קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עתירה נגד שר החקלאות בנושא הקצאת מכסות: השופט מ' בייסקי: .1במקורה כוונה עתירה זו נגד שר החקלאות, כי יורה להקצות לעותרת מכסת ייצור פטימים של 400, 1טון לשנה, וזאת מכוח הבטחה שניתנה על-ידיו, וכי תבוטל החלטתו להקצות לעותרת מכסת ייצור פטימים של 148טון לשנה בלבד. מלפני בית-משפט זה יצא צו-על-תנאי בהתאם, ובשלב מוקדם צורפה המועצה לענף הלול כמשיבה 2(להלן המשיבה). העובדות שביסוד העתירה הן דלקמן: העותרת הינה אגודה חקלאית שיתופית במרומי הרי הגליל העליון, השוכנת קרוב לקו העימות עם לבנון. לטענתה, סבל היישוב מאז הקמתו מקשיים כלכליים וממחסור באמצעי ייצור, כאשר כלכלת חברי העותרת התבססה, בין היתר, על גידול עופות להטלת ביצים, אך הם לא ראו ברכה מעמלם על-פי מכסות ייצור שהוקצו לעותרת על-ידי שר החקלאות (להלן המשיב). במטרה לסייע לעותרת במצבה הכלכלי הקשה סוכם בין נציגיה לבין הרשות לתכנון של המשיב והמועצה לענף הלול בחודש יולי 1983, כי חברי העותרת ישנו כיוון כלכלי: הם יוותרו על מכסות שהוקצו להם לייצור ביצים ויעברו לגידול פטימים. הסיכום האמור נתגבש במכתבו של יו"ר המועצה לענף הלול, שנשלח אל נציג הסוכנות היהודית בצפת ביום 27.7.83, ועותקים ממנו הועברו ל- 8מכותבים, שיש להם נגיעה לעניין ולמימוש הסיכום. מפאת חשיבותו של המסמך נביאו כלשונו, וכך כתוב בו: "לפי המלצת הרשות לתכנון הרינו לאשר כי אנו מכירים במושב דישון (העותרת - מ' ב') כזכאי לקבלת מכסות פיטום. לפי בקשתי ויתר המושב על בקשתו לקבלת מכסות הטלה וקיבל את המלצת המשרד והמועצה לקבל במקום זאת מכסות פיטום. בהתחשב לקצב ההולך וגובר של צריכת בשר עוף יש בידי להתחייב כי נעמיד לרשות המשק את המכסות המתאימות החל משנת תקציב .1984 התחייבות זו יפה עד 70יחידות משק לפי 30טון ליחידה. ב ב ר כ ה , דן ירדן יו"ר המועצה לענף הלול". ביום 4.9.83יצא מכתב נוסף אל כל המכותבים, שאליהם נשלח הסיכום הקודם, ובו כותב יו"ר המועצה לענף הלול כדלקמן: "בהמשך למכתבי הנ"ל (מ-27.7.83) ברצוני להוסיף כי ההתחייבות של 30טון ליחידה היא התחייבות לטווח ארוך, ובשלב זה נקצה מכסות של 20טון ליחידה כך שהמכסה תהיה 1400טון למשק כולו". .2העותרת ניגשה למימוש ההסבה, והדבר היה כרוך, בראש ובראשונה, בהשגת הלוואות של למעלה מ- 2מיליון דולאר להקמת לולים מתאימים. נדרש שיתוף פעולה של הסוכנות היהודית להכשרת המשטחים, להשגת רישיונות יבוא ללולים מתאימים, להתקשרות עם קבלנים להקמתם ולעבודות הבנייה עצמן. היודע דרכי הביורוקרטיה במדינה לא יתפלא, כי רק לקראת סוף שנת 1985נסתיימה הקמת הלולים, ובינתיים היה על העותרת לסלק שיעורי חצי שנתיים מתוך ההלוואה שקיבלה, אף שהייצור טרם התחיל. לענייננו חשוב לציין, כי המשיבים לא רק שהיו מודעים לשלבי ההתפתחות אלא ליוו באורח פעיל את ההתקדמות. מוצאים אנו, כי ב 25.10.84הגיש מנהל המחלקה לעופות בשירות ההדרכה של משרד החקלאות את הצעותיו וסיכומיו מישיבה עם