קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חריגה במספר יחידות דיור: השופט א' א' לוי: 1. מבקשת 2, היא חברה לבניה (להלן - "החברה"), ומבקש 1, היה מנהלה במועדים הרלבנטיים לעניין האישומים בהם עוסק ערעור זה. בחודש מרץ 93 קיבלו המבקשים היתר לבנייתו של בנין אשר יכלול 15 דירות למגורים, מתוכן 2 דירות בקומה הרביעית, ודירת פנטהאוז בקומה החמישית. בכתב אישום שהוגש נגד המבקשים לבית משפט השלום בנהריה נטען, כי בדיקות שערכו פקחי בניה בחודש אוגוסט 93, מצאו כי בקומה הרביעית של הבנין נבנו 4 דירות, ובקומה החמישית - שתיים, כך שמדובר בחריגה מהותית במובן זה שנבנו 3 יחידות דיור מעבר למותר. בעקבות כך הוצא צו הפסקת עבודה שיפוטי, אותו ביקשו המבקשים לבטל בטענה ששלושת הפתחים הנוספים בקומות 4 ו5- נועדו לשמש לביצוע עבודות הגמר באותן דירות. בהמשך הגיעו הצדדים להסדר, שבמסגרתו התחייבו המבקשים לאטום את אותם פתחים, אם מוסדות התכנון לא יתירו הגדלת מספרן של הדירות. בחודש דצמבר 1993 הזמינו המבקשים פקח של הוועדה המקומית לתכנון ובניה, על מנת להציג בפניו את הפתחים שנאטמו, אך בביקור נוסף שערך הפקח הוא מצא שהפתחים שבו ונפרצו ובמקומם הותקנו דלתות. לנוכח כל אלה הגיעה הוועדה המקומית למסקנה כי התצהיר שניתן על ידי מבקש 1, בחודש אוגוסט 1993, לצורך ביטולו של צו הפסקת העבודה השיפוטי, שאכן בוטל בהסתמך עליו, היה כוזב. על פי התצהיר, הפתחים לא נועדו אלא לשמש לביצוע עבודות גמר, ולמעשה כבר אז ידעו המבקשים כי מאחורי אותם פתחים נבנו 3 יחידות מגורים נוספות, מעבר לאלה שנכללו בהיתר הבניה. 2. כתב האישום אשר הוגש נגד המבקשים ייחס להם עבירות לפי חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה1965-: בניה בניגוד להיתר, מסירת הודעה כוזבת, ואי-קיום צו שיפוטי. להשלמת התמונה אוסיף, כי כתב האישום המקורי נגד המבקשים הוגש לבית משפט השלום בשנת 1994, ובחודש פברואר 1996 הודיע בא-כוח המבקשים שהוועדה אישרה, בדיעבד, את הבנייה שבוצעה בפועל. לאחר שמיעתן של ראיות המשיבה טען בא-כוחם של המבקשים כי אין מקום לחייב את שולחיו להשיב על האשמה, ובית משפט השלום קיבל טענה זו וזיכה את המבקשים. המשיבה ערערה על פסק-הדין לבית המשפט המחוזי, וזה קיבל את הערעור, והחזיר את הדיון לערכאה הראשונה לשמיעת תשובת המבקשים לאישום. הפעם הרשיע בית משפט השלום את החברה בעבירות אשר יוחסו לה, אך חזר וזיכה את מבקש 1 לאחר שהגיע למסקנה כי המשיבה לא הצליחה להוכיח כי מוטלת אחריות על מבקש 1 למעשיה של החברה. המשיבה לא השלימה עם פסק-הדין, גם בגלגולו השני, והגישה ערעור. