התיישנות פוליסת ביטוח חיים

מתי מתחיל מירוץ ההתיישנות בפוליסת ביטוח חיים ?

המערער טען כי בפוליסה לביטוח חיים, להבדיל מפוליסה לתאונות אישיות, מתחיל מרוץ ההתיישנות ביום בו מתגבשת הנכות ו/או ידוע שיעורה

בית המשפט ציין כי אין מניעה כי תחילת מרוץ ההתיישנות תהיה קודם לקביעת שיעור הנכות הצמיתה וכי "מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד האירוע שהוליד את הנזק, ועם גילויו של הנזק, ולא במועד בו קיימת אפשרות לעמוד על מלוא היקפו של הנזק".... על הלכה זו חזר בימים אלה בית המשפט העליון ברע"א 7551/09 בן אבי נגד הראל חברה לביטוח מפי כב' השופט ריבלין (ניתן ביום 31.12.09).


קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות פוליסת ביטוח חיים:

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט ר. חדיד) בת.א. 16341/06 , מיום 15.5.08, לפיו נדחתה תביעת המערער על הסף מחמת התיישנותה.
השופטת יעל וילנר:
רקע בתמצית

1. המערער, שחקן כדורסל בעיסוקו, אשר היה מבוטח אצל המשיבה בשלוש פוליסות לביטוח חיים, החל לסבול במהלך שנת 2003 מכאבי ירכיים כתוצאה מפעילותו הספורטיבית כשחקן כדורסל. המערער פנה בתביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן –"המל"ל") להכיר בנכותו כנכות שנגרמה עקב העבודה ותביעתו נדחתה. משכך, הגיש המערער תביעה לבית הדין לעבודה בחיפה נגד המל"ל. בפסק דין מיום 25.1.06 קבע בית הדין כי יש להכיר בנכותו של המערער כנכות שנגרמה עקב העבודה.

2. כחודשיים לאחר מתן פסק הדין, הגיש המערער תביעה למל"ל לקביעת דרגת נכותו ולתשלום גמלת נכות מהעבודה. בהחלטה מיום 25.3.06 קבעה ועדה רפואית של המל"ל כי למערער נותרה נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 42% החל מיום 10.8.03 (להלן – "החלטת המל"ל"). לאחר קביעת הנכות על ידי המל"ל, פנה המערער בתביעה למשיבה לקבלת תגמולי הביטוח ואולם פנייתו נדחתה בשל התיישנות. לפיכך, הגיש המערער תביעתו לבית משפט קמא לחיוב המשיבה בתשלום תגמולי הביטוח.

3. המשיבה הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות התביעה ובית משפט קמא נעתר לבקשה.

בפסק דינו קבע בית משפט קמא כי מועד קביעת הנכות של המערער על ידי המל"ל, אינו רלוונטי לגיבוש "מקרה הביטוח" המוגדר בפוליסות, ומכל מקום, גם אם מועד זה הוא המועד הקובע, הרי שהתביעה התיישנה נוכח הוראת סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח התשמ"א-1981 (להלן – "חוק חוזה ביטוח), שכן המל"ל קבע את נכותו הצמיתה של המערער החל מיום 10.8.03 והתביעה הוגשה ביום 4.9.06.

4. בית משפט קמא דחה את טענת המערער להחלת סעיף 8 לחוק ההתיישנות התשי"ח-1958 (להלן – "חוק ההתיישנות") הקובע התיישנות שלא מדעת, בנימוק כי המערער היה מודע במהלך כל התקופה לפגיעתו ולאפשרות שהפגיעה תותיר אחריה נכות צמיתה.

5. בנוסף, דחה בית משפט קמא את טענת המערער כי על פי הנוהג הקיים בין הצדדים, הוסכם שהוא יעכב את תביעתו למבקשת לקבלת תגמולי ביטוח עד להכרעה במל"ל. בית משפט קמא קבע כי לא הוכח כל נוהג שכזה.

בשל כל אלה נדחתה התביעה על הסף מחמת התיישנותה.