חברי העותרת על צורת הקמת הלולים, לאחר שנבחנו המשטחים שהוכנו, על דרכי חלוקת הענף למיקבצים וליחידות, וכדומה הצעות שהועלו על הכתב (נספח א/ 3לעתירה); וכן הגיש הצעה לבסס את גודל היחידה על 50טון ליחידה, בהנחה שענף הפטימים משמש כענף עיקרי במושב. ב- 7.2.85הגישה העותרת למשרד החקלאות בקשה לרישיון יבוא ללולים ולהקצבת מטבע חוץ של 200, 896לירות שטרלינג, לאחר שקודם התקשרה עם חברות להקמתם, והדבר אושר ב-.1.3.85 .3עוד העותרת טרודה בהכנותיה ובתכנונה למימוש ההסבה, והנה הודע לה על-ידי המשיבה, כי לשנת 1984/85נקבעה לה מכסה של 200טון בלבד, בהתאם לכושר הייצור שלה בשנה זו. העותרת פנתה לוועדת המכסות מכוח סעיף 32לחוק המועצה לענף הלול (ייצור ושיווק), תשכ"ד- 1963(להלן - החוק)), מחתה והשיגה על המכסה הנ"ל, אך נדחתה. מאוחר יותר ביקשה העותרת תוספת לחברים למכסות אישיות, אך לא פנתה לוועדה למקרים מיוחדים אצל המשיבה, אליה הופנתה. בשלב זה אירע דבר מוזר, שקשה להבינו וגם לא הוסבר לנו: לגירסת המשיבים, חלה ירידה בצריכת פטימים, מאז ניתנה לעותרת ההתחייבות בדבר המכסה שהוקצב לה, וכבר באותה תקופה נאמר לעותרת, כי אין לה לצפות אף למכסה מובטחת של 20טון ליחידה (היינו 400, 1טון לשנה ליישוב כולו). העותרת נלחמת בקיצוץ זה, הנוגד את ההתחייבות שניתנה לה, ובתאריך 20.2.85כותב מר דן ירדן (הפעם בתפקיד סגן מנהל כללי (ייצור) במשרד החקלאות), כי על-מנת לסייע למושב העותרת "יעשה מאמץ לאשר לכם לשנת 85מכסת ייצור של 700טון שמשמעותה תוספת של 500טון למכסה הקיימת..." (נספח מש/ 1לתצהיר התשובה). והנה, 10ימים מאוחר יותר, היינו ב- 1.3.86מאשר אותו משרד החקלאות את רישיון היבוא והקצאת מטבע חוץ בסך 200, 896ירות שטרלינג להבאת הלולים המיועדים לתכנית המקורית ולהתחייבות להקצות מכסה של 400,1 טונות לטווח קצר, ולטווח אורך - 100, 2טונות לשנה. כזכור, הציע מנהל המחלקה לעופות ב- 25.10.84לבסס את גודל יחידה על 50טון. אם אמנם נכונה הטענה, כי עקב הירידה בצריכה היה צורך לקצץ את המכסה שהתחייבו להקצות לעותרת מ-400, 1טון עד 200טון בלבד, כי אז מחייבים ההיגיון והשכל הישר, כי יעוכבו רישיון היבוא והקצאת מטבע זר, לבל תוכנס העותרת להרפתקה, ששוב לא תוכל להיחלץ ממנה. כל תכנית ההסבה הוצעה לעותרת מחמת קשייה הכלכליים וכדי לעזור לה ליצור מקור פרנסה חלופי. כיצד זה תוכל לעמוד בתשלומים של הלוואה גדולה שנטלה להקמת הלולים והריבית עליה, כאשר מכסת הייצור מתגמדת לשביעית מהמובטח? כותבים המשיבים בתצהיר התשובה: "...בעקבות המדיניות הכלכלית החדשה כאשר מרכיב הסובסידיות בעוף קפוא ירד באופן משמעותי ומחירו לצרכן עלה עקב כך, פחת הביקוש בכ-%...17". ניתן היה להבין עדיין, אילו המכסה שהתחייבולהקצות לעותרת קוצצה בשיעור דומה; אך מדוע יעלה הכורת על יישוב ספר על קו העימות, המצוי ממילא במצוקה, והמכסה שלו תקוצץ בשיעור דראסטי עד כדי שביעית? גם לכך אין תשובה והסבר. ניתן איפוא לקבוע עד השלב הנוכחי, כי העותרת קיבלה עידוד