קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על חיוב לעשות שימוע לעובדים: השופטת נ' ארד: 1. בפנינו ערעור שהגישה המדינה, לאחר נטילת רשות (בר"ע 1344), על החלטתו של בית הדין האזורי בנצרת (השופט הראשי ח' סומך נציגי ציבור גב' ב' נודלר ומר א' גבריאלי; בש"א 2625701) מיום 15.7.2001, בה הורה בית הדין למדינה לקיים שימוע לכל אחד מהמשיבים 1-8 (להלן - המשיבים) בנוגע להפסקת עבודתם בבית החולים בצפת (להלן - ההחלטה). עוד בפנינו ערעור שכנגד שהגישה המשיבה 9 (להלן גם - החברה) על האמור בהחלטה בעניינים אלה: הפסקת העסקתם של המשיבים; חיובה של החברה בסעדים כלפי המשיבים ועל כי ההכרעה שבהחלטה לא התבקשה, כל עיקר, בסעד הזמני שהתבקש בפועל. הצדדים לערעור והרקע העובדתי 2. המשיבה 9 היא חברה לאספקת שירותי אבטחה ושמירה ברחבי הארץ. מתוקף זכייתה במכרז לאספקת שירותי אבטחה, העסיקה החברה את המשיבים בבית החולים בצפת (להלן - בית החולים) בתפקידי שמירה ואבטחה מזה מספר שנים. בחודש נובמבר 2000 פרסמה המדינה מכרז לשירותי אבטחה ושמירה עבור יחידות משרד הבריאות, לרבות בבית החולים בו הועסקו המשיבים (להלן - המכרז). בין תנאי המכרז נדרשו המציעים לספק שירותי אבטחה מקיפים לבית החולים, הכוללים: עובדים, ציוד ובקרה. בין היתר, נקבעו גם דרישות גיל וכישורים הנדרשים מן המאבטחים שתשלח החברה ובהם: דרישה שהמאבטחים יהיו מי שסיימו שירות צבאי מלא בתפקיד לוחם, רובאי ברמה 05 (רמה הנקבעת במסגרת השירות הצבאי), שהומרה בכנס ספקים, לרמה 03. החברה הגישה הצעה למכרז התחייבה לתנאיו וזכתה בו. בהתאם, הודע לה כי תחילת ההתקשרות החוזית בינה לבין המדינה תהיה ביום 1 ביוני 2001. 3. המשיבים הוצבו על ידי החברה בבית החולים כמאבטחים, עוד לפני שהחברה זכתה במכרז האחרון, מושא דיוננו. אולם בעקבות החמרת הדרישות לכישורים הנדרשים מן המאבטחים, ובמיוחד דרישות גיל וכישורי רובאי, נמצאו המשיבים להיות בלתי מתאימים לתפקידי האבטחה כפי שהוגדרו פי המכרז. אי לכך, נדרשה החברה להפסיק את העסקתם של המשיבים כמאבטחים ולהציב תחתיהם אחרים, העונים לדרישות המכרז על פי כישוריהם. בהתאם, הופסקה העסקתם של המשיבים בבית החולים (להלן - ההחלטה). כנגד החלטה זו פתחה החברה בהליכים משפטיים בשמה ובשם העובדים, ואלה התגלגלו בסופו של דבר לכלל תובענה שהגישו עובדי החברה (הם המשיבים בענייננו) לבית הדין האזורי בנצרת, כשהמשיבים לה הן המדינה והחברה. בתוך כך, הגישו המשיבים בקשה למתן צו מניעה זמני נגד המדינה, ש"לא תימנע מלאפשר למבקשים (המשיבים בערעור זה. נ"א) לעבוד במשמרות בבית החולים צפת...". זאת, למרות שלא הועסקו עוד בבית החולים ועבודתם בו הופסקה, כאמור. 