הערעור

7. המערער טוען תחילה כי ראוי היה לדחות את בקשת המשיבה לדחיית התביעה על הסף ולו בשל אי צירוף תצהיר לבקשה. לגוף העניין טוען המערער כי בית משפט קמא טעה בכך שנמנע מלקבוע קביעה פוזיטיבית מהו המועד בו החל מרוץ ההתיישנות. בהקשר זה נטען כי נכותו של המערער התגבשה אף לאחר יום 4.9.03. כן טוען המערער כי בפוליסה לביטוח חיים, להבדיל מפוליסה לתאונות אישיות, מתחיל מרוץ ההתיישנות ביום בו מתגבשת הנכות ו/או ידוע שיעורה. נטען עוד כי מאחר והנכות היא תולדה של מיקרו-טראומה, מרוץ ההתיישנות אינו יכול להתחיל ממועד הפגיעה אלא רק ממועד התגבשות הנכות.

8. עוד טוען המערער כי טעה בית משפט קמא בקביעתו כי לא הוכח קיומו של נוהג בין הצדדים לפיו יש לפנות תחילה למל"ל כדי שיקבע שיעור הנכות בטרם פניה למשיבה. בעניין זה נטען עוד כי ראוי היה לאפשר הבאת ראיות להוכחת טענות המערער בנוגע לקיומו של נוהג, בטרם מתן פסק הדין. נטען כי התנהגות המשיבה בהתכחשותה לנוהג זה מהווה חוסר תום לב. המערער טוען עוד כי טעה בית משפט קמא בכך שקבע כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו חל במקרה זה. לבסוף נטען כי למשיבה לא נגרם כל נזק כתוצאה מהשיהוי בהגשת התביעה.

9. המשיבה מצידה טוענת כי לא נפל פגם בפסק דינו של בית משפט קמא ויש לדחות את הערעור. המשיבה מוסיפה וטוענת כי ההלכה כיום היא ברורה ולפיה המועד ממנו יש למנות את תחילת תקופת ההתיישנות הינו מועד התאונה, זאת בהסתמך בין היתר על ע"א 1806/05 הראל חב' לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל (מיום 21.5.08) (להלן "אמיתי") אשר ניתן לאחר מתן פסק דינו של בית משפט קמא.

10. המשיבה טוענת כי בית משפט קמא הכריע בטענת ההתיישנות על סמך הבקשה, התגובות שעמדו לפניו והמסמכים שצורפו לתגובות ולא היה כל צורך בשמיעת עדים שכן הדברים עולים מהכתובים והמסמכים ולמעשה אין כל מחלוקת עובדתית בין הצדדים.

11. המשיבה מדגישה כי מהתיעוד הרפואי שצורף לעיונו של בית משפט קמא, עולה בבירור כי עוד במהלך חודש פברואר 2003 סבל המערער מכאבים עזים בפרקי ירכיו והחל בבירור ובבדיקות רפואיות, ובין היתר, עבר בחודש 6/03 סקירה טומוגרפית של פרקי הירכיים. נטען כי זהו המועד, לכל המאוחר, ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות, ולחילופין, מיום 10.8.03 הוא המועד שנקבע על ידי המוסד לביטוח לאומי להתגבשות נכות הצמיתה. בין כך ובין כך, התביעה התיישנה בעת הגשתה.

12. המשיבה טוענת עוד כי לא היה קיים כל נוהג בין הצדדים לפיו הוסכם על דחיית מרוץ תקופת ההתיישנות, וכן כי בין הצדדים לא היתה כל הסכמה להתנות על סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח הקובע תקופת התיישנות בת 3 שנים. בהקשר זה נטען כי אין בבקשתה של המשיבה לקבלת מסמכי המל"ל כדי לשקף הסכמה כלשהי להארכת תקופת ההתיישנות. המשיבה מדגישה כי בעת שביקשה לקבל מהמערער העתק ממסמכי המל"ל, לא נדרש המערער להמתין למיצוי ההליך במל"ל.