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור במובן זה שהרשיע גם את מבקש 1, וגזר לו קנס בסך של 20,000 ש"ח, ובאשר לחברה - הקנס אשר הוטל עליה בבית משפט השלום הועמד על סך של 50,000 ש"ח. המבקשים עותרים להרשות להם לערער על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ובכך עוסקת החלטה זו. 3. לטענת בא-כוח המבקשים, מעורר פסק דינו של בית המשפט המחוזי סוגיות חשובות ובעלות השלכה כללית, ואחת מהן היא השאלה הבאה: מה דינו של פסק-דין שניתן בהליך בו יוצגה המדינה, לפחות חלק מהדרך, על-ידי מי שלא הוסמך לייצגה, כפי שקרה בתיק הנוכחי. על פי השקפתו של בא-כוח המבקשים, ראוי כי בית משפט זה יתן את דעתו לסוגיות נוספות אשר התעוררו בהליכים שהתקיימו בפני שתי הערכאות הקודמות: א) האם נוצר בסיס להרשעתו של מנהל בחברה בעבירות על פי חוק התכנון והבניה, מבלי שנטען לגביו כי הוא מכהן כ"מנהל פעיל". ב) האם פרט, ואפילו הוא כוזב, שנמסר בתצהיר שתמך בבקשה לביטול צו הפסקת בניה שיפוטי, הוא בבחינת "מסירת ידיעה למוסד תכנון", עניין המהווה את אחד מיסודות העבירה לפי סעיף 214 לחוק התכנון והבניה. ג) האם אישור בדיעבד של חריגות בנייה, אינו נכנס לגדרו של סעיף 4 לחוק העונשין. על פי השקפה זו, ההיתר המאוחר הוא בבחינת חיקוק, ועל כן משניתן ההיתר מתבטלת האחריות הפלילית לביצועה של עבירת בנייה בניגוד להיתר. עניין נוסף עליו מלין בא-כוח המבקשים הוא, שלאחר הרשעתו של מבקש 1 בבית המשפט המחוזי, לא ניתנה לו הזכות להביא ראיות ולטעון טענות לעניין העונש. לביקורת זו שותף גם בא-כוח המשיבה. עם זאת, הודיע בא-כוח המבקשים שהוא אינו עותר עוד להחזיר את הדיון לבית משפט השלום לצורך גזירת העונש, על מנת שההליכים כולם יסתיימו בערכאתנו. 4. לא מצאתי ממש בבקשה זו, ככל שהיא נוגעת להרשעתם של המבקשים והעונש אשר הושת על החברה. באשר לסוגייה האחת בה נפל פגם בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי (גזירת עונשו של מבקש 1 ללא טיעון), אדון בהמשך כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. בכל הסוגיות בהן ביקש בא-כוח המבקשים את התערבותנו, אין ייחוד או חידוש הלכה, וזהו למעשה ניסיון להעמיד לבחינה בערכאה נוספת, סוגיות עובדתיות ומשפטיות אשר נדונו והוכרעו על ידי בית המשפט המחוזי. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי גם בחינת פסק דינו של בית המשפט המחוזי לגופו, אינו מעלה כי בית משפט קמא נתפס לתוצאה שגויה, למעט עניין גזירת עונשו של מבקש 1 מבלי שניתן לו לטעון ולהביא ראיות: א) גם אם נסחו של כתב האישום הסתפק בהגדרתו של מבקש 1 כ"מנהלה" של החברה, בלי תוספת המילה "פעיל" (כמתחייב מסעיף 253(2) לחוק תכנון ובניה), על מידת פעילותו של מבקש 1 ואופייה יכול היה בית המשפט ללמוד מהראיות שהובאו בפניו. לעניין זה די אם נדגיש, כי "טביעות אצבעותיו" של מבקש 1 ניכרות בכל צעד של ההליכים בפני מוסדות התכנון ובתי המשפט, ומקובלת עלי הגדרתו של בית המשפט המחוזי לפיה היה מבקש 1 האורגן הפעיל בחברה, ובכל מקרה היה מבקש 1 "אחראי לענין הנדון" כמשמעותו בסעיף 253(2) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965-. וכך מצאתי, כי היה זה מבקש 1 שחתם על התצהיר אשר הוגש לבית משפט השלום בתמיכה לבקשה לביטול צו הפסקת העבודה, והרי יכול להגיש תצהיר מסוג זה, רק מי שמכיר היטב את העובדות ומעורה בנעשה בחברה. ב) מקובלת עלי גם מסקנתו האחרת של בית המשפט