מהמשיבים להסב את עיסוקה לגידול פטימים, בצד התחייבות מפורשת למכסה של 400, 1טון לשנה לטווח קצר ול- 2.100טון לטווח ארוך. המשיבים ליוו את העותרת במימוש התכנית המומלצת, ואף בשלב שהודיעו לעותרת על קיצוץ דראסטי ביותר של המכסה לעומת ההתחייבות איפשרו לה להשלים את ההשקעות הרציניות באישור רישיון יבוא ובהקצאת מטבע זר לאותה מטרה. אין ספק, כי העותרת שינתה לרעה את מצבה מכוח ההתחייבות האמורה; אין זה מוגזם לומר, כי המשיבים תרמו לכך אפילו בשלבים המאוחרים, כשעדיין ניתן היה למנוע את הבאת הלולים והקמתם. .4המשיבים גורסים, כי אין העותרת ראויה לסעד שבעתירתה מחמת הנימוקים הבאים: על-פי החוק, נתונה קביעת המכסות בידי המועצה לענף הלול וכן בידי עדת המכסות הממונה על-ידי המועצה (סעיף 32(א)). המועצה קובעת מדי שנה בכללים את המכסה הארצית ואת העקרונות לקביעת מכסות אישיות, ואילו ועדת המכסות קובעת את המכסות האישיות למגדלים בהתאם לכללי המועצה. לשר החקלאות רק מעמד מייעץ ומנחה בהקשר לתכנון חקלאי (סעיף 31לחוק), והוא מתבטא בהמלצות שנותנת הרשות לתכנון שבמשרד החקלאות למועצה ולוועדת המכסות. יושב-ראש המועצה לענף הלול אינו מוסמך לקבוע מכסות, וכל התחייבות שלו לאו התחייבות היא. יתר-על-כן: התכנון הוא שנתי, ואין החלטה בדבר מכסות לטווח ארוך. על-פי סעיף 36(א) לחוק רשאית המועצה להקטין מכסה לשנה מסוימת שנקבעה, "אם נתגלה הצורך בכך עקב צמצום אפשרויות השיווק בארץ או בחוץ לארץ", ומשעשתה כן, רשאית היא להפחית את המכסות האישיות שקבעה (סעיף 36(ב) לחוק). מוסיפים המשיבים וטוענים, כי אף בהנחה כי ההתחייבות של יושב-ראש מועצת הלול הייתה תקפה בעת שניתנה, עדיין אין לאכפה, משום שדבר הפחתת המכסות נודע לעותרת בטרם עשתה את ההוצאות העיקריות הכרוכות בהמת הלולים, ואין לאדם זכות קנויה, כי מדיניות כלכלית לא תשתנה. נתייחס לטענות אלה כסדרן: .5המכתבים המצוטטים לעיל בחתימתו של יו"ר המועצה לענף הלול, מר ירדן, כוללים לא רק התחייבויות בדבר מכסות לטווח קצר ולטווח ארוך, אלא עולה מהם, כי כל תכנית ההסבה באה "לפי המלצת הרשות לתכנון", אשר אומצה על-ידי המועצה לענף הלול ועל-ידי משרד החקלאות גם יחד. כתוב שם, בין היתר: "לפי בקשתי ויתר המושב על בקשתו לקבלת מכסות הטלה וקיבל את המלצת המשרד והמועצה..." (הדגשה שלי - מ'ב'). סמכות המועצה לקביעת כללים מדי שנה, בהתחשב עם הנחיות שר החקלאות בדבר התכנון החקלאי, וסמכותה של ועדת המכסות לקביעת מכסות אישיות, מצויות בסעיפים 31ו- 32לחוק. אך לא מצאנו בשום מקום בתצהירי התשובה של המשיבים, כי ההתחייבויות שבמכתבי מר ירדן לא ניתנו לאחר שהדבר נקבע על-ידי המועצה ועל-ידי וועדת המכסות, כמתחייב על-פי החוק. להפך: בסעיף 9לתצהיר התשובה מתייחס סמנכ"ל משרד החקלאות ומנהל אגף תכנון להכרה בעותרת לקבלת מכסות פיטום על-ידי המועצה לפי המכתב של היושב-ראש שלה ואומר: "בעת כתיבת המכתב, יולי 1983, היתה מגמת צריכת העוף בעליה ולפיכך ניתן היה להודיע לעותרת על אפשרות להקצות לה מכסות גבוהות למדי החל משנת ...1984/85". שמע מניה, כי ההתחייבות הייתה על דעת מי שמוסמך על-פי החוק להחליט, והרי קובע סעיף 32(ב) לחוק, כי החלטת ועדת המכסות חתומה בידי יושב-ראש שלה תישלח למבקש המכסות, ומכתבו של יו"ר מועצת הלול תואם בהחלט דרישה זו. גם בלי ההודאה הברורה כי מכתבו של מר ירדן היה על דעת המועצה ועל דעת ועדת המכסות, רשאית הייתה העותרת להניח, כי כאשר יו"ר המועצה כותב בשמה של זו, חזקה עליו, שההחלטה עברה את כל ההליכים הנדרשים וכי על פיהם נקבעו המכסות, שעליהן הודע רשמית (ראה מאמרו של א' שטיין, "הבטחה מינהלית" משפטים יד (תשמ"ד-מ"ה) 255, 283). זאת ועוד: כאמור, נשלחו שני מכתביו של מר ירדן אל 8מכותבים, וביניהם מר גולדין ברשות התכנון של משרד החקלאות ומר גרינגרז, מנכ"ל ועצת הלול. אילו הייתה כאן חריגה מסמכות של יו"ר מועצת הלול, היה די והותר זמן להעמידו על כך, ובעיקר להביא את הדבר לידיעת העותרת והמועצה גם יחד. טענה זו מוטב היה לה שלא תישמע, והיא נדחית. .6מכאן אל השאלה המרכזית: האם נתמלאו התנאים לחיובה של הרשות מכוח התחייבותה האמורה? הלכת סאי-טקס הידועה, בג"צ 135/75, 321[1], קבעה בעמ' 676: "הבטחה שניתנה על-ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי והצד השני מקבל אותה בצורה זו, ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקויים הלכה למעשה, כאשר בכוחו של המבטיח למלא אחריה, אפילו לא שינה האזרח את מצבו לרעה..." הלכה זו סויגה וצומצמה בפסיקתו המאוחרת יותר של בית-משפט זה (בג"צ 73/76 [2]; בג"צ 594/78 [3]; בג"צ 250/78 [4]; בג"צ 640/78 [5]. וראה: ג' שלו, חוזי רשות (אבישר, תשמ"ה) 133; מ' נגבי, "חובת המדינה למלא אחר הבטחותיה" הפרקליט לא (תשל"ז-ל"ח 376). בפסק-דינו בבג"צ 594/78 [3] הנ"ל מסכם השופט י' כהן (כתוארו אז) את התנאים לקשירתה של רשות להבטחתה וממקד את מרכיביה העיקריים של ההלכה בסוגיה זו לאלו: (א) נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתתה; (ב) הייתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי; (ג) הוא בעל יכולת למלא אחריה; (ד) אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה. התנאי, כי המבטיח התכוון ליתן תוקף משפטי להבטחתו וכך קיבלה אותה העותרת, הוכח במקרה דנן: ההבטחה היא גם מפורשת וברורה - הרי השתמש יו"ר המועצה לענף הלול בביטויים : "יש בידי להתחייב", "התחייבות זו", וחזר ושנה אותם, ובדומה לכך נאמר ביחס למכסות: "ההתחייבות של 30טון היא התחייבות לטווח ארוך, ובשלב זה נקצה מכסות של 20טון ליחידה..."; לסמכותו של נותן ההבטחה כבר ענינו בפיסקה הקודמת, ואין צורך להתעכב ולומר, כי בת-ביצוע היא ההבטחה, כפוף להתייחסות בהמשך. באת-כוח המדינה הפנתה אותנו לבג"צ 49/83 [6], בעמ' 522, אך אין למוד מהמקרה ההוא על העניין דנן, שכן שם דובר בהבעת דעה כללית ועקרונית בלבד, שנמסרה בטלפון, לעומת התחייבות חד-משמעית וברורה דכאן, שפעמיים הועלתה על הכתב ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. .7 עדיין נותרה השאלה, אם היה למשיבה טעם סביר לבטל או לשנות את ההתחייבות. בהקשר זה עלינו להזכיר את ההלכה, כפי שחזר עליה השופט גולדברג לאחרונה בבג"צ 580/83 [7], בעמ' 35: "...