לתמיכה בטענתה כי לא היה קיים כל נוהג צרפה המשיבה תכתובות נוספות שהוחלפו בין הצדדים לגבי מקרי ביטוח אחרים שאירעו למערער, במסגרתם, לצד בקשה לקבל העתקי מסמכי המל"ל, הבהירה המשיבה למערער כי תביעתו תתיישן לאחר 3 שנים מקרות האירוע, ואף במקרה אחד דחתה תביעה קודמת מחמת התיישנות.

13. לבסוף נטען כי גם כאשר מדובר בפגיעה מסוג מיקרו-טראומה ההלכה הינה כי את חישוב תקופת ההתיישנות יש להתחיל ולמנות ממועד גילוי הנזק ובענייננו מפברואר 2003.

דיון

14. דעתי היא כי דין הערעור להדחות.

אני סבורה כי בית משפט קמא יישם במקרה זה נכונה את ההלכה שהושרשה היטב בפסיקה ואושרה שוב לאחרונה בעניין אמיתי, לפיה אין מניעה כי תחילת מרוץ ההתיישנות תהיה קודם לקביעת שיעור הנכות הצמיתה וכי "מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד האירוע שהוליד את הנזק, ועם גילויו של הנזק, ולא במועד בו קיימת אפשרות לעמוד על מלוא היקפו של הנזק".... על הלכה זו חזר בימים אלה בית המשפט העליון ברע"א 7551/09 בן אבי נגד הראל חברה לביטוח מפי כב' השופט ריבלין (ניתן ביום 31.12.09).

15. מועד גילויו של הנזק במקרה שלנו הוא חודש פברואר 2003, או לכל המאוחר חודש יוני 2003 מועד עריכת הסקירה הטומוגרפית. אציין כי לא יכולה להיות מחלוקת בין הצדדים באשר לעובדה שהמערער החל לסבול מכאבים בפרקי ירכיו לכל המאוחר בחודש פברואר 2003. הדברים עולים באופן חד משמעי מהחומר הרפואי שצורף לעיונו של בית משפט קמא ואף מהאמור בחוות הדעת של ד"ר פרידמן המומחה מטעמו של המערער. משכך, ובהעדר מחלוקת עובדתית בנוגע למועד פרוץ הכאבים וגילוים, ברי כי לא היה כל צורך לקיים הוכחות בשאלה זו. כך, אף לא היה מקום לחייב המשיבה לצרף תצהיר לבקשתה. טענותיה של המשיבה בעניין זה הוכחו בבירור באמצעות המסמכים שהוגשו על ידה שלא היו שנויים במחלוקת ושלא היתה כל התנגדות להגשתם.

כאמור, לאורם של מסמכים אלה ברור כי מועד גילויו של הנזק (שהינו מאוחר למועד האירוע) הינו לכל המאוחר חודש פברואר 2003, וממילא צדק בית משפט קמא בקביעתו כי על פי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח התביעה התיישנה.

16. המערער טוען כאמור לקיומו של נוהג בין הצדדים לפיו נהגה המשיבה לבקש תחילה מהמבוטח את מסמכי המל"ל בטרם פניה אליה לצורך קבלת תגמולי ביטוח. המערער מסתמך בעניין זה על מכתבה של המשיבה למערער מיום 2.1.02 בעניין מקרה ביטוח קודם.

במכתב זה נאמר כדלקמן:

" יש להמציא פרוטוקול הועדה הרפואית של ביטוח לאומי + החלטה".

הא ותו לא.

17. אני סבורה כי בצדק דחה בית משפט קמא את טענת המערער בדבר קיומו של נוהג בהתבססו על האמור במכתב זה, שכן טענה זו התבררה כחסרת כל בסיס.

כל אשר נאמר במכתב הוא כי המערער נדרש להמציא את פרוטוקולי הועדה של המל"ל. קשה להלום מה בין זה לבין קיומו של נוהג שלא להגיש תביעה עד להכרעת המל"ל, שמשמעותו למעשה, הסכמה להארכת תקופת ההתיישנות מעבר לתקופה שנקבעה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח.

