קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סיבוב ברך ביציאה מהמכונית: 1. לפנינו תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). התובע, יליד 21/11/1987, טען בתביעתו כי בתאריך 05/02/04 בתום נסיעה ברכב שהיה נהוג על ידי אביו, הנתבע מס' 2, ובעת שרצה לרדת מהרכב, רגלו השמאלית נתקעה בתוך הרכב ונפל ארצה תוך כדי תנועה סיבובית של רגל שמאל. כתוצאה מהתאונה נחבל התובע בברך שמאל, תחילה סבר שמדובר בחבלה קלה וחולפת, אך בחלוף הימים ועם התגברות הכאבים פנה, לטענתו, לרופא המשפחה בקופת חולים בכפר מגוריו ביר אל-מכסור, אשר קבע לו תור לבדיקה אצל רופא אורטופד של קופת חולים, והלה הפנה אותו לבית חולים נצרת, אז התברר לאחר ביצוע צילומים כי לתובע נגרם שבר בברך שמאל. לבקשת התובע מונה מומחה אורטופד מטעם בית המשפט, ד"ר פינקלשטיין מאוריציו, אשר קבע בחוות דעתו כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה כלשהי כתוצאה מהתאונה. 2. הרכב בו נסע התובע היה מבוטח ע"י הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") בביטוח חובה עפ"י פקודת ביטוח רכב מנועי, ועל כך אין חולק. הנתבעת כופרת בנסיבות התאונה ולטענתה התובע נחבל בנסיבות אחרות שאינן כמתואר בכתב התביעה. ייאמר כי אין חולק כי הנסיבות כמתואר בכתב התביעה הינן בגדר תאונת דרכים כמשמעות המונח בחוק הפלת"ד. הגם שבהגנתה טענה הנתבעת כי נסיבות התאונה הנטענות ע"י התובע אינן מהוות תאונת דרכים, אלא שטענה זו נזנחה ובצדק במסגרת סיכומיה. 3. מטעם התובע העיד הוא בעצמו ואביו, מי שנהג ברכב. התובע טען כי בדרכו חזרה מבית הספר משפרעם, עת הוסע ע"י אביו בשעות הצהריים, יחד עם שני אחיו, אחמד ויוסף, התיישב במושב האחורי של הרכב כששני אחיו התיישבו מימינו ומשמאלו. בהגיעם לביתם בביר אל מכסור, ולאחר ששני אחיו ירדו מהרכב והספיקו אף לעלות הביתה, ותוך כדי שהוא יורד מהרכב מהדלת האחורית-ימנית, נתפסה רגלו בתוך הרכב מסיבה שלא נודעה לו, וכתוצאה מכך נפל ארצה על שתי ברכיו תוך כדי תנועה סיבובית, כשעיקר הפגיעה הייתה בברך שמאל. התובע העיד כי הוא קם בכוחות עצמו תוך שהוא נשען על דלת הרכב, ועלה במדרגות הבית כשהוא נשען על המעקה. אביו של התובע לא ראה את עצם נפילתו של התובע, אך שמע את החבטה וקם ממושב הנהג, הסתובב, וראה את בנו על הרצפה, עזר לו לקום ועלו הביתה. יצוין שאביו של התובע הינו נכה המהלך על קביים. 4. בסיכומיה טענה הנתבעת כי נתגלו סתירות רבות בעדות התובע ובעדות אביו, בעיקר באשר לתאריך אירוע התאונה, אשר כלל לא הוכח, וכן נוכח העובדה שנעדר רישום רפואי אודות נסיבות התאונה מלבד הרישום מבית חולים נצרת בחלוף חודש ימים מיום התאונה. לטענת הנתבעת, אין כל הסבר לכך שברישום הרפואי הראשון של ד"ר עונאללה המומחה האורטופד, מתאריך 27/02/2004, לא צוין כי התובע נחבל כתוצאה מנפילה מרכב. ועוד, במסמך זה צוין כי מדובר בחבלה מלפני שבועיים, היינו בתאריך 13/02/04, תאריך שאינו תואם למועד התאונה הנטען ע"י התובע. עוד לטענת הנתבעת, המדובר בעדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע, ועל-כן די בטעם זה כדי לדחות את התביעה מחמת שלא עלה בידי התובע להוכיח את גרסתו באשר לנסיבות התאונה. 