מה הדין בסוגיית תשלום קצבת זקנה מעל 7 שנים אחורה ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על דחיית תביעה לקצבת זקנה: השופט יגאל פליטמן   1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (בל 1177/99 ; סגן השופט הראשי ש' גוטמכר), לפיו נדחתה תביעת המערערת לתשלום קיצבת זיקנה מעבר לשבע השנים שקדמו למועד הגשת תביעתה למוסד.   2. על עובדות המקרה אין חולק ולהלן עיקרן:   א. המערערת היא ילידת 1921 וב - 18.9.86 מלאו לה 65 שנה.   ב. המערערת התאלמנה ב - 2.12.77 והחל מראשית שנת 1978 משולמת לה קיצבת שאירים.   ג. בחודש 3/87 החל המוסד לשלוח הודעות למבוטחים "בגיל המותנה", כי יגישו תביעות לקצבת זיקנה ובחודש 6/88 הוא החל לשלוח הודעות שכאלה למובטחים "בגיל המוחלט".   לטענת המערערת היא לא קיבלה הודעה שכזו והיא סברה עד להגשת תביעתה לקיצבת זקנה שמשולם לה המגיע לה על פי חוק.   ד. ב-19.5.97 הגישה המערערת לראשונה תביעה לקצבת זקנה וזו אושרה לה שבע שנים אחורנית החל מיום 1.5.90.   3. בית הדין האזורי פסק, כי "על פי סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995 (להלן-החוק) - יש להגיש תביעה לגימלת כסף תוך 12 חודש מהיום שבו נוצרה עילת התביעה, כאשר הנתבע רשאי ליתן את הגימלה בשלמותה או במקצתה אף אם נתבעה אחרי המועד האמור. בפסק הדין דב"ע נד/287-0 חיה הררי ואחרים - המוסד לביטוח לאומי, נקבע כי מתחם הסבירות של השיהוי הוא 7 שנים ובהעדר כל טעם ונסיבות מוצדקות הגורמות להפסקת ההתיישנות בעניננו כגון מחלה, הדין נותן, שעלינו לילך על פי מתחם הסבירות, שכן אי ידיעת התובעת על זכאותה לקבלת קיצבת זיקנה אינה מהווה טעם המצדיק את הפסקת ההתיישנות לאחר שחלף זמן כה רב מאז תחילת זכאותה לקיצבה בגיל 65 ועד להגשתה בפועל לאחר 11 שנים; ויתירה מזו אף לאחר שהנתבע החל לשלוח בשנת 1987 הודעות למבוטחים שעברו את הגיל ולא קיבלו קיצבה לא עשתה כן התובעת ולא הגישה את תביעתה אלא לאחר 9 שנים בשנת 1997. עולה מכל האמור לעיל, כי החלטת המוסד לשלם לתובעת 7 שנים למפרע מיום הגשת התביעה בדין ניתנה ועל כן דין התביעה להידחות".   4. עיקר טיעונה של ב"כ המערערת היה, כי על פי סעיף 296 לחוק, על המשיב להפעיל שיקול דעת בענין תשלום קיצבת הזקנה הרטרואקטיבית, ואילו בנסיבות המקרה לא הופעל שיקול דעת שכזה. לפיכך יש לקבוע את זכאות המערערת לקיצבת הזקנה החל מהמועד בו מלאו לה 65, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.   