קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על נזקי חקלאות עקב חומרי ריסוס: השופט א' חלימה: עובדות רקע .1המערערת 1(התובעת בבית המשפט קמא, להלן - המערערת) הינה שותפות שהקימה משתלת-אם, שבה גודלו שתילי ציפורן לשם הספקתם לבעלי חממות לגידול פרחים. המערערים 2- 3הינם שותפים במערערת. בחודש יוני 1979, בקירוב, רכשו המערערים מהמשיבה 1, אגן יצרני כימיקלים בע"מ (להלן - חברת אגן), כמות של 4ק"ג חומר, הידוע בשמו "מנבגן 80" והמיוצר על-ידי חברת אגן עצמה. החומר נקנה בשקיות של ק"ג אחד כל שקית, ומוסכם על הכול, שהחומר מיועד לריסוס שתילים. טענתם של המערערים בבית המשפט קמא הייתה, כי אף-על-פי שהם השתמשו בחומר הנזכר לפי המינון הרשום על כל שקית, גרם הריסוס לפגיעה קשה בשתילים, ולכן ביקשו מבית המשפט (מחוזי חיפה, ת"א 77/80) לחייב את הנתבעים להיטיב את נזקם. סכום התביעה עמד על סך 000,500, 4לירות, כערכו של סכום זה בחודש יולי .1979בית משפט קמא שוכנע, שאכן קיים קשר סיבתי בין החומר שקנו המערערים מאת חברת אגן לבין הפגיעה בשתילים. אולם בדונו בגובה הנזק שנגרם למערערים, פסק בית המשפט למערערים סך 000, 35שקלים (כערכו של סכום זה ביום 1.8.79), שנושא ריבית והצמדה, בצירוף הוצאות. הסכום הנזכר נפסק בגין הנזק הישיר בלבד, ואילו חלק התובענה, הנוגע לנזק הבלתי ישיר, נדחה. כן נדחתה התובענה נגד המשיבים 2-.3 המערערת אינה משלימה עם התוצאה, שאליה הגיע בית המשפט, ומכאן הערעור שלפנינו, המוגש, למעשה, נגד חברת אגן בלבד, ובמפורש נאמר בהודעת הערעור, שהמשיבים 2- 3הינם משיבים פורמאליים בלבד. גם חברת אגן אינה מרוצה מהתוצאה, ולפיכך הגישה את הערעור שכנגד. אך בעוד שהמערערים משיגים על גובה הסכום שנפסק לטובתם, משיגה חברת אגן על עצם הטלת האחריות בקשר לתוצאות הריסוס בחומר הנזכר. לחלופין תבקשנו, במסגרת הערעור שכנגד, להקטין את הסכום שבו חויבה חברת אגן. .2הטיעונים היו אמורים להישמע לפנינו בעל פה, אולם מחמת אפשרות של פשרה, שהועלתה בתחילת הדיון, הוסכם, שאם הפשרה לא תקום מכל סיבה שהיא, יסכמו הצדדים את טיעוניהם בכתב. ואכן, התקווה לפשרה לא נתממשה, וכל הטיעונים הועלו על הכתב. קודם שאדון בטיעוני הצדדים לגופם, אתייחס תחילה לבקשתם של המערערים (ב"ש 508/82), שבגדרה נתבקש בית המשפט להתיר למערערים הבאת ראיות, בנוסף לאלה שהושמעו בבית המשפט. הכלל הוא (תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984), שבעל דין אינו זכאי להביא ראיות נוספות בין בכתב ובין בעל-פה לפני בית-משפט של ערעור. לכלל זה יוצאים מן הכלל המנויים באותה תקנה. דא עקא, לא עמדו המערערים אף באחד מהיוצאים מן הכלל שבתקנה (457(א)). נהפוך הדבר, מסתבר מהחומר שלפנינו, שבית המשפט קמא הרשה, לאחר תום פרשת הראיות של הצדדים ולאחר שהמועד שנקבע