פירוק שיתוף במיטלטלין בעסק

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פירוק שיתוף במיטלטלין בעסק: .1ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (כב' השופטת א. גת) מיום 20.2.95, ת.א .298/90 בפסק הדין הורה בית המשפט על פירוק שיתוף במכונות שנמצאו בנגריה מסויימת על דרך מכירתן של המכונות וחלוקת התמורה בין בעלי הדין בחלקים שווים, וכן חייב את המשיב לשלם למערערות סך של 600, 12ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית. כמו כן חוייב המשיב לשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 000, 3ש"ח. .2העובדות הנוגעות לענין ואשר אינן במחלוקת בין הצדדים הן אלה: המערערות הינן יורשותיו של המנוח יעקב אקהאוז שנפטר ביום 3.6.86(להלן המנוח). המערערת 1היא אלמנתו של המנוח ואילו שתי המערערות האחרות הינן בנותיו. המנוח והמשיב היו דיירים מוגנים במשותף בנגריה שנמצאה ברח' מוהליבר 4, ראשון לציון. לאחר מותו של המנוח המשיך המשיב להחזיק בנגריה. .3בכתב התביעה המתוקן שהגישו המערערות הן טענו, כי בעקבות מותו של המנוח השתלט המשיב על זכויותיו של המנוח בנגריה וכן על המכונות שנמצאו בה. לגרסת המערערות הן הפסידו הכנסה בסכום של 986, 24ש"ח כתוצאה מחוסר יכולתן להעביר הזכויות במושכר ובמכונות שנמצאו בו, וכן טענו כי הן זכאיות לשכר ראוי בשל השימוש שעשה המשיב בציוד בסכום של 150דולר לחודש, וסה"כ בסכום בשקלים של 600, 12ש"ח, עבור תקופה של ארבעים ושניים חודש. כמו כן נטען בתביעה כי ערכם של הציוד והמכונות מגיע לסכום של 300, 10ש"ח, ועל כן זכאיות הן למחצית מן הסכום האמור, וכן עתרו לפירוק השיתוף במכונות. בנוסף לכך, דרשו המערערות בתביעתן לחייב את המשיב לפצותן בסכום של 000, 10ש"ח בגין השימוש שעשה המשיב במוניטין של המנוח. הסכום הכולל של התביעה היה 634, 58ש"ח. בנוסף לכך, ביקשו המערערות סעד של סילוק יד נגד המשיב, ככל שהלה החזיק בחלקו של המנוח בנגריה. .4בפסק דינו של בית משפט קמא נדחתה טענתו המרכזית של המשיב, לפיה לא עומדת למערערות כל זכות לענין הדיירות המוגנת, מאחר והן לא עמדו בתנאים הקבועים בסעיפים 23ו- 26לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב - 1972(להלן - חוק הגנת הדייר). נקבע כי דיני השיתוף חלים לגבי הזכויות ההדדיות של יורשי המנוח והמשיב. בית המשפט אף מצא כי המשיב לא שיתף פעולה עם האלמנה עת שניסתה להמשיך להפעיל את הנגריה באמצעות אחר, ולמעשה מנע ממנה לפעול למימוש זכויותיה. עוד נקבע כי מאחר וזכותו של כל אחד משני הדיירים התפשטה בכל חלק וחלק של המושכר, הרי הסעד של סילוק יד אינו מעשי. הערכאה הדיונית הביעה דעתה כי המערערות זכאיות לשכר ראוי בגין השימוש שעשה המשיב במושכר לאחר מותו של המנוח, אלא שסעד מעין זה לא נתבע על ידיהן. התביעה, ככל שהתייחסה להפסד הכנסה ושימוש במוניטין, נדחתה בשל העדר הוכחה. לעומת זאת, בית משפט קמא נעתר לתביעה בכל הנוגע לפירוק השיתוף במכונות וכן באשר לדמי שימוש ראויים בהן. .5המערערות טוענות בערעורן כי על בית משפט קמא היה להכיר בזכותן לחזור למושכר, וזאת על דרך סילוק ידו של המשיב מחלקו של המנוח בנגריה. כמו כן מעלות המערערות השגות בכל הנוגע לדחיית התביעה להפסד רווחים ולשימוש במוניטין של המנוח. המשיב, שהגיש ערעור שכנגד, קובל על