עקב פטירתו של השופט ז"ל, לא ניתן היה לתת מענה בהתאם לאמור בסעיף 12לחוק ההוצאה לפועל העוסק בהבהרת פסק הדין ולבאר את כוונותיו באשר לסוגיה השנויה במחלוקת. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פטירת שופט לאחר פסק דין: בפני ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל בנהריה (מר עיסא סעיד), שניתנה ביום 2.8.98בתיק הוצל"פ מס' 2-97-02428-13, אשר על פיה נדחתה טענת "פרעתי" של המערערת. העובדות הצריכות לעניין הן כדלקמן: א. המשיב נפגע בתאונת דרכים ביום 4.7.84, ביום 9.6.91ניתן פסק דין חלקי ע"י כב' הנשיא, השופט י. מרגלית ז"ל בבימ"ש המחוזי בחיפה, בת"א 1914/85 (להלן: "פסק הדין החלקי), בקשר לפריט הנזק של כאב וסבל בלבד אשר בו נקבע כדלקמן: "... אני מחייב לפיכך את הנתבעים בתשלום סך 448, 17ש"ח עבור כאב וסבל, בצירוף ריבית בשיעור % 4על הקרן מיום התאונה ועד 13.4.89וריבית צמודה בשיעור % 8לשנה מ- 13.4.89ועד הפרעון..." ב. בין הצדדים נתעוררה מחלוקת באשר לביטוי "הקרן" שמופיע בפסה"ד הנ"ל. לגישת המערערת הכוונה לסכום הנזק בגין כאב וסבל נכון ליום התאונה, ולגישת המשיב הביטוי מתייחס לסכום של 448, 17ש"ח שנקבע בפסק הדין. ג. פסק דין סופי בעניין ניתן בתיק ביום 27.11.95, ע"י כב' השופט מרגלית ז"ל. ד. ראש ההוצאה לפועל קבע בהחלטתו מיום 2.8.98, בהתייחסו לפסק הדין החלקי כי: "לא עולה על דעתי כי כב' השופט מרגלית ז"ל לאחר שערך חישוב אריתמטי בגוף פסק הדין והגיע לסך של 448, 17ש"ח מבלי שצויין סכום המגיע עבור כאב וסבל נכון ליום ארוע התאונה, התכוון לפסוק ריבית בגין סכום שהגיע לזוכה ביום קרות התאונה בגין כאב וסבל מבלי שהוסבו לו הפרשי הצמדה לתקופה מיום קרות התאונה ועד למתן פסה"ד אף שחלפו כ- 7שנים." החלטה זו היא נשוא הערעור דנא. טענות הצדדים: ב"כ המערערת טענה כי ה"קרן, אליה התייחס כב' השופט מרגלית ז"ל הינה סכום הכאב וסבל נכון ליום התאונה, וראש ההוצל"פ טעה משלא אימץ את חוות דעתו של האקטואר שי ספיר לגבי קביעת סכום הקרן. עוד טענה ב"כ המערערת כי מאחר וחישוב הפיצוי בגין כאב וסבל נעשה לפי הסכום המקסימלי ביום מתן פסק הדין החלקי, הרי שמדובר בסכום מוצמד. ב"כ המערערת הוסיף וטען כי המצב המשפטי הקובע לעניין פסיקת הריבית נלמד מתיקונים 3ו- 4לחוק פסיקת ריבית והצמדה, בו נקבע כי ריבית בשיעור %4-%3 בגין כאב וסבל תחול על הסכום "שנפסק או שנקבע", והמדובר בסכום הנומינלי לפני שנוספו עליו הפרשי הצמדה במובן החוק, וכן נקבע בפסיקה כי ריבית תיפסק על הסכום הנומינלי בלבד. ב"כ המערערת הוסיף וטען, כי קיים פסק דין בעניין דנא מיום 27.11.95שניתן ע"י כב' השופט מרגלית ז"ל, ובו נאמר מפורשות כי הריבית תתווסף על סכום הכאב וסבל לפי שוויו ביום התאונה - שהיא ה"קרן" הנזכרת בפסה"ד החלקי. ב"כ המשיב טען, כי המשיב הגיש בקשה לאישור חשבון בנוגע ליתרת החוב בתיק ההוצל"פ נשוא הערעור, לפיו יתרת החוב עם פתיחת תיק ההוצל"פ הוא 962, 47ש"ח. ראש ההוצל"פ החליט כי לאחר בדיקה הוא מאשר כמבוקש, החלטתו זו הומצאה למערערת כדין אך היא בחרה שלא לערער עליה, ולא עתרה לביטולה, ולפיכך החלטה זו מהווה מעשה בית דין מחייב. עוד טען ב"כ המשיב כי המערערת מודה בקיומה של יתרת חוב על פי פסה"ד עד ליום פתיחת תיק ההוצל"פ בסך של 714, 3ש"ח ועם ביצוע התשלום הנ"ל טענה טענת "פרעתי", אולם התעלמה מכך שעליה לשאת באגרת ההוצל"פ ובשכ"ט עו"ד בהוצל"פ אשר דינם כדין החוב הפסוק בתיק. ב"כ המשיב הוסיף וטען כי הלשון של פסק הדין ברורה וחד משמעית, הקרן אליה התכוון בית המשפט היא 448, 17ש"ח, שכן בפסק הדין אין זכר לסכום אחר שיכול להיות הקרן, ואין להסתמך על ספקולציות שבאו לידי ביטוי בחוות הדעת מטעמו של האקטואר שי ספיר, על כוונת בית המשפט יש ללמוד מתוך פסק הדין, ואין להיזקק לראיות חיצוניות כדי לשנות את פסק הדין. עוד טען ב"כ המשיב כי פסק הדין החלקי עומד בפני עצמו ומהווה פסק דין לכל דבר וענין, ואין לפרשו באמצעות פסק דין מאוחר שניתן לאחר מספר שנים, ואשר לא היתה בו כל כוונה לבטל או לשנות את פסק הדין החלקי. ב"כ המשיב הוסיף וטען כי מאז ומתמיד פסקו בתי המשפט ריבית על הסכום המוצמד בגין כאב וסבל, ולא על הקרן ההיסטורית, וכי פרשנות פסה"ד צריכה להיות מתוכו ולא בהסתמך על השערות, ובעניין זה לא עמדה המערערת בנטל השכנוע להוכחת טענותיה באשר למילותיו של פסק הדין. דיון לאחר עיון בבקשה, בהחלטת ראש ההוצאה לפועל, ובסיכומי טענות שני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל. הלכה פסוקה היא, כי על ראש ההוצאה לפועל לבצע את פסק הדין כפי שניתן ואל לו להרהר אחריו או לסטות מהוראותיו. כך נקבע בע"א 347/71, סנסור נ' הקונסוליה הכללית של יוון, פ"ד כו (2) 328, כי: "ראש ההוצאה לפועל נטול בדר"כ כוח שיפוט, תפקידו מנהלי והכל מסכימים שעליו לבצע את פסק הדין כמות שהוא, ואין הוא רשאי להרהר אחרי מידת תקינתו או צדקתו." במקרה דנא, נתעוררה מחלוקת באשר לפירוש המילה "קרן" המופיעה בפסק הדין החלקי, ובמצב מעין זה שומה היה על ראש ההוצל"פ שיפנה אל בית המשפט בשאלת הבהרה, לפי סעיף 12לחוק ההוצל"פ. היטיב לתאר מצד זה המלומד בר אופיר בספרו הליכים והלכות, מהדורה רביעית-1997, עמ' 87: "השלב הראשון באכיפת החיוב הינו שלב ההבנה והפרשנות, כל הפעלה של פסק דין גוררת אחריה את פרשנותו, אולם כאשר קיימת אי בהירות בפסק הדין, יש לעולם לזכור כי שיקול הדעת של ראש ההוצאה לפועל הוא מוגדל לפי עצם טיבו וטיבעו. כאשר הבנת החיוב ופרשנותו אינם עולים מתוך פסק הדין ונסיבותיו , רשאי ראש ההוצאה לפועל לפנות לבית המשפט שנתן את פסק הדין לצורך