לסיכומים בכתב כבר התחיל, שהמערערים ישמיע ראיות נוספות (המ' 1653/81). אולם המערערים לא ניצלו את הזדמנות החסד, שהעניק להם בית המשפט קמא, ולא הביאו את הראיות שביקשו להשמיע. לא שוכנעתי, שנתקיימו במקרה שלפנינו נסיבות, המאפשרות היום להיענות לבקשה, ולכן יש לדחותה (השווה ע"א 391/80 [1], בעמ' 243מול אות השוליים ז). אדון עתה בטענותיהם של הצדדים: נושא האחריות .3כפי שאמרתי, הועלה נושא האחריות על-ידי חברת אגן, שאליו התייחס בא-כוחה המלומד בעמ' 11ואילך מסיכומיו שבכתב. מהאמור באותו עמוד למדים אנו, שחברת אגן, צמצמה את טענותיה בנושא זה אך לטענה אחת, והיא: המערערים לא הרימו את נטל הראיה הרובץ עליהם. צמצום טענות זה התבקש עקב הדברים שנאמרו לפנינו בעל-פה, קודם שהוחלט שהסיכומים יהיו בכתב. משמעות הצמצום: לא נשאר צורך, שנדון בטענות הזיוף והרמייה שיוחסו למערערים, בנוגע לבדיקת חומר הריסוס, שנעשתה עוד לפני הפתיחה בהליך המשפטי בבית המשפט קמא. תישאל איפוא השאלה: כלום היית לפני בית המשפט תשתית ראייתית מספקת בנושא האחריות? בית המשפט קמא קבע עובדתית, שהמערערים נהגו לרסס את השתילים שבמשתלה שלהם בחומר מנבגן 80, המיוצר על-ידי חברת אגן, שאותו קנו במחסנה של חברת עמיר בגבעת עדה (משיבה 2- פורמאלית). כן קבע בית המשפט, שביום 13.6.79, קנו המערערים במחסן הנזכר כמות של 4ק"ג חומר מנבגן 80, שמתוכה נטל המערער בן ארצי קילוגרם אחד לריסוס כרמו. עובדת הקנייה הוכחה הן בדברי העדים, שהיו מהימנים על בית המשפט, והן על-ידי החשבונית, מוצג ת/ .9אמנם נמצאה בחזקתם של המערערים כמות של חומר בשם "מנצידן", אך בית המשפט שוכנע, שחומר זה נקנה על-ידי המערערים רק לאחר האירוע שבו עסקינן. כן שוכנע, שאין בו בחומר זה (מנצידן) כדי להזיק לשתילים. מעדותו של המערער שלומוביץ (עמ' 33) מסתבר, כי לאחר הריסוס בחומר, המיוצר על-ידי חברת אגן, התחילה להופיע צריבה בשתילים, וכי צריבה כזו לא הייתה בהם קודם לכן. בית המשפט קמא קבע, שהמערערים לא השתמשו בחומר אחר לריסו השתילים. וכפי שהסתבר במהלך הדיון, לא כל החומר, שנקנה על-ידי המערערים, היה פגום. בכך גם נמצא ההסבר לעובדה, מדוע הופיעה הצריבה כעבור 10- 15ימים לאחר הריסוס הראשון, כאשר הניסיון שנעשה מאוחר יותר הראה, שסימני הצריבה חייבים להופיע רק כעבור כשלושה ימים. על יסוד העובדות המפורטות עד כה, המבוססות כולן על הוכחות שזכו לאמונו של בית המשפט, מסתמנת תחילתו של החוט, המוביל אל חברת אגן (מייצרת החומר) כאחראית לתוצאה, ועל כך בהמשך. .4מקובל על הכול, שהחומר מנבגן 80אינו מזיק בפני עצמו. אך כשמערבבים אותו בחומר אחר, נהפך הוא לחומר מזיק. מכל שכן אם החומר האחר הוא עצמו מזיק. על-פי עדויותיהם של המערערים, שהיו מהימנות על בית המשפט, מסתבר, כי מלבד חומר הריסוס (מנבגן 80), שנקנה בדרך