קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת דרכים עקב חסימת נתיב בפניית פרסה: 1. א. תוך כדי נסיעה, ראה התובע רכב בעצירה מוחלטת בצד ימין של הכביש ולטענתו, ניסתה, כנראה הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") לבצע לפתע פנית פרסה או לפנות שמאלה מבלי להסתכל במראה ובלי לאותת. התובע ניסה לברוח מרכבה של הנתבעת, אך הנתבעת לא עצרה והמשיכה בנסיעה וכך פגעה ברכב התובע ופגיעה זו אף גרמה לרכב התובע לעלות על המדרכה ולהיכנס לעמוד. התובע סבור, שהנתבעת אחראית לתאונה ולנזק שנגרם למכוניתו ולכן הגיש הוא תביעה זו לחייב את הנתבעת ואת הנתבעת 2 - המבטחת את רכב הנתבעת (להלן: "הפניקס") לשלם לו את נזקיו בסך של 22,571 ₪, הכולל בחובו: נזק ממשי לרכב בסך של 20,471 ₪, שכ"ט שמאי בסך של 1,800 ₪ וימי עבודה בסך של 300 ₪. ב. הנתבעים סבורים, שיש לדחות את תביעת התובע, משום שהאחריות המלאה לקרות התאונה רובצת עליו ולהצדקת בקשה זו, טוענים הנתבעים - בין היתר - את הטענות הבאות: א) לתובע אין כיסוי ביטוחי לנזק ולכן הקדים בהגשת תביעה זו על מנת לזכות ביתרון משפטי ולזכות בתגמולי ביטוח שלא כדין. ב) לגופו של עניין טוענים הנתבעים, שהנתבעת אכן עמדה עם רכבה במטרה לפנות שמאלה. הנתבעת אותתה ובדקה האם הכביש פנוי והחלה בפניה. לפתע הגיח רכב התובע במהירות, תוך שהוא מנסה לעקוף את רכב הנתבעת מהנתיב הנגדי בתחומי צומת ופגע בחלקו השמאלי קדמי של רכב הנתבעת. 2. לאחר שבחנתי את חומר הראיות, כולל עדויות המעורבים בתאונה, אני קובע, שמחומר הראיות עולה, ששני המעורבים בתאונה אחראים לקרות התאונה ולנזקים - אם כי העובדות והנסיבות מצביעות על כך שאחריות הנתבעת גבוהה בהרבה מאחריותו של התובע ובהתאם לכך, אני מחליט שיש לחלק האחריות ביניהם באופן כזה, שהנתבעת תישא באחריות בשיעור של 80% ואילו אחריותו של התובע נקבעת לשיעור של 20% - זאת מן הנימוקים הבאים: א. א) אין חולק בין הצדדים, שהתובע נסע ישר ואילו הנתבעת ניסתה לבצע פניה שמאלה. אני מקבל את עדותו של התובע, שבטרם ביצעה הנתבעת את הפנייה, היה רכבה של הנתבעת בעצירה ומתוך עצירה זו ניסתה הנתבעת לפנות שמאלה (ראה גם האמור בסעיף 3 לכתב ההגנה). ב) גם אם אקבל את טענתה של הנתבעת, שבטרם ביצעה את הפנייה שמאלה היא אותתה, אינני מקבל את טענתה שהיא גם בדקה אם הפניה שמאלה אפשרית מבלי לחסום דרכם של משתמשים האחרים בדרך ולחסום את דרכם על ידי עצם ביצוע הפנייה. בטרם ביצעה הנתבעת את הפנייה, הייתה צריכה לקחת בחשבון, שמהכיוון ממנו הגיע התובע קיים עיקול בכביש ועיקול זה הפריע לשדה הראיה שלה (ראה הטענה בסעיף 3 לכתב ההגנה). ג) לאור ממצאי התאונה, אני קובע, שהנתבעת ביצעה את הפנייה שמאלה בחוסר זהירות וללא תשומת לב מספקת להגעת רכבו של התובע. גם אם הנתבעת אותתה בטרם ביצוע הפניה, הרי שלעניין זה יש לומר לנתבעת, שנוהג רכב אינו יוצא ידי חובה על ידי איתות בלבד, אלא שעל נהג זהיר, עדיין לבדוק - לאחר האיתות - אם הפנייה אפשרית מבלי לחסום את דרכם של המשתשים האחרים בדרך. במקרה זה, ביצעה הנתבעת את הפנייה בעת שרכב התובע כבר היה קרוב מאד אליה ואם אכן הייתה בודקת היטב - בטרם הפנייה - אין ספק שהיא הייתה חייבת להבחין ברכב זה. העובדה שרכב התובע כבר היה קרוב אליה נובעת מדברי הנתבעת עצמה האומרת: ".... אותתתי, הסתכלתי במראה, לא ראיתי, היה כביש ריק ופתאום שמעתי בום...." (עמ' 2 לפ', ש' 15-16). הנתבעת מאשרת את העובדה שהיא לא ראתה את רכב התובע והיא גם טוענת שהכביש היה פנוי ואם אכן שתי העובדות הנ"ל היו נכונות - כיצד זה בכל זאת "פתאום שמעה