5. התובע העיד כי בדרכו חזרה מבית הספר יחד עם שני אחיו כשהרכב היה נהוג ע"י אביו, התיישבו שלושתם במושב האחורי כשהוא יושב באמצע ובעת שרצה לרדת מהרכב נתפסה רגלו השמאלית בתוך הרכב, איבד שיווי משקל, ונפל על שתי ברכיו. לאחר מכן, קם התובע תוך כדי שהוא נשען על דלת הרכב, עמד על רגליו ועלה לביתו תוך כדי שהוא נעזר במעקה. התובע מסביר כי פנייתו המאוחרת לרופא המשפחה נבעה מכך שלא תיאר לעצמו כי מדובר בחבלה רצינית אשר בדיעבד התברר כי היא גרמה לו שבר בברך, וסבר לתומו כי הכאב יחלוף תוך מספר ימים. לאחר כשבוע ימים פנה לרופא המשפחה, ד"ר אנטון ג'מאל, אשר קבע לו תור לבדיקה אצל מומחה אורטופד, ד"ר עונאללה; אלא שהמועד לבדיקה אצל ד"ר עונאללה הגיע רק ב-27/02/2004, והלה הפנה אותו לבית חולים נצרת, שם בוצע לו גבס ארוך על הרגל, לאחר שנמצא כי סבל משבר בברך. עדותו של אביו של התובע תומכת בגרסתו הנ"ל. 6. אמנם התגלו סתירות ותמיהות, הן באשר לנסיבות התאונה, והן באשר לתאריך אירוע התאונה, אלא שלולא היה מדובר בעדות יחידה של בעל דין, לא הייתי דוחה את התביעה מחמת סתירות אלו, וזאת נוכח מהימנות עדותו של התובע ואביו, אשר הותירו עליי רושם אמין ומהימן. מלבד עדותו של התובע ואביו לא הובאו ראיות לתמוך בגרסתו של התובע. הנה-אם-כן, לפנינו עדות יחידה של בעל דין, בהתאם לסעיף 54 (2) לפקודת הראיות [נוסח חדש] - התשל"א - 1971. לעדות זו לא מצאתי סיוע בחומר הראיות שהובא בפניי. לא נמצא רישום רפואי בסמוך לאחר התאונה המפרט את נסיבות התאונה. רופא המשפחה, ד"ר אנטון ג'מאל, אליו פנה התובע מספר ימים לאחר התאונה, לטענתו, לא הובא לעדות, הגם שעדותו הייתה נחוצה לתמוך בגרסת התובע, נוכח טענת התובע כי ד"ר ג'מאל לא ביצע רישום רפואי אודות ביקורו של התובע והסתפק בתשובה בע"פ כי יהא עליו להמתין לבדיקה אצל המומחה האורטופד. אלא גם בעת שהתובע נבדק ע"י ד"ר עונאללה, המומחה האורטופד, בתאריך 27/02/2004, שזהו למעשה הרישום הרפואי הראשון אודות התאונה, לא ניתן היה למצוא ברישום זה סיוע כלשהו לגרסת התובע, ולא רק משום שתאריך האירוע אינו תואם לגרסת התובע, אלא גם משום העובדה שברישום זה לא הייתה התייחסות כלשהי לנסיבות התאונה הנטענת. גם בהודעות התובע ואביו שנמסרו במשטרה לא יכולתי למצוא סיוע לגרסת התובע, זאת בעיקר משום שההודעות במשטרה נמסרו בחלוף שנתיים מיום התאונה הנטענת. הסבריו של התובע ואביו באשר לאיחור הרב במסירת הודעה במשטרה לא נמצאו משכנעים. מטעם התובע הוגש טופס הודעה על תאונה שנמסרה לחברת הביטוח "כלל", במסגרת הפוליסה לביטוח תאונות אישיות - תלמידים (ת/8). אמנם בהודעה זו צוין תאריך התאונה, 05/02/2004, וכי מדובר בחבלה ברגל שמאל עת שהתובע נפל מרכב, אלא שגם בה לא מצאתי סיוע, הן משום שאין על טופס ההודעה תאריך כלשהו, והן משום סתירה מהותית בין מסמך זה לטופס הודעה דומה, כמעט זהה, שאף הוא חתום ע"י התובע, אשר התקבל וסומן נ/7, אף הוא ללא תאריך, אלא ששם דווח על תאונה שאירעה בתאריך 05/03/2004, ובאשר לנסיבות התאונה צוין "בזמן הליכה ברחוב הנ"ל נחבל בברך ימין". (ההדגשה שלי - ס.י.). לאור הסתירה בין שני המסמכים, לא מצאתי במסמך ת/8 סיוע כלשהו לגרסת התובע. 