הנזכרת, לא השתמשו המערערים בחומר ריסוס מסוג אחר, וכי הצריבה התחילה להופיע בשתילים בצמידות לשימוש בחומר הנזכר. דברי המערערים לא נשארו בודדים במערך ההוכחות כי אם נתחזקו בכל חת מהעובדות המפורטות להלן: א. הוכח, שהחומר, שבו השתמש המערער בן-ארצי לריסוס כרמו, היה מסדרה שמזוהה כסדרה .3146 מצינו, שכאשר הודיעו הכורמים על נזקיהם למשיבים, הוטל הטיפול בטענותיהם על משרד שמאים, והשמאי ד"ר נורברג (כימאי במקצועו) הוא שטיפל אישית בתלונתם. לדעתו של מומחה זה קיימת אפשרות סבירה, כי במנת החומר שקנו המערערים היה, מלבד המנבגן 80, גם חומר זר, שערבובו במנבגן גרם לצריבה. ומכאן החשיבות של העובדה, שגילה ד"ר נורברג במהלך בדיקתו, שאותה ביטא במסמך ת/ 18שהוגש מטעמו. באותו מסמך אנו קוראים את הפיסקה הבאה: It is also important to mention that the grinding and" ".formulation equipment is used for other materials ללמדך - שאפשרות ערבוב המנבגן 80בחומר זר אינה רק תיאורטית, בהתקיים נתונים מסוימים ובהעדר זהירות מתאימה בעת השימוש במערבל עלול ערבוב החומרים להתרחש בהיותו בתוך המערבל. ב. האמור בפיסקה לעיל מתיישב היטב ע הדברים ששמע העד ברקן שעדותו הייתה מהימנה על בית המשפט - מפי אחד מבעליה של חברת אגן (אורנשטיין). העד ברקן, שגם כרמו נפגע מהריסוס, אמר (עמ' 2ואילך לפרוטוקול), שהוא פנה לאורנשטיין בקשר למה שאירע, והלה השיב לו באמרו, שהם מערבבים את החומר הזה בתוך מערבלים, וייתכן שבתוך אחד המערבלים נותר חומר קוטל עשבים. זוהי תשובה שנשמעה ממקור ראשון, מפיו של אחד הבעלים של חברת אגן שממנה עולה ברורות, שהמערבל, שבו משתמשת החברה, מיועד גם לטחינת חומרים אחרים, ובכלל זה חומרים מזיקים (קוטלי עשבים). ג. מצינו, ששיטת אריזה החומר, שלפיה פעלה חברת אגן, מגבירה אף היא את הסיכון, שהמנבגן יתערבב בחומר אחר. במה דברים אמורים? הוכח, כי כאשר מייצרים את המנבגן, מחלקים אותו לחבילות בנות 10ק"ג האחת. חבילות אלה מועברות למפעל אחר, הנמצא במגדיאל, כדי לחלק את החומר למנות קטנות יותר: קילוגרם אחד כל מנה. מעדותו של העד יוספני מסתבר, שגם במפעל שבמגדיאל קיימת אפשרות וחשית, שהחומר יתערבב עם חומר אחר. אותו עד סיפר (עמוד 124לפרוטוקול) על מקרה, שלפיו כמות של חומר במשקל 830ק"ג הגיעה מהיצרן למחסן של "ארכים" ביום .5.6.79אולם, כאשר הוצאה מאותו מחסן ונשלחה לחברת אגן, התגלה, שמשקל הכמות עמד על 000, 1ק"ג. תוספת זו של חומר בוודאי באה ממקור כלשהו, ואין בידינו לקבוע, שחומר נוסף זה היה מאותו סוג החומר של המשלוח המקורי. .5על יסוד הנתונים המפורטים לעיל מתגבש מצב, שלפיו קיימת שורה של אפשרויות, שיש בהן כדי לגרום לערבוב החומר בחומר זר, הן במפעלה של חברת אגן והן במפעל שבמגדיאל, שחברת אגן נזקקת לשירותו. חברת אגן ידעה, ולפחות חייבת