5. תמצית תשובתו של ב"כ המוסד לנטען היתה, כי המוסד שינה את הנחיותיו בענין השהוי בהגשת תביעתה למוסד, לאור שינוי ההלכה מאז פסק דין חביבה אליעזר בו נקבע, כי יהא זה סביר לקבוע כתקופת שיהוי את פרק הזמן שנקבע בחוק ההתיישנות, דהיינו, תשלום קיצבה למפרע למשך שבע שנים, אשר קדמו למועד הגשת התביעה למוסד אך לא יותר מאשר שבע שנים למפרע. לאור האמור ראויה להידחות הטענה, כי המשיב לא הפעיל את שיקול הדעת הנתון לו כחוק.   6. אשר לדעתנו -   א. כל עוד בעלה של המערערת היה בין החיים והיא לא עבדה - היא היתה בגדר עקרת בית שאינה מבוטחת בביטוח זקנה. מאז מות בעלה, בהיותה בת 57, קמה לה זכאות לתשלום קיצבת שאירים ששיעורה כשיעור קיצבת זקנה ליחיד. קיצבה זו אכן שולמה לה החל משנת 1978. משנעשתה המערערת זכאית לקיצבת זקנה בשנת 1986 בהגיעה לגיל 65, כיוון שצברה בינתיים את תקופת אכשרה הנדרשת כעובדת עצמאית - קמה לה זכאות לקיצבת זקנה ול-50% מקצבת השאירים ששולמה לה לפני כן (סעיף 261(א) לחוק).   בעיקרו של דבר, על תשלום אותה מחצית קיצבה, החל מהמועד בו הגיעה המערערת לגיל 65 ועד ל-7 השנים שקדמו למועד הגשת תביעתה לקצבת זקנה למוסד - נסב הערעור שלפנינו.   ב. על פי סעיף 296 לחוק כנוסחו בעת הרלבנטית - על המבוטח היה להגיש תביעה לגימלת כסף תוך שנה מהיום בו נוצרה עילת התביעה, ולמוסד ניתן שיקול הדעת לאשר תשלום גימלה אף מעבר למועד האמור.   על פי התקנות שהיו אז בתוקף לגבי הגשת תביעה לקצבת זקנה - על "התובע גימלה להגיש תביעתו לפי הטופס שאפשר להשיגו בכל סניף המוסד ולצרף לתביעה את המסמכים והתעודות הדרושים להוכחת זכותו", ואם "לא צירף אותם מסמכים ותעודות כאמור, רשאי המוסד להשהות את הטפול בתביעה". [תקנות 1 ו-3 לתקנות הביטוח הלאומי (גימלאות בביטוח זקנה ושאירים תשט"ז-1956].   ג. מדיניות השיהוי ככל שמדובר בתביעה שעילתה מעוגנת במסמך רשמי, כפי שאושרה בפסיקת בית הדין, היתה תחילה, כי "כלל המדיניות שקבע המוסד לעצמו, לשלם גמלאות בעד פרק זמן של עד שנתיים רטרואקטיבית מיום הגשת התביעה (שהוגשה באיחור) - אין בו פגם או דופי" ובית הדין לא יתערב בשיקול דעת פקיד התביעות בעניין זה. (דב"ע נב/83-0, שי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד' עמ' 237).   בפסק הדין בדב"ע נד/87-0 חביבה אליעזר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כז' עמ' 233 (להלן - פס"ד חביבה אליעזר) שונתה ההלכה הקודמת ומאז, בהתאם לפסיקה העקיבה, ההלכה לעניין השהוי בהגשת תביעה שעילתה מעוגנת במסמך רישמי, לרבות תביעה לתגמולי מילואים, הינה: ראשית - "סביר לקבוע את פרק הזמן שנקבע בחוק ההתיישנות, דהיינו 7 שנים, כפרק הזמן בגינו תשולם קצבה למפרע מיום הגשת התביעה". שנית - שיקול הדעת שניתן למוסד ביישום סעיף 296 לחוק, להעניק זכאות רטרואקטיבית לקצבה עד 7 שנים אחורנית, מוגבל אך ורק למבוטח שלא הגיש תביעה למוסד, מכיוון שלא היה מודע לזכאותו. מקום בו מבוטח היה מודע לזכויותיו ובכל זאת לא הגיש תביעה למוסד ויהא הטעם לכך אשר יהא - לא יתערב בית הדין בשיקול הדעת שהפעיל המוסד. (דב"ע נה/115-0 יחזקאל - המוסד לביטוח לאומי פד"ע כט' עמ' 121; דב"ע נה/272-0 המוסד לביטוח לאומי - סאקס פד"ע כט' עמ' 574; דב"ע נו/315-0 שיפרט - המוסד לביטוח לאומי).   