם הפסד כלל. אם נכונה טענת הנתבעים כי השיק שקיבלו שיקף רק 80 אחוזים משווי העבודות שסיפקו, אזיי בהחלט יתכן שגם אם מחירי הספק החלופי ליחידה גבוהים יותר, עדיין תוספת המחיר בגין אותן עבודות שלא סופקו על-ידי הנתבעים מתקזזת בחלקה או במלואה כנגד אותו חלק משווי עבודות הנתבעים שלא שולם להם. כל אלה השערות אפשריות לנוכח הראיות ששמעתי. בידי התובעת - ורק בידיה - היו הכלים הפשוטים להזים את כל ההשערות הללו ולהוכיח את נזקה האמיתי באופן מדויק. היא לא עשתה כן ללא כל הסבר ראוי. חזקה שהעובדות אינן נוחות לה. כאן המקום להעיר כי דווקא הנתבעים הציגו את נ/2, שהוא צילום חשבונית של המסגר החלופי על-שם התובעת. ממסמך זה, שלא הוכחש על-ידי מנהל התובעת, עולה כי עבור המעקות למרפסות ולמדרגות (שהם הפריטים שהוזמנו מהנתבעים) שולם על-ידי התובעת סכום של 6,900 ש"ח ועוד 9,600 ש"ח (לפני מע"מ), היינו בסך הכל לפני מע"מ 16,500 ש"ח. לפי ס' 7.2 לתצהיר מנהל התובעת שולמו 26,400 ש"ח שהם 9,371 ש"ח יותר ממה שהיה צריך לשלם לנתבעים (שם, ס' 7.3). מכאן כי לנתבעים (לו היו משלימים את העבודה) הגיע, לשיטת התובעת, סך של 17,029 ש"ח, שהוא סכום גבוה בכמה מאות שקלים ממה שלכאורה שולם למסגר החלופי עבור הפריטים שנכללו בהתקשרות עם הנתבעים. מנהל התובעת לא ידע להסביר זאת והסתפק באמירה כי חשבונית נ/2 היא רק חשבון חלקי (עמ' 12 ש' 20-21); אלא שאת החשבון הנוסף, אם היה, לא הציג ולא הסביר מחדל זה. המסקנה היא כי לא הוכח כלל שהתובעת שילמה בסופו של דבר סכום גבוה מהמוסכם בינה לבין הנתבעים בגין העבודות הכלולות בהתקשרות שבין הצדדים.   10. ראש הנזק השני הכלול בתביעה הוא הוצאה נוספת בסך 7,000 ש"ח בגין הצורך להאריך בשלושה וחצי חודשים את תקופת השכירות של פיגומים לצורך הבניה. הטענה היא כי תקופה נוספת זו נגרמה בגין העיכוב בהשלמת עבודות הרכבת המעקות במרפסות. להוכחת ההוצאה והעובדה כי מדובר באיחור כנטען בהחזרת הפיגומים הוצגו נספחים ג' וד' לתצהיר מנהל התובעת, אלא שאין כל ראיה לכך שהעיכוב נובע דווקא מעניין חילופי המסגר. מנהל התובעת עצמו טען כי משך הביצוע של עבודות המסגרות הוא חודש (עמ' 10 ש' 29; עמ' 11 ש' 10). העיסקה עם הנתבעים "התפוצצה" כבר בסביבות סוף אוגוסט 1998 או סמוך אח"כ; הצעות המחיר נספחים ב1, ב2 לתצהיר מנהל התובעת נערכו רק במהלך אוקטובר 1998, והפיגומים נותרו מורכבים עד סוף ינואר 1999 במקום שלושה וחצי חודשים לפני כן (ס' 8 לתצהיר מנהל התובעת), כלומר היו אמורים להיות מוחזרים באמצע אוקטובר. לא שמעתי כל הסבר לכך שקבלת הצעות מחיר נמשכה כחודש וחצי לאחר שהנתבעים ניתקו את הקשר עם התובעת, ומכל מקום נראה כי אם מדובר בעבודה של חודש הרי כבר בסביבות אמצע נובמבר ניתן היה לסיימן. לא הובאה ראיה למועד סיום עבודות המסגרות, ואין כל ראייה לכך שהפיגומים נותרו באתר עד סוף ינואר במקום עד אמצע אוקטובר בגין עבודות המסגרות (וליתר דיוק בגין עבודות המעקות במרפסות בלבד, ואף זאת בהסתמך רק על עדות מנהל התובעת בדבר הצורך בכך ללא כל ראייה חיצונית). בפרויקט בסדר הגודל שבו דובר (בניין בן 10 קומות) ודאי היה מפקח שניהל יומן עבודות. ניתן היה להביא את המפקח ואת היומן