הייתה לדעת, על הסיכון שבטחינת שני חומרים במערבל אחד, בייחוד כאשר טוחנים מנבגן לאחר שטחנו באותו המערבל חומר מזיק אחר, כגון קוטל עשבים. עתה נצא ונראה, כאשר הוכח, שהשתילים היו עד לריסוס במצב תקין ולא נראו בהם סימני צריבה כלשהם; וכיוון שהוכח שהצריבה הופיעה בשתילים בצמוד מאוד לשימוש בחור הנזכר, ולא הוכחה סיבה אחרת להופעת הצריבה, יכולים נתונים אלה ביחד ליצור תשתית ראייתית חזקה, המתיישבת עם גירסתם של המערערים, דהיינו: סיבת הצריבה נעוצה בחומר עצמו. על אפשרות זו מצביע הכימאי ד"ר נורברג שכתב באותו הדו"ח ת/ 18את הדברים הבאים: Thus a mishap during the initial stages of production" may causecontamination of several consecutive batches ."of the product בנתונים אלה, היה באפשרותה של חברת אגן להראות לבית המשפט, כי חרף נתונים אלה היא נקטה אמצעי זהירות נאותים כדי שאפשרות ערבוב החומר לא תתרחש לא במפעלה ולא במפעל שבמגדיאל. כזאת לא עשתה חברת אגן, ובצדק הוטלה האחריות במלואה על שכמה שלה. .6בהגיעי למסקנה זו לא התיחסתי למוצג ת/ 1ולא לניסוי, שנעשה מטעם חברת אגן כדי לגלות את סיבת הצריבה. טעמו של דבר: בית המשפט קמא לא שוכנע, עובדתית, שאורנשטיין, אשר חתם על ת/1, התכוון, במסגרת אותו מסמך, להודות באחריתה של חברת אגן לתוצאה. וכאשר בנושא הכוונה עסקינן, איני רואה אפשרות להתערב במסקנתו העובדתית של בית המשפט קמא. גם הניסוי שנערך לא יוכל להועיל לצדדים או לאחד מהם, מפני שהחומר, שבו השתמשו לצורך הניסוי, לא היה מסוג החומר שגרם לצריבה. ולפיכך תישאר קביעתו של בית המשפט קמא, בנקודה זו. בחזקתה. גובה הנזק .7בבואנו לדון בגובה הנזק, עלינו לשוות לנגד עינינו את העובדה, כי אספקת השתילים לחממות נעשית בשני מועדים: בחודש יוני ובחודש יולי (מוצג נ/7). מסתבר, שהשתילים שניזוקו אצל המגדלים (בעלי החממות) היו מבין אלה שסופקו להם בסוף חודש יוני של אותה שנה. לגבי השתילים, שהמערערים אמורים היו לספקם בחודש יולי 1979, בוטלו ההזמנות עקב השמועה שפשטה בין הלקוחות על מצבם של השתילים. ובמפורש קבע בית המשפט קמא, שלמערערים נגרם נזק בשני מישורים: בקשר לשתילים, שכבר סופקו ללקוחות, וכן בקשר לאותם השתילים, שלא סופקו אך לגביהם היו כבר הזמנות. כך עולה מהאמור בעמ' 81לפסקהדין, שבו נאמרו הדברים הבאים: "נחה דעתי כי משפשטה שמועה על דבר הנזק שנתגלה במשתלה, ביטלו חלק מהלקוחות את הזמנותיהם". בית המשפט דן בנושא הנזק בשני מישורים: א. פיצויים בנוגע למספר השתילים שניזוקו, בין שהנזק לגביהם נתגלה בידי הקונה, ובין שנתגלה בהיות השתילים עדיין במשתלה, והמזמינים ביטלו את ההזמנות וביקשו את כספם חזרה. ב. פיצויים בגין התקופה שלאחר העונה שבה אירעה ההתרחשות שעליה סב הדיון. אך לגבי שני המישורים כאחד מתבקשת הערה: גירסתם של