18. לא רק שהמערער לא הוכיח קיומו של נוהג כאמור, אלא שהמשיבה הוכיחה את ההיפך.
בשני מסמכים אשר צורפו על ידי המשיבה עולה מפורשות כי לא היה קיים כל נוהג "המתנה" בין הצדדים וכי המשיבה מעולם לא הסכימה להארכת תקופת ההתיישנות.

במכתב מיום 7.10.02 נאמר כדלקמן:

"על-מנת לדון בתביעת הנכות שהגשת, נבקשך להעביר בהקדם את הפרוטוקול המלא של המוסד לביטוח לאומי שקבעה את נכותך הצמיתה.

לאחר קבלת הנ"ל נדון בתביעה.

לידיעתך, תביעה לנכות מתיישנת לאחר חלוף שלוש שנים מקרות האירוע התאונתי".

במכתב נוסף מיום 31.12.03, שנשלח למערער לאחר ששלח למשיבה את פרוטוקול הועדה הרפואית של המל"ל, הודע למערער על דחיית תביעתו עקב התיישנותה.

מכאן, שהוכח כי לאורך כל הדרך דאגה המשיבה ליידע את המערער כי תביעה לנכות מתיישנת לאחר חלוף 3 שנים בלא כל קשר להליכים במל"ל.

19. אני סבורה כי מסמכים אלה ודאי וודאי שומטים את הקרקע מטענת המערער לקיומו של נוהג. נדגיש כי המערער לא טען בשום שלב כי ברשותו ראיות הסותרות מסמכים אלה או המלמדות על קיומו של אותו נוהג, מלבד אותו מכתב בודד, וממילא לא היה כל מקום להורות על ניהול הוכחות. נדגיש כי המערער נמנע מלצרף תצהיר והסתמך בטענותיו אך על הראיות בכתב שצורפו לתגובתו.

ואם לא די בכל האמור לעיל, הרי שלמעשה, המערער כלל לא טוען כי המשיבה הסכימה להאריך את תקופת ההתיישנות מעבר לתקופה הקבועה בחוק, אלא לקיומו של נוהג "המתנה" עד למסירת מסמכי המל"ל. ואני תוהה, אם כך, מה בין קיומו של נוהג זה לבין אי התיישנות התביעה?

20. לכל האמור יש להוסיף כי אף אם אניח לטובת המערער קיומו של נוהג כאמור, ואף אם ארחיק לכת אף מעבר לגרסתו של המערער ואניח קיומה של הסכמה להארכת תקופת ההתיישנות עד לקבלת מסמכי המל"ל, הרי שבענייננו, המערער המתין בפנייתו למשיבה עד לאחר סיום ההליכים בבית הדין לעבודה, ובעניין זה אין מחלוקת כי לא נטען כלל לקיומו של נוהג.

21. מכל האמור עד כה עולה בבירור כי לטענת המערער בנוגע לחוסר תום ליבה של המשיבה אשר התעלמה מקיומו של הנוהג ועמדה על התיישנות התביעה, אין כל יסוד. הדברים ברורים, ואין צורך להוסיף.

22. לעניין אי החלת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הרי שלא נפל כל פגם בהחלטת בית משפט קמא, שהרי אין ספק שהעובדות המהוות את עילת התביעה היו ידועות למערער עוד בחודש פברואר 2003. העובדה שהמערער סבור היה שעליו להמתין להכרעת המל"ל ובית הדין לעבודה על מנת שיוכל להגיש את תביעתו למשיבה לקבלת תגמולי ביטוח, מהווה לכל היותר טעות של המערער שאין בה כדי להוות עילה להארכת תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק.