ג. ב-15.6.98 שונה סעיף 296 לחוק, ובוטל שיקול הדעת של המוסד לתשלום גמלה רטרואקטיבית. במקום זאת נקבע הכלל לפיו, "לא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 48 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה כאמור". על המקרה שלפנינו חל עדיין הדין הקודם, לפני תיקון סעיף 296 לחוק, דהיינו "הילכת ביודעין", לפיה: הקצבה תשולם רטרואקטיבית עד 7 שנים מאז הגשת התביעה למוסד - למי שאינו מודע לזכויותיו; ולמודע לזכויותיו - בית הדין לא יתערב בשיקול דעת פקיד התביעות לתשלום הקצבה הרטרואקטיבית אך ורק בעד השנתיים שקדמו להגשת התביעה למוסד.   (סיכום הילכת השיהוי דב"ע נז/150-0 אברהם מוזס - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לב 102).   ד. פסיקתו של בית הדין על פי מדיניות השיהוי כפי שפורטה לעיל היתה כאמור עקבית מאז פסק דין חביבה אלעזר ועד היום. בפסק דין אריאל שיימן - המוסד לביטוח לאומי (עבל 167/98, לא פורסם, ניתן ביום 28.6.2000), אין סטיה מאותה מדיניות, באשר ההכרה בתאונה, שארעה כ-8 שנים לפני מועד הגשת התביעה למוסד, כתאונה בעבודה - אין משמעה כי קמה זכאות לגימלה כלשהי לתקופה העולה על 7 השנים שקדמו למועד הגשת התביעה למוסד. נסיבותיו של פסק דין ננסי פריזנט - המוסד לביטוח לאומי (עבל 75/98), היו שונות משלנו, באשר שם מדובר היה בהטעיה שהטעה המוסד את המערערת כשהפסיק בטעות ועל דעת עצמו את תשלום תוספת תלויים בגין שתי ילדיה בתקופת שירותם הצבאי ומבלי לידע אותה על כך.   ה. פקיד התביעות פעל בנסיבות המקרה שלפנינו, בהתאם להנחיות השיהוי כפי שהתווה אותה בית הדין ולא נפל פגם בהחלטתו.   בעצם בתיחומה של תקופת השיהוי להגשת התביעה למוסד ל-7 שנים - אין משום ביטול שיקול דעתו של פקיד התביעות; שהרי, ככל שנבצר מהמבוטח להגיש תביעה מעבר לתקופה זו, ילקח הדבר בחשבון בקביעת זכאותו הרטרואקטיבית לגימלה, וככל שהוא ידע על זכאותו אך בחר שלא לממשה במהלכה של תקופה זו - תלקח אף עובדה זו בחשבון בעת מתן ההחלטה לגבי זכאותו.   בעיקרו של דבר אין המקרה שלפנינו שונה מן המקרה של חביבה אליעזר, אלא ששם כיוון שנקבע שהמערערת ידעה על זכותה לקיצבת זקנה - אושר תשלומה הרטרואקטיבי לשנתיים בלבד מאז מועד הגשת תביעתה למוסד; ואילו בנסיבות שלפנינו, משנקבע, כי המערערת לא ידעה על זכאותה לקיצבת זקנה הוכרה זכאותה לתקופת השיהוי בת 7 שנים. ההבדל ביישום הזכאות הרטרואקטיבית בשני המקרים הללו, מצביע על ההכרח להפעיל שיקול דעת טרם מתן ההחלטה בדבר הזכאות הרטרואקטיבית, ומשאושרה למערערת אותה הזכאות בשיעורה המקסימלי בנסיבות המקרה - בדין ישם המוסד את ההלכה המשפטית החלה במקרה מעין זה.   7. סיכומו של דבר - לאור האמור דין הערעור להידחות ללא צו להוצאות.קצבת זקנהערעור