המערערים בעניין גובה הנזק נשענת, בעיקר ובין השאר, על עדויותיהם שלהם ועל חוות-דעתו של השמאי אנג'ל, שהינו שמאי בענייני חקלאות. אמנם, היו עדויות פה ושם באשר לסכומים שהוחזרו לקונים או בקשר להזמנות שבוטלו, אך עיקרה של התשתית הראייתית בנושא הנזק בנוי על ההוכחות הנזכרות. אולם בית המשפט קמא לא היה מוכן לסמוך על חוות-דעתו של אנג'ל, לא בשל חוסר מהימנותו של העד, כי אם מפני שחוות הדעת כלה דברים שנמסרו מכלי שני. ולפיכך העדיף בית המשפט להעריך בעצמו את מידת הנזק, תוך התחשבות בנתונים שהוכחו לפניו. כדי להגיע לחישוב הנזק כנ"ל, חיפש בית המשפט קמא יתד כלשהי להתלות בה לגבי מספר השתילים שניזוקו. בא-כוח המערערים כתב אל המשיבה ביום 19.8.79וציין, כי נגרם למרשיו נזק מיידי לגבי 000,400, 1שתילים, וכי עוד ייגרמו להם נזקים בעתיד לגבי 000,500, 3שתילים (ראה הנספח למכתבו מהתאריך הנ"ל). בחוות הדעת של השמאי אנג'ל, שעליה סמכו המערערים, צוין, שלהערכתו נזקם של המערערים מתייחס ל-000,305, 1שתילים (בתוספת של % 10הוא מגיע ל-000,485, 1שתילים), ואת סכום הנזק יש לחשב לפי 45, 1לירות לשתיל. גם המומחה מטעם המשיבה, יצחק מור, הסכים, כי מספר השתילים לגבי מטע שתילים הוא כ-000,500, 1עד 000,700, 1לשני דונם (ראה בעמ' 4לחוות-דעתו). ואילו המערערים ניצלו שטח של ארבעה דונם (שניים מכוסים בקונסטרוקציית ברזל ושניים שאינם מכוסים, וכן הוכנה תשתית לשני דונמים נוספים). בא-כוח המערערים טוען בסיכומיו לפנינו, כי אם לא נאמץ את המספר שאותו הזכיר השמאי אנג'ל (000,485, 1שתילים), לפחות יש להגיע לחישוב של 000, 936שתילים (ראה בעמוד 30לסיכומיו). .8דא עקא, שכל החישובים הנ"ל לא היו אלא בגדר מספרים "על הנייר", ואילו השופט הנכבד של בית המשפט קמא חיפש בין הראיות שהובאו לפניו הוכחות לשיעור הנזק האמיתי והממשי. חיפש ולא מצא, פרט לראיות מסוימות שהיה בהן כדי להוכיח חלק מן הנזק, ואילו לגבי יתר חלקי הנזק (והשופט קבע שהיו כאלה) לא הובאו ראיות חותכות ובדוקות. למען הדיון צריך להוסיף, שקשה היה ביותר, אם לא בלתי אפשרי, להוכיח בתיק זה, בצורה מדויקת ומלאה, את שיעור הנזקים שנגרמו למערערים. לפיכך החליט השופט הנכבד של בית המשפט קמא ללכת בדרך שהותוותה בהלכה הפסוקה (ע"א 531/71 [2]; ע"א 525/74 [3]), כלומר: לאמוד את נזקם הממשי של המערערים. אף-על-פי שבנזק מיוחד עסקינן. הטעם לכך, כאמור, הוא, שלא ניתן היה במקרה הנוכחי להוכיח במדויק את שיעור הזק, אף-על-פי שברי הדבר, שנזק כזה נגרם למערערים. על פי אומד דעתו קבע בית המשפט קמא, כי נזקם של המערערים עולה לשיעור המתאים לאובדן 000, 250שתילים בלבד, ואף מן הסכום המתקבל עלפי חישוב זה הורה להפחית את ההוצאות שנחסכו. בדרך זו הגיע לפיצוי של 000, 35שקלים, המגיע למערערים לפי ערכו של הכסף בעת אירוע