4. בית הדין האזורי קבע בהחלטתו, בין היתר, כך: א. "מערכת היחסים בין החברה למדינה מושתתת על פי הסכם שתנאיו נקבעו על פי המכרז בו זכתה החברה, לפיכך אין לקבל בשלב זה טענות הנטענות ע"י החברה כנגד ההסכם ו/או תנאי המכרז כל עוד אלה לא שונו ו/או בוטלו כדין, מכאן, דרישות המדינה כלפי החברה לקיום ההסכם ותנאי המכרז הנן לגיטימיות, כל עוד ערכאה שיפוטית לא קבעה אחרת". ב. אשר למערכת היחסים בין המשיבים (בענייננו) לבין המדינה והחברה, ולשאלה העשויה להתעורר בדבר זהות המעביד, קבע בית הדין האזורי - ובדין קבע - כי "סוגיה זאת אין להכריע בה במסגרת [ה]צו הזמני, ומקומה בדיון [ב]תביעה העיקרית". ג. לעניין "מקומם של המבקשים" (המשיבים בערעור זה. נ"א) "לאבטחת מקום עבודתם", "טענה החברה בסיכומיה כי היא משאירה ההחלטה אם להשאיר את המבקשים בעבודתם בבית החולים לשיקול דעת בית הדין". ד. "החובה הראשית כלפי המבקשים חלה על החברה, שהינה המעסיקה המוצהרת, ובשלב זה של הבקשה יש לראותה ככזאת". אי לכך חייב בית הדין האזורי את החברה, בצו זמני שניתן לתקופה של חדשיים ימים "להבטיח למבקשים מקום תעסוקה הולם, אחרת, זכאים המבקשים לשכר עבודה שיימנע מהם". ה. בה בעת נקבע כי "באשר למערכת היחסים בין המבקשים למדינה יש לראות בשלב זה של הבקשה את החברה כקבלן כח אדם. טענות המדינה כי אין מדובר בחברת כח אדם אלא במתן שירותי שמירה, בשלב זה דינן להידחות". ו. בית הדין האזורי גרס, כי משנפגעו המשיבים בכך שצפויים הם לאבד את מקום עבודתם, דינם כדין עובדי חברת כח אדם ואין להפסיק עבודתם מבלי שתינתן להם האפשרות להשמיע טענותיהם. ז. אי לכך, הורה בית הדין האזורי כי "יש לאפשר לכל אחד מהמבקשים להשמיע טענותיו בפני הגורם המוסמך לכך במשרד הבריאות ו/או בנציבות שירות המדינה, לצורך העניין קב"ט בטחון ראשי של משרד ממשלתי די בו." בד בבד, הוסיף בית הדין האזורי וקבע "למען הסר ספק נוסיף שמהאמור לעיל אין להסיק שחלה על המדינה בשלב זה חובה כלשהיא להעסיק את המבקשים ו/או כל אחד מהם כמאבטחים". הערעור 5. המדינה, החברה והמשיבים הכבירו טענותיהם בפנינו ועיקרן באלה: המדינה טענה כי הסעד הזמני שניתן - חובת קיום שימוע למשיבים - אינו מתיישב כלל ועיקר עם הסעד שביקשו המשיבים; כי אין הוא מתיישב עם קביעותיו הלכאוריות של בית הדין האזורי בהחלטתו; וכי המדינה אינה בעלת דברם של המשיבים, כי אם החברה - אשר לית מאן דפליג שהיא מעבידתם של המשיבים ולא כחברת כוח אדם, כי אם כחברה למתן שירותים. על אלה נוספו טענותיה, כי החברה מחויבת על פי תנאי המכרז כלפי המדינה וכלפי המשיבים כאחד; וכי מכל מקום, תנאי המכרז סבירים הם ונקבעו מטעמים ענייניים. המשיבים - ביקשו לקיים את ההחלטה כלשונה, קרי - קיומו של השימוע - הגם שהוברר בפתח הדיון, כי לרובם נמצאה עבודה זמנית בינתיים, על ידי החברה או באופן עצמאי. את דרישתם להמשיך ולמלא את תפקידי האבטחה בבית החולים, סמכו על פגיעה בחופש העיסוק; על פגיעה בכבוד האדם; על הפליה בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה (תיקון מס' 