בחוות דעתו של המומחה הרפואי אשר התקבלה בבית הדין לעבודה השיב המומחה כי התובע סובל מליקוי שמיעה מעורב. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ליקוי שמיעה מעורב: 1. התובע עתר לבית הדין להכיר בליקוי השמיעה ובטנטון מהם הוא סובל, לטענתו, כ"פגיעה בעבודה" כמשמעה בפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה-1995 (להלן - החוק). 2. עובדות המקרה פורטו בהחלטת ביניים מתאריך 18/7/10 והחלטה זו מהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה (להלן - ההחלטה). ד"ר דן ניר מונה כמומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין והוא התבקש להשיב על השאלות המקובלות בהתייחס להתמלאות תנאי סעיף 84א לחוק. 3. בחוות דעתו של ד"ר דן ניר, אשר התקבלה בבית הדין בתאריך 31.8.10, השיב המומחה כי התובע סובל מליקוי שמיעה מעורב, דהיינו, הן ליקוי שמיעה הולכתי והן ליקוי שמיעה תחושתי עצבי, כאשר המרכיב ההולכתי אינו נגרם מחשיפה לרעש, ועיקר ההפרעה בשמיעה אצל התובע נגרמת עקב הליקוי ההולכתי. באשר לליקוי התחושתי עצבי, ציין המומחה כי האודיוגרם מצביע על ליקוי גבולי בתדירויות הדיבור, עם ירידה בתדירויות הגבוהות, סוג ליקוי כזה ניתן לייחס לגילו של התובע, אשר היה 63 שנה במועד הבדיקה וכן לתהליך התחלואתי. המומחה אף ציין כי כושר השמיעה של התובע בממוצעת תדירויות הדיבור לא פחת ב-20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים, וזאת בהתייחס לליקוי השמיעה התחושתי עצבי, שכן ליקוי שמיעה הולכתי אינו רלוונטי לבדיקת נזק מושרה רעש. המומחה שב וציין כי הליקוי בתדירויות הרלוונטיות נגרם מגורם תחלואי. המומחה אף ציין כי לפי בדיקת השמיעה מיום 4/08, כושר השמיעה של התובע בצד שמאל תקין ולפי הבדיקה מ-1/09 המצביעה על ליקוי מסוים בכושר השמיעה, הרי רובה ככולה של ההפרעה בליקוי השמיעה נגרמת מתהליך תחלואי ומגיל. 4. בעקבות בקשת התובע הופנו למומחה שאלות הבהרה, כאמור בהחלטתנו מיום 10.11.10. המומחה התייחס לבדיקת שמיעה מיום 28.2.10, המאוחרת למועד הגשת תביעתו של התובע למוסד לביטוח לאומי, תביעה שהוגשה ב-8.1.09, וציין כי בבדיקה זו נראית ירידה בכושר השמיעה בתדירויות הדיבור של לפחות 20 דציבל בכל אחת מהאוזניים. המומחה חזר על חוות דעתו, כי עיקר ההפרעה בשמיעה אצל התובע נובעת מהמרכב ההולכתי ולא מהמרכיב התחושתי עצבי ואף הדגיש כי "המרכיב ההולכתי בליקוי השמיעה אף מגן על האוזן הפנימית בפני נזקי רעש נוספים, בדומה לאוזניות מיגון...". מסיבה זו הסביר המומחה כי גם אם היתה החמרה בליקוי השמיעה של התובע בבדיקה מיום 28.2.10 בהשוואה לבדיקות קודמות, הרי יש לייחס החמרה זו רובה ככולה לתהליך התחלואי ולא לחשיפה לרעש. המומחה הבהיר כי בכל מקרה ההחמרה העולה מהאודיוגרם מ-28.2.10 נגרמה לאחר חודש 1/09, שהינו החודש שבו הוגשה תביעת התובע למוסד לביטוח לאומי. 5. התובע בסיכומיו מתייחס לבדיקה מ-28.2.10, אשר ממנה עולה כי קיימת פגיעה בתדירויות הדיבור העולה על 20 דציבל וטוען כי זו בדיקה רלוונטית לתביעתו, הגם שאינו מסביר מדוע בדיקה שנעשתה לאחר הגשת תביעתו למוסד לביטוח לאומי וכאשר הוא ממשיך לעבוד, לטענתו, בחשיפה לרעש מזיק, רלוונטית למצבו בעת שהגיש את התביעה למוסד לביטוח לאומי כשנה קודם לכן. התובע בסיכומיו מפנה לפסיקה על פיה יש להעדיף בדיקת שמיעה עדכנית המצביעה על החמרה על פני בדיקת שמיעה קודמת, אלא שהתובע מתעלם מכך שההחמרה חלה לאחר שהגיש תביעתו למוסד לביטוח לאומי ולאחר שנדחה על ידי המוסד לביטוח לאומי במכתב הדחייה מ-4.3.09, ועל כן גם אם היתה החמרה כזו, וגם לו ההחמרה היתה קשורה לחשיפה לרעש מזיק, ולא כך סבר המומחה, הרי ההחמרה אינה קשורה לתביעה בתיק שלפנינו. התובע אף טען כי המומחה לא ציין בחוות דעתו מה שיעור ליקוי השמיעה שמקורו בתהליך תחלואתי ובגיל ומה שיעור ליקוי השמיעה שמקורו בחשיפה לרעש, ולטענת התובע אין די בקביעת המומחה כי עיקר ליקוי השמיעה של התובע מקורו בליקוי ההולכתי. התובע טען כי בית הדין אינו חייב לאמץ את חוות דעתו של המומחה וכי בהתחשב בכך שחוק הביטוח הלאומי הינו חוק סוציאלי, יש להכיר בליקוי השמיעה של התובע כליקוי שמיעה שמקורו בחשיפה לרעש מזיק. 6. הנתבע הגיש סיכומים מטעמו ובהם טען כי דין תביעת התובע להידחות, הן על יסוד חוות דעתו של המומחה שמונה על ידי בית הדין, ד"ר דן ניר, והן מאחר ובדיקת השמיעה מחודש 2/10 אינה רלוונטית לתביעה שהגיש התובע למוסד לביטוח לאומי בחודש 1/09 ולאחר שהמוסד לביטוח לאומי דחה את התביעה בחודש 3/09. מסיבה זו טען הנתבע כי דין התביעה להידחות. 