הנזק. לדעתנו, קופחו המערערים דווקא במקום שהכוונה הייתה לבוא לעזרתם. כבר אמרנו, שמבחינה עובדתית עמד השופט הנכבד לפני פקעת סבוכה של נתונים והערכות, ובנסיבות שנוצרו כמעט שאי-אפשר היה להביא מספרים מדויקים של מספר השתילים שניזוקו ואבדו. ההלכות הנ"ל, האומרות שיש לפצות את הניזוק ואפילו לא הוכיח את שיעור נזקו בצורה מדויקת, לא נועדו אלא להושיט סעד לניזוק במקרה כזה בדרך של אומדנא. אין צורך להוסיף, כי גם על-פי שיטה זו יש לנסות ולהתאמץ להגיע למספר השתילים שניזוקו, פחות או יותר. בפסק-דינו לא אמר בית המשפט קמא אלא שהוא אומד את מספר השתילים שניזוקו ב-000,.250אין זה במחלוקת, שבמסגרת מסכת הראיות שבתיק זה אין למספר הנ"ל כל אחיזה שהיא, וכנראה זו הסיבה, שלא ניתן כל הסבר ולא באה כל הנמקה למספר זה. חשוב שנאמר, כבר עכשיו, שיכול שיבואו לפני בית המשפט מקרים כאלה, שבהם לא יהיה מנוס אלא לקבוע, בדרך של אומדנא, מספר כלשהו, ובית-משפט שלערעור לא ימהר להתערב בכגון דא, ולא על נקלה יחליף את שיקול-דעתו של בית המשפט קמא בשיקולו שלו. במה דברים אמורים? במקרה שאין לעגן אומדנא זו ולבססה על החומר הנמצא בתיק. ברם - וכפי שנראה להלן - לא זה המקרה שלפנינו. המערערים 2ו- 3העידו, ובית המשפט נתן אמון בדבריהם (ראה סעיף 7לפסק הדין). כל אחד מהם העיד וסיפר על ההיקף הרחב של הנזקים שנגרמו להם ועל המספר הרב של השתילים שניזוקו. בין היתר הזכיר כל אחד מהם, כי היו גם 000, 400שתילים שניזוקו. כפי שצוין לעיל, היה בית המשפט מוכן, באופן כללי, להאמין לדברי המערערים הנ"ל. נוסף על כך יש להעיר, כי שני המערערים לא נחקרו, בחקירה נגדית, לגבי מספר הנ"ל של 000, 400שתילים. מה מנע, אם כן, את בית המשפט קמא מלבסס את מימצאיו על הראיות הנ"ל? השופט הנכבד מצא (ראה סעיף 25לפסק-דינו), כי ישנו הבדל בין גירסאות שני העדים הנ"ל, ולפיכך "במצב זה נותר שיעור נזקם של התובעים בלתי ודאי במידה מספקת". ובמלים אחרות: בית המשפט קמא סבור היה, כי אין בידו לבסס מימצא על "נזק מיוחד" על סמך העדויות הנ"ל. בא-כוח המערערים מנסה להסביר בסיכומיו, כי אין הבדל כזה או שינוי גירסה, וכי טעות הייתה בידי בית המשפט קמא בכוונת שני העדים ובהבנת דבריהם. לצורך ענייננו אין זה דרוש, כי נבדוק אם אכן ישנו הבדל בין הגירסאות של שני העדים. אף אין צורך, כי ננקוט עמדה, בתיק זה, לגבי השאלה, אם היה על המערערים להוכיח באופן "ודאי במידה מספקת" את מספר השתילים הכולל שניזוקו. בסופו של דבר, במשפט אזרחי כגון זה, שהוכחת הפרטים השונים של הנזק והדיוק בהיקפם, הם קשים אם לא בלתי אפשריים, נראה לנו, שלא היה מקום להפריז בדרישת פרטי הפרטים והוכחת מספרים בדוקים של שתילים שניזוקו. נעיר, אגב, שאף השופט הנכבד הגיע למסקנה, שהוכחה מלאה ומדויקת היא קשה ביותר, ולפיכך נפנה לפסוק