אין לעותרת כל זכות מוקנית, שמדיניות כלכלית עליה ביססה את חישוביה העסקיים, תתבצע, ואין היא יכולה להישמע בטענה, כי שמה מבטחה בהסדר, שלסברתה אמור היה להתבצע. זאת ועוד, אפילו יש בידי העותרת להצביע על העדר תבונה כלכלית במדיניותו של המשיב... עדיין לא הראתה עילה להתערבותו של בית-משפט זה, שאינו משים עצמו בכגון דא תחת הרשות המינהלית". וראה גם בג"צ 135/75, 321[1] הנ"ל וכן בג"צ 134/67 [8], בעמ' 716- .717סייג זה בא לומר, כי אין בעצם מתן הבטחה כדי להטיל אחריות מוחלטת על הרות ואולם על הרשות עובר הנטל להוכיח קיומו של טעם סביר, המצדיק נסיגה מההחלטה (בג"צ 250/78 [4] הנ"ל, בעמ' 748). בעקבות בג"צ 318/75 [9], בעמ' 137-138, ובג"צ 127/80 [10], בעמ' 121, כותב שטיין, במאמרו הנ"ל, בעמ' 271: "התנאי של 'העדר הטעם הסביר...' הנ"ל מקפל בתוכו את איזון האינטרסים, זה של הפרט וזה של הכלל, המתנגשים חזיתית זה בזה. שינוי מצבו של הנבטח לרעה, שלא נדרש כתנאי לקשירת הרשות בהבטחותיה, יכול להוות כאן שיקול רציני כנגד השיקולים שבעד הפרת ההבטחה. אולם גם בלא השינוי לרעה, כאמור, דרושים שיקולים רציניים מאד כדי להצדיק את הפרת ההבטחה הפוגעת בציפיותיו של מקבלה". .8במקרה שלנו, מונחת על כף המאזניים האחת סמכותה של המועצה לקבוע כללים והנחיות פנימיות בדבר חלוקת מכסות לייצור פטימים בהתאם לדרישות השוק וצרכיו ובהתחשב בטובת המגדלים. המחוקק צייד את המועצה בסמכות להקטין את המכסה הארצית, אם נתגלה הצורך בכך עקב צמצום פשרויות השיווק בארץ או לחוץ-לארץ: משמע, המחוקק צפה, כי שינוין של נסיבות כלכליות עשוי להצדיק הקטנת מכסות לא רק משנה לשנה, אלא אפילו בתוך אותה שנה לה נעשתה הקביעה. פשיטא, כי הבטחה או התחייבות, שניתנו לעותרת מעבר לשנה אחת, עשויות להיות נתונות לשינויים, בכפוף לצידוקים סבירים, המעוגנים באופיו המיוחד של ענף הלול - כגון התאמת גודל הייצור לפוטנציאל השיווק, לכדאיות כלכלית וכן שמכסת הייצור הצפוי תחולק על-פי אמות מידה סבירות בין החקלאים המייצרים, וכדומה שיקולים ענייניים שבמדיניות ההתיישבותית, החקלאית והכלכלית, שחייבים להדריך את משרד החקלאות ואת המועצה לענף הלול גם יחד. ועל כף המאזניים האחרת מונח האינטרס של העותרת, אשר דורבנה בעצה ובייעוץ של המשיבים לחסל כליל את הלולים לגידולים להטלה ולהקים תחתם לולים לפטימים. למטרה זו התחייבה עד צוואר בהלוואות מכבידות עצומות (ריבית מצטברת), והכול על יסוד הבטחה, כי עם השלמת הקמת הלולים תיהנה מהקצאת מכסה של 400, 1טון לשנה ובטווח ארוך ותר 100, 2טון. ולבסוף הועמדה לרשותה מכסה של 200טון (או אפילו פחות), וכמחווה של חסד הוצע לפנינו להגדילה לאותה שנה כדי 700טון; במצב זה היא עומדת לפני שוקת שבורה, והמדובר הוא