ולהראות לשם מה היו הפיגומים נחוצים עד סוף ינואר, אילו שימושים נעשו בהם עד אז ומתי בוצעה הרכבת המעקות במרפסות. הדבר לא נעשה ללא הסבר. אפילו החשבון המקורי בגין הפיגומים, שנספח ד' לתצהיר מנהל התובעת החליפו, לא הוגש ואין כל ראייה לכך שאכן היה איחור של שלושה וחצי חודשים. לכל המחדלים הללו לא ניתן כל הסבר. על כן יש לקבוע כי לא הוכחה הטענה כי ההוצאה בשל פיגור בהחזרת הפיגומים בסך 7,000 ש"ח נגרמה בגין הפרת ההסכם מצד הנתבעים. כאשר אין הוכחה לקשר הסיבתי בין הפרה לבין נזק מסוים, אין לפצות בגינו.   11. ראש הנזק השלישי ענינו איחור במסירת אחת הדירות שבגינו - כנטען - פוצו הרוכשים בכסף ובזיכוי בסך כולל השווה ל- 2,500 דולר. הקושי כאן כפול: ראשית, לא הוכח מה היה משך האיחור במסירה ולא הוכח כי נגרם בגין ההפרה מצד הנתבעים דווקא. זה גם לא סביר שאיחור של שלושה חודשים ויותר בהשלמת עבודה שצריכה להימשך חודש יגרום לאיחור במסירת דירה אחת בלבד מתוך עשרות דירות באותו בניין. שנית, שני המסמכים שצורפו למוצג ת/3 והמוכיחים (לשיטת התובעת) את מה שקיבלו הרוכשים בגין האיחור אינם של התובעת והיא אינה נזכרת בהם כלל. מופיעה בהם חברה אחרת בשם איריס השרון (חדרה) בנייה ופיתוח 1995 בע"מ, שהיא גם החתומה על החוזה עם אותם רוכשים (ת/3). מנהל התובעת העיד כי הוא גם "הבעלים" של חברה זו וכי "בשבילך" חברה זו והתובעת חד הן (עמ' 14 ש' 4). בסיכומיה טענה התובעת כי בהתחשבנות בין החברות חויבה התובעת בנזקי "איריס השרון", אך זו טענה עובדתית שאין לה זכר בראיות, אפילו בעל-פה, ואסור היה לטעון אותה בסיכומים.   12. האמור לעיל חל ביתר שאת על נזקי המוניטין הנטענים. החברה שהתקשרה עם הרוכשים ואיחרה במסירת דירות (למעשה לא שמענו אלא על דירה אחת) אינה התובעת, אשר היתה רק קבלן מבצע וככזו ספק אם שמה ידוע בכלל לרוכשי דירות. אין כל הסבר ותמיכה ראייתית לאמירת מנהל התובעת בסוף חקירתו הנגדית לפיה נגרמו נזקי מוניטין גם לתובעת ולא רק לחברה שהתקשרה עם הרוכשים (איריס השרון), והיא נוגדת את ההגיון ואת עקרון האישיות המשפטית הנפרדת. אוסיף כי גם הסכום הנתבע מצוץ לחלוטין מהאצבע. דווקא משום שמדובר בנזק שאינו ניתן לחישוב מדויק יש לספק עליו נתונים רבים ככל האפשר: כמה דירות נמסרו באיחור בגין ההפרה נשוא התביעה; מה היה משך האיחור; אילו עבודות בניה בוצעו לאחר הפרויקט הזה על-ידי התובעת ובאיזה היקף; ועוד. התובעת לא טרחה למסור כל מידע שהוא שיאפשר להוכיח את עצם קיומו של נזק מוניטין ולאמוד את סכומו. לפיכך אין לפסוק פיצוי כלשהו גם בגין ראש נזק זה.   13. הערה נוספת היא כי אף שלכל אורך פסק הדין דיברתי על "הנתבעים", אני סבור כי לא הוכחה עילה לחיובו האישי של הנתבע 2 לאחר שהמסמכים היחידים שבין הצדדים מתיחסים לנתבעת 1 ולא אליו. לדעתי אין בכל טענות התובעת בקשר להטלת חבות אישית על הנתבע 2 כדי להצדיק הרמת מסך כמבוקש על-ידה, אולם לנוכח התוצאה אליה הגעתי אין דברים אלה חורגים מאמרת אגב.   התוצאה היא שאף שהוכחה הפרה, לא הוכח שההפרה גרמה לנזק כלשהו מבין הנזקים שנטענו ושנתבע פיצוי בגינם, ולכן דין התביעה להידחות. בנסיבות העניין ישא כל צד בהוצאותיו.   הפסקת עבודה