ערעור על החמרת מצב בביטוח לאומי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על החמרת מצב בביטוח לאומי: השופט ש. קובובי: 1. ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים לנפגעי עבודה מיום 19.12.1983, לפיה חלה החמרה במצבו של המערער ודרגת נכותו איננה עוד %25, כפי שנקבע על-ידי ועדה רפואית (מדרג ראשון) ביום 8.5.19.1973(להלן - הוועדה הקודמת), כי אם %.30 2. כדי שהדברים יובנו, נעמוד תחילה על פועלן של שתי הוועדות הרפואיות, הקודמת והאחרונה: א) המערער, טפסן לפי מקצועו, לקה ביום 14.5.1971, באוטם שריר הלב, שהוכר כתאונת עבודה וקיבל דמי פגיעה בעבודה במשך שישה חדשים. ביום 8.5.1973 דנה הוועדה הקודמת בנכותו הצמיתה. הוועדה קבעה, כי הפגיעה באה "על רקע של עודף קולסטרול משפחתי". בפני הוועדה לא היו ממצאים של בדיקות מעבדתיות או תרשים א.ק.ג.. הוועדה העמידה את דרגת נכותו של המערער על % 25 לפי פריט 9(1)ג. Ii (מחלות לב): "מסוגל לעבודה שאיננה דורשת מאמץ גופני מיוחד (דרגה תפקודית ראשונה)... %25"; ב) לאחר ניתוח - מעקף של 4 עורקים כליליים בשנת 1982- הועמד המערער בפני ועדה רפואית לדיון מחדש (תקנה 36לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956; להלן - התקנות) ביום .14.11.1983 נקבעה לו דרגת נכות של ,% 40 לפי פריט 9(1)ג. Iv: "קיימת נשמת לאחר מאמץ, בצקת קלה, אין הפרעות בקצב (דרגה תפקודית שניה... %40". על ההחלטה הנ"ל עררו המוסד ומערער כאחד. טענת המוסד היתה, שאצל המערער היה קיים מצב קונסטיטוציונלי חולני לפני התאונה (14.5.1971) ולכן דרגת נכות של % 40כתוצאה מהתאונה גבוהה מדי. עררו של המערער נתקבל והוועדה הגדילה את דרגת נכותו ל-%50, לפי פריט 9(2)ב (תעוקת לב): "התקפים שכיחים של תעוקת הלב, כושר העבודה מוגבל במידה ניכרת... %50". הוועדה קיבלה גם את עררו של המוסד, הפעילה את שיטת ה"חשבון עובר ושב" וניכתה מכלל אחוזי הנכות % 20לפי פריט 9(2)א (מותאם), וזו לשון הפריט: "התקפים נדירים של תעוקת הלב המופיעים רק במאמץ מיוחד...%25". 3. לפנינו טען המערער, כי לא ניתן היה לנכות ב- 1983 אחוזי נכות על חשבון מצב קודם, כאשר כבר ב- 1973 ידוע ידעו על הרקע של עודף קולסטרול משפחתי. וכן: הוועדה לא התייחסה למסמכים ששלח אליה ולא נתנה את דעתה לעררו, במסגרת תקנה 36 לתקנות. באת-כוח המוסד השיבה, כי המצב הקודם היה אכן קיים ב- 1973 ולא עשו חשבון עובר ושב במפורש, אף כי הדבר עולה ברורות מדו"ח הוועדה דאז. 4. תחילה לדו"ח הוועדה הקודמת: לפי הוראות סעיף 61(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968 (להלן - החוק), על הוועדה לקבוע "אם הנכות נובעת מהפגיע בעבודה ובאיזו מידה היא נובעת כך". לקבוע "באיזו מידה" נובעת הנכות מהפגיעה בעבודה - משמעו לקבוע, אם הנכות נובעת כולה, או רק מקצתה, מהתאונה. את האומדן הנ"ל ("כולה או מקצתה") יש לערוך בלי לשים לב "לפגם או ליקוי מלידה" (סעיף 63(א) לחוק:ו הווי אומר, חשבון עובר ושב. 5. עם היותה מודעת למצבו הקונסטיטוציונלי של המערער, זקפה הוועדה הקודמת את מלוא הנכות (דאז) על חשבון הפגיעה בעבודה. הדו"ח שלה לוקה בחסר, על פניו, ולכך שלשה פירושים אפשריים: א) הוועדה שכחה, פשוטו כמשמעו, לערוך חשבון עובר ושב; ב) הוועדה ערכה חשבון עובר ושב "בלב פנימה" ולא ציינה את חישוביה בדו"ח; ג) הוועדה העריכה - ושוב "בלב פנימה" - כי תרומתו של הרקע התורשתי (קולסטרול) אינה מצדיקה שיגרעו בגינו מאחוזי הנכות ולפיכך יש לזקוף את הנכות, כולה, על חשבון התאונה. הטעות היא בכך, שאם הלך המחשבה אכן היה כזה, אין על כך מלה של הסבר בדו"ח. 6. על החלטת הוועדה הקודמת לא עררו לוועדה רפואית לעררים וההחלטה הפכה ל"סופית", כולל הקביעה שהנכות כולה (%25) היא תוצאה של התאונה מיום 14.5.1971. 7. ההחלטה נשוא הערעור הפכה את הקערה על-פיה וקבעה, שכבר לפני התאונה - כאשר עבד בעבודת כפיים כטפסן בנין - היה המערער נכה בשיעור של % 20 לפי פריט 9(2)א (מותאם), משמע שסבל, לפני התאונה, מ"התקפים נדירים של תעוקת הלב המופיעים רק במאמץ מיוחד". האמנם? 8. לקביעה מעין זו, לגבי המצב הטרום-תאונתי, אין כל אחיזה בחומר שבתיק. אין עדות על כך, שעובר ליום 14.5.1971 התלונן המערער על, או קיבל טיפול בגין, "התקפים נדירים, וכו'...". מסעיף 22 לדו"ח הוועדה הקודמת למדים, כי האוטם בא "לאחר עבודה מאומצת של כחודש ימים 10- 12 שעות ביממה ביסודות של שני בנינים". לא נאמר, כי באותו חודש של עבודה מאומצת הופיעו התקפים תדירים או נדירים של תעוקת הלב. 9. לא זו בלבד שה"דיאגנוזה" המאוחרת תלויה על בלימה, אלא שיש בה משום פגיעה בעיקרון, שאין מהרהרים אחרי קיומו של קשר סיבתי בין נכות לבין פגיעה בעבודה, שנקבע על-ידי ועדה רפואית קודמת (דב"ע ל/6- 0), ומותר להוסיף שאין להרהר גם אחרי מידת הקשר הסיבתי (סעיף 61(א)(1) לחוק), כפי שנקבעה על-ידי ועדה קודמת. שהרי אם נכונה הקביעה, בגלגול שני, שהמערער היה נכה בשיעור של % 20 לפני האוטם, האין זאת שיש לפרש את קביעתה של הוועדה הקודמת כאומרת, שדרגת נכותו, כתוצאה מהתאונה, היתה של % 5ולא %25? ומה יהא דינן של הגמלאות ששולמו? 10. סוף דבר: אנו מצהירים, שהחלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 19.12.1983 אינה תקפה, במה שנוגע למצבו הרפואי הקודם של המערער - ודינה להתבטל. התוצאה: נכותו של המערער היא של % 50מיום 20.6.1983, ולא 30%. 11. המשיב ישלם למערער הוצאות נסיעה בסך 25 שקלים חדשים.ערעורהחמרת מצבביטוח לאומי