ההבהרה המבוקשת. במקרים של חוסר בהירות יידרש איפוא השלב השני באכיפת החיוב, הוא שלב הבהרת פסק הדין לפי סעיף 12לחוק ההוצאה לפועל." במקרה זה, לצערנו, עקב פטירתו של כב' השופט מרגלית ז"ל, לא ניתן היה לתת מענה בהתאם לאמור בסעיף 12לחוק ולבאר את כוונותיו באשר לסוגיה השנויה במחלוקת. לפיכך, דרך זו שהותוותה בסעיף 12לחוק ההוצאה לפועל היא אמנם "דרך המלך" לעניין מתן הבהרה לפסק דין, אולם אין למצוא פסול בכך שבית המשפט שדן בערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל יתן החלטה הכוללת בתוכה גם פרשנות של פסק הדין שביצועו מתבקש בלשכת ההוצאה לפועל. (ראה בעניין זה ספרו של בר אופיר, הליכים והלכות, מהדורה רביעית, 1997- עמ' 90). ב"כ המערערת הציג בפני את פסק הדין הסופי בתיק האזרחי שניתן ב- 1995, ואשר לא הוצג בפני ראש ההוצל"פ עובר למתן החלטתו נשוא הערעור. סבורני, כי אילו היה מוצג פסק הדין הסופי בפני ראש ההוצל"פ היתה החלטתו משנה תפנית. ובמה דברים אמורים? בפסק הדין הסופי צויין מפורשות כי: "סכום הפיצוי עבור כאב וסבל לפי שוויו ביום התאונה, ישא ריבית חוקית עד יום 10.7.94, מכאן ועד יום פסה"ד ישא ריבית אותו סכום בניכוי הסכום של 000, 10ש"ח כשהוא משוערך לאחור ליום התאונה." הינה כי כן, רואים אנו, כי ניתן ללמוד על הלך דעתו של כב' השופט מרגלית ז"ל מפסק הדין הסופי, אשר דן בסוגיה עצמה וביאר כי חישוב הפיצוי עבור כאב וסבל, יעשה לפי שוויו ביום התאונה. פסק הדין החלקי וכמוהו פסק הדין הסופי הוא פרי יצרו של אותו שופט אשר דן באותה מסכת עניינים והוא בבחינת "הנחתום המעיד על עיסתו." יתר על כן, בפסק הדין החלקי גופו נאמר כי: "אני מחייב לפיכך את הנתבעים בתשלום סך של 448, 17ש"ח עבור כאב וסבל בצירוף ריבית בשיעורים % 4לשנה על הקרן מיום התאונה ועד 13.4.89וריבית צמודה בשיעור % 8לשנה מ- 13.4.89ועד לפרעון..." בחינת הדברים, מעלה כי השימוש במילה "הקרן" לא כוון לסך של 448, 17ש"ח שהוזכר שורה קודם, שכן סך זה מהווה בעצם קרן מוצמדת, ואילו כב' השופט מרגלית ז"ל בחר להשתמש במילה "קרן" אשר מעצם טיבה מלמדת על סכום ראשוני, משמע, הסכום הנומינלי מיום התאונה, ואילו התכוון לסך של 442, 17ש"ח היה מציין זאת מפורשות או לפחות מפנה לסכום לעיל, היינו לסכום שהוזכר שורה קודם. לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי יש מקום לקבל את הערעור ולבטל את החלטתו של ראש ההוצאה לפועל נשוא הערעור. מאחר ונותרו שאלות נוספות השנויות במחלוקת במסגרת טענת "פרעתי", מעבר למחלוקת בנוגע לפירוש המילה "קרן", אני מורה בזאת על החזרת התיק לראש ההוצאה לפועל על מנת שיבחן את טענות הצדדים. אני מחייב את המשיב לשלם למערערת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 500, 2ש"ח + מע"מ.שופטיםשופט