23. אף בטענת המערער כי מדובר בביטוח נכות ולא בביטוח תאונה אין ממש. נפסק בפרשת אמיתי כי ההלכה שנקבעה לעניין מועד קרות מקרה הביטוח נכונה הן במקרה של ביטוח תאונה והן במקרה של ביטוח מחלה (לרבות מיקרוטראומה), ראו דברי כב' השופט רובינשטיין בסעיף יב (1) לפסק הדין כדלקמן:

"ארוע התאונה,הוא המקים את מקרה הביטוח כאשר עסקינן בפוליסה לתאונות אישיות; וכשהמדובר במחלה או נכות, המועד הראשון שבו יכלו לעמוד על קיומן-קבלת טיפול רפואי"

כמו כן, ראו דברי כב' השופטת פרוקצ'יה בסעיף 10 לפסק דינה כי:

"גם אילו היה מדובר בביטוח מחלה או בביטוח נכות, התוצאה המשפטית לא היתה אחרת. שכן גם במצבים אלה, עילת התביעה היא "מקרה הביטוח" שעניינו המחלה שבה לקה המבוטח, או הנכות שלקה בה. עילת התובענה קמה עם פרוץ המחלה, או עם היווצרות הנכות. גילוי נזקי המחלה או נזקי הנכות עשוי להשעות את מירוץ ההתיישנות רק כל עוד לא ידוע על נזק כלשהו, העשוי להצדיק הגשת תביעה. משידוע נזק כזה, והוא בהיקף ממשי, מתחיל מירוץ ההתיישנות גם אם הנזק במלוא היקפו טרם נודע".

24. מכל האמור, אני בדעה כי צדק בית משפט קמא בדחותו את התביעה מחמת התיישנותה.

לפיכך, אני סבורה כי יש לדחות את הערעור. בנסיבות לא הייתי עושה צו להוצאות.

     
י' וילנר, שופטת      


השופט ע. גרשון:
אני מסכים.

           
     ע' גרשון, שופט      


סגן הנשיא, י' גריל:

א.         הלכה היא מימים ימימה שהסעד של מחיקת התביעה על הסף או דחייתה הוא סעד:

"מרחיק לכת מאוד, שמטרתו להציב סכר על סף הדיון המשפטי בפני תובע, המבקש לעבור את הסף, להשמיע את ראיותיו ולשטוח את טענותיו לפני השופט היושב לדין. לפיכך, בבוא בית המשפט להכריע בבקשה כזו, עליו לנהוג זהירות יתרה ולעשות שימוש באמצעי חמור זה רק באותם מקרים בהם ברור לו לשופט, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש על-פי העובדות והטענות העולות מתביעתו... דחיה של תביעה על הסף תיעשה, רק כאשר בית-המשפט משוכנע, שגם אם היה נשמע הדיון לגופו, אחד היה דינו – להידחות..." (ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני, פ"ד לו(2) 151, בעמ' 155).
           
            בנוסף, עיינו גם: ע"א 35/83, 36/83 לאה חסין ואח' נ' רחל פלדמן ואח', פ"ד לז(4) 721).

ב.         על הלכה זו חזר באלה הימים, ובהקשר של טענת התיישנות, בית-המשפט העליון, מפי השופט י' עמית ב-ע"א 9292/07 חברת שדמות הדרום בע"מ נ' וועדה מקומית לתכנון ובניה "שמעונים" ואח', מיום 6.1.2010 בפיסקה 6:

"עוד יש לזכור, שסילוק התביעה על הסף מצריך זהירות מרובה, וייעשה תוך מתן  משקל לזכות החוקתית של הגישה לערכאות... מנגד, על בית-המשפט לשקול את התכלית שבבסיס מוסד ההתיישנות, את אינטרס הנתבע ויכולתו להתגונן בראיות מפני תביעה שהוגשה לאחר זמן רב, ואת אינטרס הציבור שפעולות הערכאה השיפוטית יתרכזו בהווה ולא בעניינים שזמנם עבר...".

ג.          בעניננו, מלין המערער בערעורו, בין היתר, על כך ששגה בית המשפט קמא משהחליט לדחות את התביעה על הסף  מבלי שנשמעו ראיות לגבי מועד תחילת ההתיישנות, כשהצדדים חלוקים בנקודה זו, מבלי שניתנה ההזדמנות למערער להעיד, ומבלי שניתנה לו אפשרות להפריך את טענותיה העובדתיות של המשיבה, מבלי שניתנה לו הזדמנות להוכיח שהמשיבה גרמה לו להמתין קודם שיגיש את תביעתו, מבלי שנשמעה ונבדקה גירסת המשיבה בנקודה זו, ומבלי  שניתנה למערער הזדמנות להוכיח שהעלאת טענת ההתיישנות בנסיבות אלה היא חסרת תום לב.

