קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מרפק טניס נכות: 1. לפני ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים (להלן גם - "הועדה"), מיום 21.12.03, אשר קבעה למערערת 0% נכות יציבה בגין דלקת גידים ("מרפק טניס"). המסכת העובדתית 2. המערערת, ילידת שנת 1965, קופאית במקצועה, הוכרה כנפגעת עבודה לאחר הכרה בדלקת של השרירים והגידים כמחלת מקצוע. הועדה הרפואית אליה ניגשה ביום 10.2.03 קבעה לה 0% נכות יציבה בתחום האורטופדי לפי התוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (להלן - "התקנות"). ועדה רפואית לעררים מיום 21.12.03 קבעה לה 20% נכות זמנית לתקופה קצרה (27.5 - 8.6.01), ואישרה את החלטת הועדה מהדרג הראשון בדבר העדרה של נכות יציבה. 3. הועדה בדקה את המערערת, וכן עיינה במסמכים הרפואיים השונים שצורפו על ידה, כאשר מסקנותיה היו כדלקמן: "הועדה דוחה את הערעור מהטעמים הבאים: גם במידה ודלקת הגידים (מרפק טניס) היא תוצאה של סוג עבודה מסוים, מדובר במצב חולף שניתן להבראה ולא במצב קבוע כפי שקבע גם ד"ר זיו-נר בחוות דעתו. יתרה מזאת, אין סימנים לנזק לעצב האינטראוסאי האחורי והכאב הוא ממוקד ללא הפרעה בקבוצת שרירי המיישרים - סופיקטורים קרי מדובר בדלקת מקומית שהיא בת חלוף. הועדה עיינה בחוות דעתו של פרופ' רובינסון 25.2.03 ואינה חולקת על ממצאיו אבל אינה מקבלת את מסקנותיו". טענות המערערת 4. המערערת טענה כי הועדה לא פירטה כלל את הסיבות לדחיית חוות דעתו של פרופ' רובינסון, אשר המליץ לקבוע לה 30% נכות. העדר הנימוק אינו מאפשר את הבנת ההחלטה ואינו מאפשר את קבלתה. בנוסף, אין הגיון פנימי בניסוח "אינה חולקת על ממצאיו אבל אינה מקבלת את מסקנותיו", בין היתר שכן הממצאים - כפי שנקבעו על ידי פרופ' רובינסון - מלמדים על מצב קבוע ולא זמני. בנוסף, הספק שהעלתה הועדה לגבי השאלה אם מדובר במחלת מקצוע עומד בסתירה לקביעתו הקודמת והמחייבת של המשיב כי אכן ב"מחלת מקצוע" מדובר. 5. עוד טוענת המערערת כי לא היתה כל הצדקה לקבוע כי מדובר במצב זמני בניגוד לחוות הדעת הרפואיות ולמצב בשטח, ואף בניגוד לממצאי הבדיקה הקלינית אשר הצביעה על רגישות גם בזמן הבדיקה. לחילופין - ככל שאכן מדובר במצב זמני שעדיין נמשך, הרי שהיה על הועדה לקבוע נכות זמנית לתקופה הנכונה (ולא 13 יום), ולזמן את המערערת לבדיקה נוספת בעתיד לצורך קביעת מצבה הצמית. 6. המערערת המשיכה וטענה לאי התייחסות מצד הועדה למספר רב של מסמכים רפואיים אשר הוגשו על ידה אך לא צוינו בפרק המפרט את המסמכים שעמדו בפני הועדה. בנוסף, נטען כי הועדה טעתה באי הפעלתה של תקנה 15, הגם שהמערערת חדלה לעבוד כקופאית ובכלל עקב בעייתה הרפואית. 7. ב"כ המשיב הסכימה כי עניינה של המערערת יוחזר לועדה לצורך נימוק המסקנות ולצורך התייחסות מפורטת לחוות דעתו של פרופ' רובינסון. ב"כ המערערת לא הסכים להסתפק בכך, אלא אם עניינה של המערערת יוחזר לועדה בהרכב אחר. בנוסף ביקש כי בית הדין יקבע בעצמו את דרגת הנכות. הכרעה 8. לאחר שעיינתי בכתב הערעור, בהחלטת הועדה, בפרוטוקול קדם המשפט ובשאר החומר שבתיק, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הערעור. 