על-פי אומד-דעתו. ברם, אפילו הלכנו לדרכו של בית המשפט קמא, נראה לנו שהיה מקום לחפש, בחומר שבתיק, בית אחיזה לאומדנא, ועיון בחומר זה מגלה, שמכל מקום, אפילו נתעלם מעדויות המומחים ומשני הצדדים עצמם שדיברו על מיליוני שתילים שהיו במשתלת המערערים, הנה ניתן לשער, שהנזק הממשי התייחס לפחות לאותו מספר של 000, 400שתילים, מספר שאותו לא מצאו המשיבים לנחוץ לתקוף בחקירה הנגדית. מספר זה של 000, 400שתילים נראה לנו מבוסס יותר, לפחות כאומדנא, אם לא כראיה לנזק מיוחד, על-פי החומר שבתיק. אשר-על-כן אנו מגדילים את הסכום באופן יחסי כנ"ל ומעמידים את סכום הפיצוי על 000, 56שקלים (במקום הסך של 000, 35שקלים שקבע בית המשפט קמא) לפי ערכו של סכום כסף זה בעת אירוע הנזק. .9 תביעתם של המערערים בגין נזקים לא ישירים שנגרמו להם לטענתם, לאחר העונה הרלוואנטית משנת 1979, נדחתה על-ידי בית המשפט קמא על כל היבטיה. מסתבר, שלאחר 1979ממילא נקלע ענף גידול הפרחים למשבר חמור. כן מסתבר, שבאותה תקופה הצטרפו המערערים ל"פול" של בעלי משתלות, והצטרפות זו הבטיחה להם כמות מינימאלית של מכירת שתילים. שתי עובדות אלה הקשו על בית המשפט קמא, ובצדק, לקבוע, אם אכן המשיך הארוע מ- 1979להשפיע על עסקם של המערערים. ובכלל לא הוכח, אם קיים קשר סיבתי בין סגירת המשתלה לבין האירוע משנת 1979, ומה גם שנסיבות המקרה נתגלו ברבים, דהיינו: שהאשמה במה שאירע לא הייתה במערערים. בית המשפט קמא הסיק מעובדת הקמתו של הפול את המסקנה, שמצבו של הענף היה ירוד, וכי בסיבה זו נעוצה סגירת המשתלה. סבורני, בכל הכבוד, שזוהי מסקנה, המתיישבת עם ההוכחות שהיו לפניו, ולפיכך איני רואה מקום להתערבותנו בנושא זה. .10המערערים ביקשונו, שסכום ההוצאות שנפסק לטובתם בבית המשפט קמא יוגדל, וכי המקרה שלפנינו מחייב שנפסוק הוצאות לדוגמה. השופט המכובד בבית משפט קמא שקל את הטענות בנושא ההוצאות ופסק את הסכום שהתאים לנסיבות. אין כל סיבה, שנתערב בשיקוליו בנושא ההוצאות. .11אשר על כל אלה הייתי מציע לחבריי המכובדים כדלהלן: א. פסק-דינה של הערכאה הראשונה יתוקן כך, שסכום הפיצויים יעמוד על סך 000, 56שקלים ישנים. סכום זה יבוא תחת הסכום שפסק בית המשפט קמא. הסכום הנזכר ישא הצמדה וריבית החל מיום 1.8.79ועד לתשלום, כשהמדד הקובע הוא המדד באותו תאריך לעומת המדד ביום התשלום. יתר חלקי פסק הדין יישארו בעינם. ב. הערעור שכנגד יידחה על כל היבטיו. ג. המשיבה, חברת אגן, תישא בהוצאות המערערים בבית-משפט זה בסך 000, 3שקלים (חדשים), כשסכום זה צמוד למדד ונושא ריבית. המדד הקובע הוא המדד היום לעומת המדד ביום התשלום. השופט מ' אלון: אני מסכים. השופט מ' בן-דרור: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט חלימה. ניתן היום, כ"ג בתשרי תשמ"ז (26.10.86).נזק חקלאיפיצוייםריסוסחקלאות