ד.         אוסיף, שבסעיף 10 לכתב התביעה טוען המערער ש"כמקובל בין הצדדים (לתובע נכות קודמת שהוכרה על ידי הנתבעת וששיעורה נקבע בהתאם לקביעת רופאי המל"ל) פנה התובע תחילה למוסד לביטוח לאומי, כדי שיקבע שיעור נכותו בטרם יפנה לנתבעת בדרישה לפצותו על פי הפוליסות".

ה.         בתגובתו של המערער לבקשתה של המשיבה בפני בית משפט קמא לסילוק על הסף, טוען המערער שבתאונה קודמת שארעה לו הורתה לו המשיבה להמתין עד קביעת המוסד לביטוח לאומי בטרם תדון ותחליט בתביעתו, ומכאן שהצדדים ראו בינם לבין עצמם את קביעת המוסד לביטוח לאומי כקביעה שהיא הבסיס לדיון ביניהם בדבר הנכות והפיצוי המגיע לו, וכי יש חוסר תום לב מובהק בהעלאת טענת המשיבה בדבר דחיה/מחיקה מחמת התיישנות, כשבמקרה קודם ביקשה המשיבה, ודרשה, כי ימוצה ההליך בביטוח הלאומי קודם לדיון בדרישותיו של המערער (סעיף 5 בתגובת המערער בבית משפט קמא).

ו.          המשיבה מצביעה על כך שבפנייתה למערער מיום 7.10.02 בעניין תאונה קודמת, אכן ביקשה לקבל את הפרוטוקול המלא של הביטוח הלאומי באשר לקביעת נכותו הצמיתה של המערער, אך הוסיפה: "ולידיעתך, תביעה לנכות מתיישנת לאחר חלוף שלוש שנים מקרות האירוע התאונתי".

            ובמכתב מיום 31.12.03 דחתה המשיבה תביעה של המערער לנכות מתאונה בגין ארוע מיום 3.8.96, עקב התיישנות, וזאת לאחר שהמערער המציא למשיבה את פרוטוקול הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי בצירוף פסק דין בגין ארוע מיום 3.8.96.

ז.          את שני המכתבים הנ"ל המציאה המשיבה למערער מספר שנים בטרם הוגשה התביעה נשוא הדיון כאן (4.9.06).
            דהיינו, המכתב הראשון מיום 7.10.02 הומצא עוד בטרם החל המערער לסבול מכאבים בפרקי ירכיו (פברואר 2003), ואת המכתב השני מיום 31.12.03 המציאה המשיבה בשלב ההתחלתי של ההליכים שבהם נקט המערער מול המוסד לביטוח לאומי.

            מכאן, שהמשיבה, מבחינתה, הביאה את טענת ההתיישנות עליה היא עומדת לידיעת המערער, עוד בשלב שבו היה באפשרותו לכלכל את צעדיו בכל הנוגע לתביעה נשוא ערעור זה, זמן רב לפני חלוף מועד ההתיישנות.

ח.         חרף כל האמור לעיל, לא הייתי מונע מן המערער את הזכות לקיים דיון בשאלת ההתיישנות, ולהביא את גירסתו בתצהיר שעליו ייחקר בחקירה נגדית בפני בית-משפט קמא, תוך מתן אפשרות למערער להביא כל עדות נוספת כפי שימצא לנכון לביסוס טענתו בדבר הנוהג הקיים בין הצדדים.

הטעם לכך הוא, כפי שכבר ציינתי לעיל, דהיינו:

"עוד יש לזכור, שסילוק התביעה על הסף מצריך זהירות מרובה, וייעשה תוך מתן משקל לזכות החוקתית של הגישה לערכאות..." (ע"א 9292/07 הנ"ל, בפיסקה 6).