7), תשס"א-2001; עם זאת, הודו, כי ככל שהדבר נוגע להבטחת זכויותיהם הסוציאליות והאחרות, רואים הם את החברה כבעלת דברם. החברה בתשובתה לערעור ובערעור שכנגד, טענה, כי חויבה בהחלטה בסעד שלא התבקש נגדה; כי היא תומכת בדרישת המשיבים לחזור לעבודתם בבית החולים ומצטרפת לתביעתם זו; וכי למרות שהמשיבים הם בחזקת עובדיה ואין היא רואה עצמה כחברת כוח אדם כי אם כחברה למתן שירותי שמירה - חלה על המדינה חובה עצמאית להמשיך ולהעסיק את המשיבים בתפקידיהם כמקודם, בשל תנאיו הבלתי סבירים ובלתי חוקתיים של המכרז והשלכתם הישירה על המשיבים. אלה האחרונים תמכו בערעור שכנגד שהגישה החברה, בעוד אשר המדינה, שללה מכל וכל את אופי ההליך שנקטה בו החברה, בהעדר זיקה לערעור שהוגש. 6. בחנו את טענות הצדדים והגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. החלטתו של בית הדין האזורי, אינה מתיישבת עם קביעותיו הוא, העובדתיות והמשפטיות - אף לא עם הסעד שהתבקש. בהעדר תשתית ראייתית, אין ניתן לקבוע בשלב מוקדם ולכאורי זה, בגדרו של סעד זמני, כי המדינה היא בעלת דברם של המשיבים. אין להקדים המאוחר. הדיון בתביעה העיקרית הוא זה אשר בו יתבררו, במלוא היקפן, שלל טענותיהם של הצדדים ובהסתמך עליהן ניתן יהיה לקבוע למי האחריות והחבות כלפי המשיבים לכל דבר ועניין, לרבות הדרישה להעסקתם בבית החולים. רק כפועל יוצא מכל אלה, ניתן יהיה לבחון את הדרישה לקיומו של שימוע למשיבים על ידי המדינה או מטעמה - אם בכלל. קביעת העובדות וההכרעות הנדרשות לעניין, נתונות בשלב הראשון לבית הדין האזורי וכזאת ייעשה ממילא במהלך הדיון בפניו. זאת ועוד. עניין לנו בסעד זמני, אשר מטרתו לשמר את המצב הקיים. אין חולק על כך, כי עובר למתן ההחלטה לא הועסקו עוד המשיבים בבית החולים ועבודתם בו הופסקה זמן מה קודם לכן. אי לכך, הצו שניתן הפך להיות צו עשה, ויצר מצב חדש, בו נדרשה המדינה להפעיל שיקול דעת אם להחזירם לעיסוקם הקודם. בכך יצאה ההחלטה מגדרו של הסעד הזמני אל עבר מימושו של הסעד הסופי. כל עוד לא הייתה בפני בית הדין האזורי, אף לא בפנינו, ראיה לכך שסיום עבודתם של המשיבים לוקה, לכאורה, על פניו, באי חוקיות, מן הדין הוא להישאר בדלת אמותיו של הסעד הזמני המבוקש ולא לחרוג ממנו, כמבואר לעיל. 7. אשר לערעור שכנגד - ככל שהוא מכוון לחיובה של החברה כלפי המשיבים, הרי שלפנינו מצב בו השאירה החברה את השאלה בדבר "מקומם של המבקשים לאבטחת מקום עבודתם" לשיקול דעת בית הדין. אי לכך, ולו רק מטעם זה, אין אנו רואים להתערב בהחלטתו הזמנית, באשר לאחריותה וחבותה כלפיהם, להמשך העסקתם אצלה ומטעמה, גם אם אין ניתן לעשות כן במסגרת בית החולים. 8. סוף דבר - ערעור המדינה מתקבל. משמעות הדבר היא, כי בשלב זה אין מתחייב קיומו של שימוע למשיבים. הערעור שכנגד נדחה. בשים לב למושא הערעור - אין צו להוצאות. כל צד ישא בהוצאותיו. שימועערעור