7. מחוות דעתו של המומחה עולה בבירור כי האודיוגרמים הרלוונטיים לתביעת התובע, אשר הוגשה למוסד לביטוח לאומי בחודש 1/09 ונדחתה בחודש 3/09, אינם מצביעים על ירידה בשמיעה בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים, בכל הקשור בליקוי שמיעה שמקורו בחשיפה לרעש מזיק, וליקוי שמיעה הולכתי, אינו ליקוי שמיעה שמקורו בחשיפה לרעש מזיק. בנסיבות אלה דין תביעת התובע להידחות. גם אם חלה החמרה בליקוי השמיעה של התובע, אחרי מכתב הדחייה מ-3/09, וגם לו החמרה זו היתה קשורה להמשך חשיפתו של התובע לרעש מזיק, הרי התובע צריך היה להגיש תביעה חדשה למוסד לביטוח לאומי, על מנת שזה יבדוק את מידת המשך החשיפה לרעש מזיק ואת השאלה האם ההחמרה קשורה לחשיפה זו או לא. במאמר מוסגר ויתר על הצריך לענייננו, נציין כי מחוות דעתו של המומחה עולה שגם אם היתה החמרה, אין היא קשורה בעיקרה לחשיפה לרעש ויש לייחס את מרבית ההחמרה לתהליך התחלואתי, אשר גם אף לליקוי ההולכתי. 8. בעב"ל 332/05 שמחה הראל נ. המוסד לביטוח לאומי (פסק דין מ- 18.1.06) נפסק מפי כב' השופט פליטמן ובהסכמת יתר חברי המותב כי: "עצם העובדה כי המערער היה חשוף לרעש מזיק בעבודתו, אינה בהכרח מלמדת כי ליקוי השמיעה ממנו סובל המערער לטענתו, הינו תוצאת חשיפה לרעש. התשובה לשאלה המשפטית בדבר הקשר הסיבתי בין הליקוי בשמיעה לבין החשיפה לרעש, מחייבת את בית הדין, החסר ידע רפואי, למנות מומחה רפואי מטעמו, אשר ישמש כ"זרועו הארוכה" לעניינים שברפואה. הלכה היא כי בעניינים שבגדר המומחיות הרפואית, יסמוך בית הדין ידיו על חוות דעתו של המומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן, אלא אם קיימת הצדקה משפטית או עובדתית לעשות כן...". קביעותיו הרפואיות של המומחה שהתמנה עומדות במבחן הסבירות וההגיון ולא מצאנו כל נימוק או טעם המצדיק שלא לאמץ את חוות הדעת של המומחה - יועץ רפואי מטעם בית הדין. (עיין לענין זה במאמרו של ס. אדלר "מומחים - יועצים רפואים בבתי הדין לעבודה", שנתון משפט העבודה, כרך ב' עמ' 199, 1994 וכן עיין בדב"ע נא/0/191 המוסד לביטוח לאומי נ. נחתום פד"ע כד' 89, ועיין גם בדב"ע לו/0/8 סימיון דוידוביץ נ. המוסד לביטוח לאומי פד"ע ז' 374, ובדב"ע נה/0/246 גיגי סוליקה נ. המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)). על משקלה המכריע של חוות הדעת של המומחה - היועץ הרפואי, המתמנה על ידי בית הדין, חזר ושנה בית הדין הארצי בפסיקתו ועל כך אין עוד חולק. (ראה עב"ל 110/98 זאב מנדל נ. המוסד לביטוח לאומי ועב"ל 1146/00 צבי פרחטר נ. המוסד לביטוח לאומי). ועיין גם עב"ל 345/06 המוסד לביטוח לאומי נ. מרדכי בוארון (פסק הדין מ- 15.5.07) שם נפסק מפי כב' השופט פליטמן ובהסכמת יתר חברי המותב כי: "בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות דעתו של המומחה מטעמו, שכן האובייקטיביות של המומחה מטעם ביה"ד גדולה יותר ומבוטחת במידה מירבית מעצם העובדה, כי אין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל את שכרו מידי בעלי הדין (ראה לענין זה דב"ע 411/97 דחבור בוטרוס נגד המל"ל, לא פורסם וכן עב"ל 341/96 מליחי נגד המל"ל, פד"ע לד' 377). 9. על יסוד חוות דעתו של המומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין התביעה נדחית. אין צו להוצאות. 10. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. שמיעה