המחוזי, לפיה המבקשים מעולם לא התכוונו לפתוח "פתחים" נוספים לצורך ביצוען של עבודות-גמר בקומות 4 ו5- של הבניין. נראה כי מלכתחילה הם שמו לנגד עיניהם את המטרה לבנות 18 דירות, תוך ידיעה שכרוכה בכך חריגה מתכנית הבניה המאושרת (המהווה חלק מההיתר!), ולבקש, לאחר מעשה, את אישורן של ועדות התכנון למצב שיצרו בשטח. ואם נותר ספק בעניין זה, די אם אפנה לאותו חוזה עסקה מיום 7.4.93, שנחתם בין החברה לאחד מלקוחותיה, למכור לו את אחת הדירות בקומה ד' של הבניין. באותו הסכם הצהירה החברה כי היא עתידה לבנות בבניין 18 דירות תוך הדגשה כי התכנית טרם אושרה. והרי יש באמירה זו אישור לכל רכיביה של העבירה לפי סעיף 204(ב) של חוק התכנון והבניה, לאמור, שכבר בראשית הדרך ידעו המבקשים שהם עומדים לחרוג, ובצורה יזומה, מהתוכנית המאושרת, ואף חרגו ממנה בפועל, עד שהדבר התגלה לראשונה בביקורת שערכו פקחי בנייה בחודש אוגוסט 1993. אך המבקשים לא הסתפקו בכך, ומכאן ואילך ביצעו פעולות הטעיה שונות, וביניהן אטימת פתחיהן של הדירות הנוספות בקירות גבס, ואלה הוסרו זמן קצר לאחר ביקורם של פקחי הבניה במקום. גם בטענה כאילו אישור הבניה בדיעבד נוטל ממעשיהם של המבקשים את האופי הפלילי שדבק בהם, לא מצאתי ממש. בנייה ללא היתר וחריגה ממנו מקום שהוא ניתן, היו ומהווים עבירה, גם אם זכו המבקשים, במועד מאוחר, באישור של הבניה. דינם לעניין זה כדין מי שנתפס כשהוא נוהג ברכב ללא רשיון, מעשה המהווה עבירה; זו אינה מתבטלת, והאחריות הפלילית הכרוכה בה אינה חולפת מהעולם, גם כאשר עומד המבצע במועד כלשהו לאחר ביצוע העבירה במבחן נהיגה וזוכה ברשיון. בשני המקרים, המעשים היו ונותרו עבירה ליום ביצועם, והנסיבה החדשה שנולדה לאחר ביצוע העבירה, אין לה נפקות רטרואקטיבית, אלא רק מיום שנולדה ולעתיד לבוא, לאמור, שקיום הבניה מכאן ואילך (כמו גם הנהיגה ברכב), שוב אינה מהווה, בכל הנוגע למבצעים אלה, עבירה. ג) גם בסוגיות האחרות בהן הכריע בית משפט קמא בניגוד לדעתם של המבקשים: ייצוגה של המשיבה, הטענה בדבר "זוטי דברים", והעבירה לפי סעיף 214 לחוק התכנון והבניה - מקובלת עלי הנמקתו של בית המשפט המחוזי, ולא ראיתי מקום לשנות ממנה. ד) באשר לעונש - המבקשים נטלו לעמם חרות להציב עובדות ולכפותן על רשויות התכנון. יותר מכך, הם נקטו באמצעי הטעייה כדי להוליך שולל את פקחי הבנייה, וכל אלה חייבו תגובה עונשית הולמת. מנקודת השקפה זו, העונש אשר הושת על המבקשים הינו מתון, ועל כן גם בו לא מצאתי עילה להתערבותנו. 5. לאור כל האמור, אני מציע לדחות את הבקשה לרשות ערעור, וכך לנהוג גם בערעורו של מבקש 1 על עונשו. ש ו פ ט השופט י' טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן: אף אני סבורה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור ככל שהדבר נוגע להכרעת הדין, שכן אין היא מעלה שאלות הראויות להידון בערכאה שלישית. אשר לעונש, אף אני בדיעה כי אין להתערב בעונש המתון שהושת על מבקש 1. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי.יחידת דיור