בום"? תוצאה זו של שמיעת הבום סמוך לאחר תחילת הפניה - היא הנותנת שרכב התובע כבר היה בטווח קרוב, טווח ראיה שלה. אם הייתה נוהגת בזהירות ושמה לב לרכב המגיע והייתה ממתינה עד שהרכב יחלוף על פני רכבה - התאונה הייתה נמנעת. ד) התרשים אותו צרפה הנתבעת לכתב ההגנה המתוקן, ממחיש בפירוש את מסקנת בית המשפט, שכן ניתן לראות את מקום ההתנגשות עצמה, כאשר הנתבעת פונה שמאלה ואז עד שרכב התובע הגיע אל אותו מקום, אין ספק שהיה על הנתבעת לראות את רכב התובע. זאת ועוד, אין ספק שהתאונה אירעה עת פנתה הנתבעת שמאלה, אך בהסבר לתרשים צוין, שהנתבעת פנתה ימינה ואז רכבו של התובע פגע בה מאחור - דבר שלא מתיישב עם עובדות המקרה. לכן, בנסיבות המתוארות לעיל - נסיבות הנסמכות על חומר הראיות - אני קובע כי חוסר הזהירות וחוסר תשומת לבה של הנתבעת בביצוע הפניה -היא זו אשר גרמה לתאונה ולכן מירב האחריות רובץ עליה. ב. א) כפי שציינתי לעיל, יש לייחס גם לתובע אשם תורם, משום שעל פי עדותו הוא ראה את רכב הנתבעת בעצירה והחליט לעקוף ומתברר, שעקיפה זו לא בוצעה בזהירות הדרושה. בשאלה מה היה מצב רכב הנתבעת בעת שהתובע החליט לעקוף, מביא התובע שתי גרסאות: בגרסה אחת, אומר התובע כך: ".... איך שעברתי אותה היא פתאום ניסתה לפנות שמאלה...היא חתכה אותי שמאלה, ניסיתי לברוח ממנה כדי לא להיכנס בה חזיתית, היא המשיכה בנסיעתה בלי לעצור...". מעדות זו עולה, שאם הנתבעת הצליחה "לחתוך אותו שמאלה", שמע מיני שחלק מרכבה היה בפנייה שמאלה ולכן אין זה סביר שהתובע כבר הספיק לעבור את כל רכבה של הנתבעת. בגרסה שניה, אומר התובע כך: "לא עקפתי אותה, היא חנתה.... השלב שראיתי אותה נוסעת, זה איך שעברתי את הפגוש שלה...." (ראה דברי התובע בעמ' 1 לפ', ש' 14-15 וש' 20-21). ב) אני מאמין לתובע, שאכן הנתבעת פנתה שמאלה מבלי להבחין בו, אך גם התובע היה חייב להבחין ברכב הנתבעת עוד מעת שהחלה את פנייתה שמאלה ובית המשפט סבור, שאם היה נוסע במהירות סבירה בנסיבות המקרה, יכול היה למנוע את התאונה או למזער את הנזקים, אך התובע הבחין מאוחר מדי בפנייתה של הנתבעת ולמרות שניסה "לברוח" לא נמנעה התאונה. ג) התובע גם אינו נותן תשובה ברורה כיצד נכנס רכבו לעמוד, שכן בכתב התביעה אומר התובע: ".... והמשיכה בנסיעה וכך היא פגעה בי בנוסף היא גרמה לי לעלות על המדרכה ולהכנס לעמוד". בעדותו בבית המשפט אומר התובע: ".... היא המשיכה בנסיעתה בלי לעצור, היא גררה אותי לכיוון העמוד" (ראה האמור בכתב התביעה לעומת האמור בעמ' 1 לפ', ש' 15-16, ההדגשות שלי- ג.ב.). גם מהמשך דבריו של התובע לא עולה "גרירה" אל העמוד, אלא לטענתו: "אני נכנסתי בעמוד" (עמ' 1 לפ', ש' 18-19). 3. סוף דבר, לאור הנימוקים שפורטו בהרחבה בפסק דין זה, אני קובע ששני המעורבים בתאונה אחראים לקרות התאונה ולאור הנימוקים הנ"ל, אני מייחס לנתבעת אחריות בשיעור של 80% ואילו לתובע רשלנות תורמת בשיעור של 20% ובהתאם לחלוקת אחריות זו על הנתבעות לפצות את התובע. התובע הוכיח נזקיו בסך של 22,271 (נזק ממשי לרכב ושכ"ט שמאי) ולא הוכיח פריט הנזק הנוסף של ימי עבודה. לכן, לאור האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעות, שתיהן ביחד ו/או כ"א מהן בנפרד לשלם לתובע סך של 17,817 ( 80% מגובה הנזק המוכח) בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה - 22.3.11 - ועד התשלום בפועל. כמו כן, אני מחייב את הנתבעות, באופן סולידרי לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 600 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים. חסימת נתיבמשפט תעבורהפניית פרסה