9. להלן נימוקי: א. אין חולק כי בית דין זה מוסמך לדון, בערעורים על החלטות ועדות רפואיות לעררים, בשאלות משפטיות בלבד (סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה - 1995; דב"ע נז/50-1 אורי רשתי - המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי כרך ל(2) 198). ב. על פי סעיף 118 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה - 1995, ועדה רפואית היא שאמורה לקבוע אם הנכות נובעת מהפגיעה בעבודה ובאיזו מידה, וככל שהתשובה חיובית - גם את דרגת הנכות. לועדה הרפואית לפיכך הסמכות הבלעדית לקבוע את דרגת הנכות, ואם קיים קשר סיבתי בין הפגיעה בעבודה לבין הנכות (דב"ע לה/345-01 עזיז מועלם - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז 353; דב"ע נד/53-01 דניאל שכנאי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כח 162). ג. גם בפסיקה הודגש, כי קביעת דרגת נכות היא בסמכותה של ועדה רפואית, ולא בסמכות בית הדין. משמצא בית הדין טעות עליו להחזיר לפיכך את הדיון לועדה; רק במקרים נדירים ביותר, בהם הטעות גלויה על פניה ותיקון הטעות אינו מחייב ידע או שיקול דעת רפואי, יתקן בית הדין בעצמו את הטעות (דב"ע נא/50-99 זוהר כץ - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב 507). אין ספק בעינינו כי המקרה שבפנינו אינו מסוג המקרים הנדירים כאמור. ד. על אף האמור לעיל, כבר נקבע כי הועדה חייבת להתייחס לחוות דעת רפואית שהוגשה אליה התייחסות "עניינית ומנומקת" (דב"ע ל/15-0 אשר בטרמן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 147), תוך ציון הטעות שהיא רואה בחוות הדעת והסבר מדוע אינה מקבלת את מסקנותיה (דב"ע לד/258-0 יגאל הניג - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ו 225). עוד נקבע כי הועדה הנה גוף מעין שיפוטי, וככזה מוטלת עליה החובה לנמק את החלטתה (דב"ע נד/154-0 דן יעקב לבל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כז 474), כאשר הנימוק צריך שיהיה ברור לכל ולא רק לרופא אחר (דב"ע נה/17-01 חיים כהן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כח 535). ה. במקרה שלפנינו, הועדה לא קיימה אחר חובת ההנמקה ולו באופן מינימלי, ולכן על עניינה של המערערת חייב להיות מוחזר אליה, כפי שהסכימה גם באת כוחו של המשיב. לא מצאתי לנכון להורות על העברת העניין לועדה אחרת שכן דרך המלך הנה החזרת העניין לועדה הרפואית שבדקה את המבוטח, אלא אם עולה חשש של ממש, וזאת במקרים נדירים, כי הועדה תהא "נעולה" על החלטתה הקודמת (דב"ע לב/28-0 שלמה בוסקילה - המוסד לביטוח לאומי, פב"ל יב 166). לא שוכנעתי כי עסקינן במקרה חריג בו עולה חשש ממשי כאמור. 10. סוף דבר - הערעור מתקבל, והדיון יוחזר לועדה על מנת שתבחן פעם נוספת את עניינה של המערערת על יסוד כל המסמכים הרפואיים (לרבות אלו אליהם לא התייחסה לכאורה בדיון נשוא ערעור זה) ועל יסוד חוות דעתו של פרופ' רובינסון. על הועדה לנמק את החלטתה באופן בהיר ומפורט, כולל התייחסות ספציפית לחוות דעתו של פרופ' רובינסון, וכולל סיבות מפורטות לקביעתה כי מדובר במצב זמני (ככל שעדיין תסבור כך). בנוסף עליה לבחון את הפעלת תקנה 15. כיוון שהמשיב הסכים להחזרת הדיון לועדה, אין צו להוצאות. מחלת מקצוענכותמרפק טניסמרפקרפואה