ט.         דא עקא: כעולה מע"א 1806/05 הראל חב' לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל (מיום 21.5.08):

"מירוץ ההתיישנות מתחיל במועד האירוע שהוליד את הנזק, ועם גילויו של הנזק, ולא במועד בו קיימת אפשרות לעמוד על מלוא היקפו של הנזק" (ההדגשה שלי – י.ג.).
           
            בענייננו, בין אם ייקבע שהנזק התגלה בפברואר 2003, דהיינו, המועד בו החל המערער לסבול מכאבים בפרקי ירכיו והחל בבירור ובדיקות רפואיות, ובין אם ייקבע שהנזק התגלה ביוני 2003, כשעבר המערער סריקה טומוגרפית של פרקי הירכיים, הרי בכל מקרה אין מנוס מן המסקנה שהתביעה התיישנה, שהרי היא הוגשה לבית המשפט ביום 4.9.06, דהיינו, לאחר שחלפו למעלה משלוש שנים ממועד גילוי הנזק. מכאן, שקיום הדיון ושמיעת הראיות לא יהא בהם כדי להועיל.

י.          כותב המערער בסעיף 10 של כתב התביעה שכמקובל בין הצדדים:

            "... פנה התובע תחילה למוסד לביטוח לאומי כדי שיקבע שיעור נכותו בטרם יפנה לנתבעת בדרישה לפצותו על פי הפוליסות"
(ההדגשה שלי – י.ג.).

            מעיון בשלוש פוליסות הביטוח נשוא כתב התביעה, נראה שאין כל סעיף בפוליסה המכפיף את הזכאות לפיצוי לקביעתו של המוסד לביטוח לאומי (ההדגשה שלי – י.ג.).

            לענין האבחנה בין הכפפת שיעור הנכות לקביעת המוסד לביטוח לאומי, לבין הכפפת הזכאות לפיצוי לקביעת המוסד לביטוח לאומי, עיינו: רע"א 7551/09 מרדכי בן אבי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, , החלטת המשנה לנשיאה, השופט א' ריבלין, מיום 31.12.09, וכדבריו בפיסקה 5 של ההחלטה:

"אף בהעדר קביעה של המוסד לביטוח לאומי לגבי שיעור הנכות, אין חוזה הביטוח שולל מן המבוטח את הזכות לקבל פיצויים בשיעור שיוכיח...".

יא.        בפוליסה הראשונה הנזכרת בתביעה מס' 138680-4 נקבע, בנספח מס' 307, "ביטוח נוסף למקרה של נכות עקב תאונה", כי בכל מקרה של נכות חלקית שלא צויינה בנכויות המפורטות בגוף הפוליסה, ובתנאי שהנכות היא צמיתה, ייחשב שיעור הנכות לפי המבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה).
            סעיף זה אינו מכפיף את הזכאות לפיצוי לקביעת המוסד לביטוח לאומי, אלא את שיעור הנכות, ולכן, ובהתאם לאמור ב-רע"א 7551/09 הנ"ל, העדר קביעה של שיעור הנכות על ידי המוסד לביטוח לאומי אין בו כדי לשלול מן המבוטח את הזכות לקבל פיצויים בשיעור שיוכיח.

            מכאן, שמירוץ ההתיישנות מתחיל ממועד גילוי הנזק (בענייננו, פברואר 2003 או יוני 2003) ולא מן המועד שבו ייקבע שיעור הנכות על ידי הביטוח הלאומי.

            אוסיף, שבסעיף 6 של הנספח מס' 307: "ביטוח נוסף למקרה נכות עקב תאונה" נקבע, שהמבוטח חייב להמציא למשיבה על חשבונו את כל המסמכים שהחברה תדרוש באופן סביר לבירור התביעה.
במסגרת זו רשאית המשיבה, כמובן, לדרוש ולקבל מן המבוטח מסמכים, ובהם גם את פרוטוקולי הוועדה הרפואית של הביטוח הלאומי בכל הנוגע לקביעת נכותו של המבוטח, ואולם, אין בכך כדי להכפיף את הזכאות שעל פי הפוליסה לקביעותיו של הביטוח הלאומי, הואיל ויש להבחין בין הזכאות המהותית לבין ראיות שאמנם יש בהן כדי לסייע בבירור הזכות (כגון מסמכי המוסד לביטוח לאומי), אך אין בהן כדי להקים את הזכות המהותית הנוצרת במועד האירוע שהוליד את הנזק, ועם גילויו של הנזק, ואזי גם  מתחיל מירוץ ההתיישנות.