ב- 70משפחות שבמושב. .9זה מביאנו לבחון את שיקוליה של המשיבה בקצצה באופן דראסטי ביותר את המכסה של העותרת לעומת המובטח. בהקשר זה נקדים ונאמר, כי אילו מצאנו "שמצב הדברים בענף השתנה מן היסוד" - כפי שניסו לטעון המשיבים - סברה היא, כי התערבותנו בשיקול-דעתה של המשיבה הייתה מוגבלת למדי. ואולם מהנתונים, אשר הביאו המשיבים עצמם בתצהיר התשובה שלהם, עולה תמונה שונה למדי: כבר הבאנו בפיסקה 5לעיל מסעיף 9לתצהיר, שם נאמר, כי לקראת שנת 1984/85הייתה מגמת עלייה בענף, ומשום כל ניתן היה להקצות לעותרת "מכסות גבוהות למדי החל משנת 1984/85". בסעיף 10לתצהיר מצויים המספרים האבסולוטיים, וכך נאמר שם: "באותה שנה גם הסתמנה התיצבות במגמת הצריכה בענף, כך שהמכסה הארצית לאתה שנה גדלה בשיעור מתון ביותר לעומת המכסה בשנה שקדמה לה - 1983/84( 155.000טון לעומת 000,146)". וביחס לשנת 1986נאמר בסעיף 14, כי נמשכה מגמת הירידה בצריכה, ועל-כן תוקטן המכסה השנתית ל-000, 130טון, ו"בהתאם לכך גם המכסות האישיות". ובכן, אין כאן שינוי מצב "מן היסוד" אלא מגמה לירידה בכ% 17לעומת השנה הקודמת, כמצוטט בפיסקה 3לעיל מסעיף 6לתצהיר התשובה. וחוזרת השאלה למקומה: אם מגמת הירידה בצריכה היא כ-%17, ומדיניותה המוצהרת של המשיבה היא כי בהתאם לכך יוקטנו גם המכסות האישיות, כיצד ניתן להסביר כי המכסה של העותרת הוקטנה בשש שביעיות או ב-%86? המכסה של 200טון, שהוקצתה לעותרת לשנת 1984/85, ודאי שאינה קנה מידה, כי הרי היא נקבעה "בהתאם לכושר הייצור שלה בשנה זו" (סעיף 10לתצהיר), ואכן, אז טרם הוקמו הלולים החדשים, וכושר הייצור של העותרת היה מוגבל ביותר. זה אינו פוגע במאומה בהבטחה שניתנה להקצות לעותרת 400, 1טון, לאחר שתבצע את ההסבה ותשלים את הקמת הלולי. נמצא, שאילו כלכלה המשיבה את מעשיה על-פי המוצהר על-ידיה, והייתה מקצצת את המכסות האישיות של כלל היצרנים בהתאם למגמה הכללית היחסית של הירידה בצריכה, כי אז היה עליה לקצץ מהמכסה של העותרת לא יותר מכ-%17, היינו כ- 240טון. והרי אף זאת הצהירו המשיבים, כי הם מכירים במצוקה של העותרת, ש 70משפחות החברות בה מחפשות מטה לחמן ביישוב צפוני על הגבול. ההצהרות הריקות מתוכן אינן מתיישבות עם החלטתה של המשיבה, ובנסיבות המקרה אין לראות במעשיה צידוק סביר להתכחשות להבטחה שניתנה. על-כן אני אציע לחבריי המכובדים, עמם אני יושב לדין, לעשות את הצו החלטי במובן זה, כי על המשיבה להקצות לעותרת מכסה לייצור פטימים של 160, 1טון לשנה הנוכחית. בשולי הדברים, וכדי למנוע הצורך להזדקקות לערכאות בעתיד, נוסיף ונציין, כי בעתיד ראוי כי הגדלה או הקטנה של מכסות אישיות לעותרת יהיו מותאמות יחסית לתנודות שיחולו במכסה הארצית. המשיבים ישלמו לעותרת את הוצאותיה וכן שכר טרחת עורך-דין בסך 000, 5שקל חדש, כשאלה נושאים ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. הנשיא מ' שמגר: אני מסכים. השופט ד' לוין: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט בייסקי. חקלאות