7. כאמור, אף שנתתי אמון בעדות התובע, אלא שמאחר ולא מצאתי לעדותו סיוע, וכן לא מצאתי טעמים מיוחדים המצדיקים קבלת התביעה על פי עדותו היחידה, לא נותר לי אלא לדחות את התביעה. בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות, אין לפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין, גם אם עדות זו נתמכת בעדות אביו של התובע שאף הוא בבחינת "בעל דין" לצורך העניין, אלא מנימוקים מיוחדים שעל בית-המשפט לפרטם בהחלטתו. בית-המשפט העליון התייחס לעדויות של בני-זוג, כמו-גם לעדות אב ובנו במקרה שלפנינו, כעדות יחידה "שיצאה משני פיות", והוסיף: "טעמה של הוראת סעיף 54 הוא למנוע ולסכל תביעה מבוימת, שיקשה על נתבע לסתרה או להזימה; ותביעה מעין זו בין בני זוג לבין עצמם, בעדות הטבחים לא סגי להוכחתן. אם קיימות נסיבות מיוחדות, המקנות לעדותם משקל מיוחד, יפה כוחו של בית המשפט להיענות לתביעתם, ובלבד שינמק זאת כדבעי; אך חוששני שעצם מהימנותם בלבד של עדות בני הזוג אינה מגיעה לעולם לכדי נסיבה מיוחדת אשר כזאת, שהרי בלעדי מהימנות שום עדות אינה יכולה לעמוד בלאו הכי". (ר' ע"א 761/79 פינקל נ' הדר, מתאריך 17/09/80, פסק דינו של מ.מ הנשיא, ח. כהן). יפים לענייננו גם דבריו של כב' השופט אברהם אברהם בע"א (נצרת) 1029/96, תעבורה מיכל מלט בע"מ נ' בני רושקנסקי, מתאריך 21/11/06: "...נזכיר את ההלכה שפירשה את חובת ההנמקה שבסעיף 54 לפקודה. זו קבעה שני כללים בסיסיים, שרק בהתקיימם יש בידי בית המשפט לקבוע ממצא על פי עדות יחידה שלא בא לה סיוע: 'האחד - שהטעם שבו מנמק בית המשפט את החלטתו לפסוק על פי עדות יחידה יהיה 'טעם אמיתי'; והשני - שהנמקתו של בית המשפט תהיה ניתנת לביקורתה של ערכאת הערעור'(יעקב קדמי על הראיות, חלק שלישי, 1242' מהדורה משולבת מעודכנת, 2003)). על הכלל הראשון נאמר (ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים ממינהל מקרקעי ישראל, ירושלים נ' יצחק, פ"ד כ"ז (1) 768, 771 (1973)): '... אין השופט יכול לצאת ידי חובתו בהצהרה סתמית כי 'הזהיר את עצמו', כלומר שנהג בזהירות מיוחדת וזה אשר הניעו להסתפק בעדות היחידה, אלא כאן דרוש טעם אמיתי - טעם שבהערכת העדות היכול להיות נעוץ בהיגיון הדברים או טעם מיוחד אחר...' ועל הכלל השני נאמר (ע"א 69/75 פלונית נ' אלמוני, פ"ד ל"א (1), 203, 212 (1976)): 'זאת ועוד, דרישתו הנ"ל של סעיף 54 לפקודת הראיות, בדבר הצורך במתן נימוקים במקרים המפורטים בו, איננה דרישה פורמלית בלבד, כי אם מהותית מיסודה. דרישה אשר נועדה לאפשר לבית המשפט של הערעור להעביר תחת שבט בקורתו את נימוקיו של השופט היושב לדין בערכאה ראשונה.'". (ר' שם סעיף 9 לפסק-הדין). עוד קובע כב' השופט אברהם בפסק דינו הנ"ל, כי לא די בכך שיימצאו הסברים לסתירות ולתמיהות שבגרסת התובע ובראיות שהובאו מטעמו, אלא שיש לספק נימוק מיוחד שיוסיף כוח ראייתי לעדותו היחידה של בעל הדין, להבדיל מנימוק שכל תכליתו "התמודדות עם קלקולים שנמצאו בה" (ר' סעיף 12 לפסק-הדין). 8. נוכח המקובץ לעיל, ולאור שהתובע לא הוכיח את תביעתו ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין תביעתו להידחות. נוכח העובדה שדחיית התביעה באה מן הטעמים המפורטים לעיל, היינו היעדר סיוע לגרסתו של התובע והיעדר נימוקים מיוחדים המצדיקים קבלת התביעה עפ"י עדותו היחידה, ובהתחשב בכך שבית המשפט נתן אמון בעדותו של התובע, מצאתי לנכון שלא לחייב את התובע בהוצאות משפט כלשהן, על אף המסקנה אליה הגעתי. בנסיבות, אף מצאתי לנכון לפטור את התובע מתשלום יתרת אגרה. ברכייםרכב