יב.        בפוליסה השניה, שמספרה 527012-9 נקבע שבמקרה של נכות חלקית עקב תאונה, שאינה נזכרת בפריטים שצויינו בפוליסה, ייקבע שיעור הנכות על ידי רופא החברה, בתנאי שהנכות היא תמידית. דהיינו, בפוליסה זו גם שיעור הנכות לא הוכפף לקביעת המוסד לביטוח לאומי, והוא הדין בפוליסה השלישית שמספרה 8577090, ולכן אין זיקה בין תחילת מירוץ ההתיישנות לבין קביעת הנכות על ידי הביטוח הלאומי.

            גם בשתי הפוליסות האלה קיימות הוראות המחייבות את המבוטח להמציא למשיבה את המסמכים שתדרוש המשיבה לבירור מקרה התאונה, והאמור לענין זה בפיסקה י"א הנ"ל חל גם על האמור בפוליסות אלה.

יג.         לא נעלם מעיניי מסמך טיוטת חוזה הביטוח של המפקח על הביטוח במשרד האוצר מיום 22.11.09 שהוגש על ידי ב"כ המערער. לפי פיסקה 2(ב) של הטיוטה הנ"ל בפוליסות שבהן קיים כיסוי ביטוחי לנכות, לא יעלה מבטח טענת התיישנות אלא לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, שתימנה החל ממועד התגבשות הנכות. אך עלינו לזכור, כמובן, שמדובר בטיוטה.
יתר על כן, גם על פי האמור בטיוטת המסמך, ההוראות הרלוונטיות תחולתן מיום פרסומו של המסמך, והן אמורות לחול, בבוא העת, על תביעות שטרם התיישנו באותו מועד.
מכאן, שאין במסמך זה כדי להועיל למערער בתביעה נשוא הדיון שבפנינו.  

יד.        בנסיבות אלה אינני רואה מנוס מלהורות על דחייתו של הערעור, ללא צו להוצאות.

     
י' גריל, שופט, ס. נשיא[אב"ד]      


אשר על כן, הוחלט לדחות את הערעור ללא צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. עורך דין ביטוח חיים

  2. אדם נעדר - ביטוח חיים

  3. עמלות סוכן ביטוח חיים

  4. העדר ביטוח חיים למשכנתא

  5. תביעה ביטוח חיים למשכנתא

  6. ביטוח חיים בתקופת השואה

  7. רצח במשפחה - ביטוח חיים

  8. ביטוח חיים - חובת הגילוי המוקדם

  9. התיישנות פוליסת ביטוח חיים

  10. אוטם שריר הלב - ביטוח חיים

  11. אי גילוי מידע מהותי ביטוח חיים

  12. אי אישור ביטוח חיים לפני פטירה

  13. מוות לפני כניסת ביטוח חיים לתוקף

  14. תקופת אכשרה ביטוח חיים מחלות קשות

  15. "ירושת" ביטוח חיים במקרה של גירושין

  16. דמי ביטוח חיים קבוצתי לעיזבון המבוטח

  17. רשלנות בעריכת פוליסת ביטוח חיים קבוצתי

  18. ביטוח חיים למשכנתא - הסתרת מצב בריאותי

  19. ביטוח חיים - תאונת דרכים עקב נהיגה בשכרות

  20. ניכוי פרמיית ביטוח חיים מהמשכורת ללא אישור

  21. עיקולים על פוליסת ביטוח חיים עם מרכיב חיסכון

  22. מוטב פוליסת ביטוח חיים גרושה או ידועה בציבור

  23. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון