נפילה בבר מצווה - תביעה נגד אולם אירועים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילה בבר מצווה - תביעה נגד אולם אירועים: א. מ ב ו א התובעת ילידת 1926 היתה אורחת באירוע בר מצווה שחגג נכדה, באולמי שמפיין בע"מ (להלן: "הנתבעת"). האירוע התקיים ביום 12.3.99 כשהתובעת היתה כבת 73 שנה. עפ"י הגירסה כפי שהיא עולה מעיון בכתב התביעה, (סעיף 4) התובעת הוזמנה להדלקת נר בטקס מקובל באירועים כגון אלה, ובעת שפסעה ברחבת מרכז האולם מעדה לפתע ונפלה על הרצפה שהיתה חלקלקה ורטובה מנוזלים. (להלן: "האירוע").   2.       כתוצאה מנפילתה של התובעת, היא נפגעה במפרק הירך השמאלית ונלקחה לביה"ח תל-השומר, שם אובחן אצלה שבר בצוואר הירך השמאלית. ביום 15.3.99 עברה התובעת נתוח בו הושתל בגופה מפרק מלאכותי. התובעת אושפזה עד ליום 31.3.99 ועל פי תלונותיה, סובלת עד היום מקשיים בהנעת המפרק ומכאבים יום יומיים. ב"כ הצדדים הסכימו בדיון מיום 21.9.00, כי לתובעת נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 17.5% נכות. המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא בשאלת האחריות, וכן בשאלת הנכות התפקודית.   ב. אחריות הנתבעת        עילת התביעה נגד הנתבעת היא, כי זו התרשלה בכך שלא טרחה לנקות את רצפת האולם מיד לאחר הרטבתה, באופן שימנע מאורחי המקום להחליק על הרצפה.        עוד בטרם אברר אם אכן התרשלה הנתבעת באי ניקוי הרצפה, יש לברר את השאלה העובדתית הלא קלה אם אכן הרצפה היתה רטובה כטענת התובעת.   3.       בפני העידו התובעת, בעלה ושני עדים מטעמה שנכחו באירוע. כמו כן, העידו בפני מנהלי ובעלי הנתבעת שנכחו גם הם במקום ביום הארוע. גירסת התביעה הורחבה מעט בתצהירי עדות ראשית ואף שונתה חזיתית בעת העדות עצמה כפי שאפרט להלן. בכתב התביעה (סעיף 4) לא אוזכר דבר וחצי דבר בדבר המצאותן של זכוכיות המעידות על שבר כלשהו במקום הנפילה. אלא שבעת הכנת התצהיר, נזכרה התובעת כי בעת המתנתה לאמבולנס, הבחינה על רצפת הרחבה "בנוזל שמנוני" עם שאריות זכוכיות שדבקו בבגדיה.   העדה לא יכלה לחזור על כך בחקירה נגדית והעידה כי לא הסתכלה על הרצפה, וכי מי שראה את מקום הנפילה היו קרובי משפחה , משפחת אשכנזי שלא הובאו לעדות (ראה פרוטוקול עמ' 16 שורות 20-26).   4.       גם בעלה של התובעת ניסים ורולין לא זכר פרטי הרטיבות והזכוכית בתצהירו, ובעדות השיב לב"כ הנתבעות כי הבחין ששמלתה של רעייתו היתה עם כתמי רטיבות בשעה שקמה מהרצפה, אם כי לא זכור לו שזכוכיות דבקו בבגדי רעייתו, אלא רק רטיבות. מר ורולין, ניסה להסביר מהות כתם זה כך שבאותה עת הגישו את המנה השנייה, וכפי הנראה הרטיבות היתה סוג של "רוטב". (ראה עמ' 13 שורות 4 ואילך).   5.       יש אם כן עדויות לא תואמות בין התובעת לבעלה ובין האמור בתצהירים לעדויות בחקירה הנגדית. גם העדים הלכאורה "ניטרליים" שאינם בעלי דין, לא שפכו אור על הנעשה בעת הנפילה עצמה. העידו חתנה של התובעת ובעל הארוע עצמו מר אלי חסדו, וכן אורח נוסף באולם , מר חיים חגאי.   שני העדים לא ראו כיצד נפלה התובעת, אך ידעו לספר כי מקום האירוע היה רטוב ובו שברי זכוכיות, ובעלי המקום אכן הורו לנקותו מיד לאחר קרות האירוע. העדים נחקרו ע"י ב"כ הנתבעות, ומר חסדו שינה והרחיב עדותו בכך שנזכר, כי בעת הריקודים ברחבה, השתוללו נערים, נשפך שם משקה ונפלו בקבוקים. (ראה עמ' 8 שורות 22-23). עובדה זו מהותית היא ומסבירה מניין אותה רטיבות ומהי מקורה. ועל אף זאת, לא טרח מר חסדו לפרט נקודה זו בתצהיר עדותו. מר חסדו אף לא טרח לציין בתצהירו כי התריע ופנה לאחד המלצרים וביקש כי ינקה את השטח. עובדה מהותית זו, אוזכרה רק בחקירה נגדית. משכך, מהימנותה של עדות זו מוטלת בספק בעיני. אם בתחילת עדותו מעיד מר חסדו וטוען כי ייתכן וילדים שברו בקבוקים בעת הריקודים, הרי בהמשך העדות, טוען מר חסדו כי הנערים שברו כוס דווקא, וכך הוא מעיד בעמ' 9 שורה 3:   "...לא ידעתי שאני צריך לפרט שהנערים שברו את הכוס, אני אומר את העובדות... אמרתי שינקה שם, כי נשברה כוס"...   6.       בפני הוקרנה קלטת האירוע, ובצפיה בה לא נראה כל כתם רטיבות או זכוכית כלשהי. יתרה מכך, אף לא נשמע ברקע כל נפוץ של זכוכית, או משהו אחר המזכיר זאת. לגירסת מר חסדו, הצלם לא צילם הכל בו זמנית, ייתכן והמצלמה לא קלטה אירוע זה. גם אירוע הנפילה עצמה, שאיננה מוכחשת, לא צולמה ולטענת מר חסדו, הצלם הפסיק לצלם בעת הנפילה, וערך את הקלטת לפני שהיא נמסרה לבני המשפחה.   7.       עיננו הרואות אם כן, כי שאלה גדולה היא האם אכן היתה הרצפה רטובה ושברי זכוכית זרועים עליה. העדויות סותרות, הגירסאות שונות בין מועד הכנת התצהיר לבין מועד העדים בע"פ. ודוקא אורחי האירוע משפחת אשכנזי שלדברי התובעת ובעלה, היו הראשונים שנחלצו לעזרתה וראו את המקום לא הובאו להעיד. יחד עם זאת, ולצורך הדיון - אני מניחה כי אכן הרצפה היתה רטובה . אינני מקבלת את הטענה כי היו שברי זכוכית. גירסה זו לא הועלתה בכתב התביעה, איננה זכורה לבעלה של התובעת שעמד לצידה בעת הנפילה והופיעה לראשונה בשלב מאוחר יותר.   8.       השאלה אשר לה יש להידרש בשלב זה היא - האם בהנחה שאכן התובעת החליקה על רצפה רטובה באולם אירועים, יש בה כדי להצביע על רשלנות הנתבעת? ולענין זה לא משנה בעיני עובדתית אם היה זה נוזל שמקורו בשתיה שנשפכה או ברוטב מהמנה השנייה. ההלכה כשלעצמה, מבחינה בין נוזל או חומר אחר המצויים באורח "טבעי" במקום החלקה לבין חומר שמציאותו "איננה טבעית" במקום ההחלקה. במקום שמדובר בחומר שהוא "טבעי" במקום ההחלקה, נטיית ההלכה היא לסווגו "כסכנה רגילה" (סכנה "סבירה" או "צפוייה"), היינו, סביר להניח כי אדם יעמוד על הסכנה בעצמו גם אם איננו מוזהר בשל כך. (ראה לענין זה ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל וכן הפסיקה המאוזכרת שם).   9.       בענייננו - אין זה אלא סביר ו"טבעי" שבאולם אירועים, המאכלס מספר גדול של משתתפים וביניהם מספר רב של בני נוער וילדים קטנים, ימצאו מקומות הרטובים מנוזל כזה או אחר.   יש אם כן לאמר, כי יהא זה סביר וטבעי שתמצא ריצפת הריקודים או ריצפת האולם רטובה באורח קל. לו היתה זו רטיבות מאסיבית ונוזלים שניקוו לשלולית גדולה, היה מקום להבחין בקלטת האירוע באורחים אחרים המועדים או הנזהרים ממעידה. אולם מעיון בקלטת , נראה כי נהפוך הוא - במשך כשעה פיזזו אורחי האירוע, רקדו שרו ושמחו, לרבות רקדניות הבטן שהתארחו במקום, ואף אחד מהם לא היה קרוב למעידה.   10.   התובעת עצמה ובעלה, אישרו כי הלכו סמוך לשולחן, לידו אירעה הנפילה. אם כך, מי יתקע כף לידינו כי הרטיבות לא ארעה רק בשעת הנפילה, וכתוצאה ממנה , עת ניסתה התובעת להאחז בדבר מה? וגם אם היה זה נוזל שנשפך מכוס או בקבוק זה או אחר, האם אין זה טבעי במהלך אירוע מסוג זה? ולהלן אפנה לדברי כב' ביהמ"ש המחוזי בירושלים בע"א 253/94 דרעי נ' ארמונות כינור דוד. שם דחה ביהמ"ש את העירעור ולענייננו קבע כי: "כל המצוי באולם שמחות צריך לצאת מהנחה שהקהל המצוי שם הכולל גם ילדים, "משיר" מידיו במכוון או בחוסר תשומת לב חלק מהשתיה ומהאוכל הבא אל פיו"...   11.   גם בעניננו, המדובר באירוע בר-מצווה אשר מטבעו מאכלס גם בני נוער רבים וילדים רבים. שאריות אוכל ורטיבות על הרצפה הם חלק מהסיכונים הסבירים באולם אירועים. בלתי אפשרי לעקוב אחר כל אורח ומוזמן ולנקות מיידית אחריו לפי הצורך. יש להניח כי לו אכן מקום הנפילה היה מצביע על סכנה שהינה בלתי צפוייה בעליל , היה מר חסדו דואג להרחיק את באי האולם מאותו מקום עד לניקויו. לו אכן היה המקום שרוע שברי זכוכית, יש להניח שהיו התובעת ובעלה בוחרים מסלול הליכה אחר לעבר מקום הדלקת הנרות. שכן על פי עדותם, ניתן להגיע למקום מכל אזור באולם.   אין זאת אלא שאף אחד לא שם לבו לרטיבות, אלא לאחר ההחלקה. אינני מקבלת את גירסת התביעה לענין ההתראה שהתריע מר חסדו בפני המלצר הראשי טרם ההחלקה. שכן גירסה זו הועלתה לראשונה בחקירה נגדית ללא שהיתה לעד כל סיבה לכך.   12.   לסיום סוגיה זו יפים דברי ביהמ"ש בהלכת ועקנין (ע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש פ"ז (1) 113 בעמ' 126-127), כדלקמן:   "חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעולת האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון...מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעיתים למעוד ולהחליק. נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים"... אלה הם סיכונים סבירים אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היומיום. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו".... 13.   בענייננו- סבורני כי לא חלה בנסיבות אלה חובת זהירות קונקרטית. אין מדובר בסיכון בלתי סביר. מדובר באירוע רב משתתפים, בינהם ילדים ובני נוער. באירוע משמח זה, האורחים שרים, רוקדים ומתרועעים זה עם זה, כשאוכל ושתייה הם חלק בלתי נפרד מהאירוע. אך "טבעי" הוא למצוא במקום זה או אחר באולם, או בחלק מהזמן, שיירי אוכל שנשרו או נוזל כזה או אחר שנשפך. לו היינו מטילים חובת זהירות קונקרטית על הנתבעת, היינו בהכרח מנסים להשליט אוירת נכאים במקום האירוע, היינו מצפים מהנתבעת לאסור על האורחים להתהלך כשבידם משקה או אוכל, ולבטח לא לפזז ברחבת הריקודים הסמוכה לשולחנות האוכל, דרישה שהיא בלתי סבירה ובלתי הגיונית, והחברה לא תרצה בה כנקיטת אמצעי זהירות.   14.   מכל האמור לעיל, מסקנתי , כי לא שוכנעתי במידת ההוכחה הנדרשת כי חלה על הנתבעת חובת אחריות. לא שוכנעתי כי היתה התרעה קודמת לאירוע. לא שוכנעתי כי מדובר בסיכון בלתי סביר ולפיכך דין התביעה להידחות.   במאמר מוסגר, אוכל לומר, כי גם לו קיבלתי את התביעה, הרי לא היה מקום לפסוק לתובעת סכומי פיצוי על פי דרישתה בסיכומי טענותיה, והיה מקום לפסוק פיצוי אך ורק בגין כאב וסבל בשיעור של 25,000 ₪ ובגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד מעבר לסיוע המל"ל, בהתחשב בגילה, בסכום גלובלי שלא יעלה על 20,000 ₪.   לפיכך, אני דוחה איפוא את התביעה ומחייבת את התובעת בהוצאות הנתבעים בסך 2,000 ₪ + מע"מ. אולם / גן אירועיםנפילהאירועים (תביעות)