דחיית טענתו שהתבססה על חוק הגנת הדייר, כן הוא טוען כי לא עשה שימוש במרבית המכונות וכן הוא מלין על חיובו לשלם דמי שימוש בסכום השווה ל- 150דולר לחודש לתקופה של ארבעים ושניים חודש. .6השאלה הראשונה הטעונה התייחסות היא, אלו זכויות עומדות למערערות בעקבות מותו של המנוח. כפי שצויין, המנוח והמשיב היו דיירים מוגנים משותפים. אין ספק בדבר כי אילו הוגשה תביעה נגד המערערות על ידי בעל הבית, או אילו הן היו תובעות את בעל הבית, היתה המחלוקת מוכרעת בהתאם לסעיפים 23ו- 26לחוק הגנת הדייר. אולם, במקרה דנא מדובר בסכסוך שבעל הבית אינו צד לו. מערכת היחסים הפנימית, שבין הדיירים המוגנים, אינה נשלטת על פי הוראות חוק הגנת הדייר, אלא בהתאם לדין הכללי הנוהג בענין שיתוף בנכסים, או על פי המוסכם בין השותפים: ע"א 88/128 נחמני נ' פרץ, פ"ד מד (1) .475מכאן, שצדק בית משפט קמא משקבע, כי אין תחולה להוראותיו של חוק הגנת הדייר. .7השאלה הבאה שיש ליתן עליה את הדעת היא מהו הדין השולט על מערכת היחסים הפנימית שבין הדיירים המוגנים, שכן לא הובאה ראיה לגבי הסכם כלשהו שהסדיר יחסים אלו. בית משפט קמא ראה לנכון לקבוע כי זכותם של השניים - המנוח והמשיב - היתה זכות במקרקעין, לגביה חל סעיף 33לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969(להלן - חוק המקרקעין). בסעיף האמור נקבע, כידוע, כי אם שותף השתמש במקרקעין משותפים עליו לשלם שכר ראוי לשותפים האחרים, על פי חלקיהם בנכס. אין צורך להביע דעה האם אכן מדובר בזכות במקרקעין, משום שהוראות השיתוף הרלוונטיות הינן זהות, בין אם מדובר במקרקעין, במיטלטלין או בזכויות. סעיף 27לחוק המקרקעין קובע, לענין בעלות משותפת, כי בעלותו של כל אחד מן השותפים הינה בהתאם לחלקו והיא "מתפשטת בכל אתר ואתר שבמקרקעין ואין לשום שותף חלק מסויים בהם". הוראה דומה מצויה בסעיף 9(א) לחוק המיטלטלין, התשל"א - 1971, אשר הוראותיו חלות אף בכל הנוגע לזכויות (סעיף 13(א) לחוק האמור). משמע, צדק בית משפט קמא משפסק, כי לא ניתן לסלק ידו של המשיב מהנגריה, לענין חלקו של המנוח, שהרי חלקו של כל שותף מתפשט בכל חלקיק של המושכר. .8הסוגיה הנוספת שיש לדון בה היא, האם חל שינוי בזכויות ההדדיות של הצדדים כתוצאה ממותו של המנוח. אם נמקד את הבעיה הרי עלינו להציג את השאלה האם זכותו המסויימת של המנוח פקעה או חלפה מן העולם במותו, או שמא נתונה היא אף ליורשותיו, ככל שעסקינן במערכת היחסים הפנימית שבין השותפים. המשיב טוען כי עם פטירתו של המנוח מתפשטת זכותו על כל המושכר. דין הטענה להידחות. הטענה האמורה של המשיב היתה יכולה להתקבל אילו הוכר בדין הישראלי שיתוף מסוג .joint ownershipהמאפיין של שיתוף מעין זה הוא שבמותו של אחד מן השותפים אין זכותו עוברת ליורשיו, אלא זכותם של השותף או השותפים הנותרים גדלה בהתאם (ראו לענין שיתוף מן הסוג הנזכר לעומת ownership in Commonבספרו של פרופ' וייסמן, דיני קניין: בעלות ושיתוף (1997), עמ' 139 ואילך). אולם, הדין הישראלי לא מכיר בשיתוף בעל האיפיון האמור: ע"א 76/679 סלי נ' עזבון שפר, פ"ד לב (2) .785אי לכך, זכותו של המנוח עברה ליורשותיו, ככל שהדבר מתייחס למערכת היחסים עם המשיב. המערערות אינן זכאיות לקבל סעד של סילוק יד נגד המשיב, כמוסבר לעיל, אך אין מניעה ליתן להן סעד שמעמדו נמוך יותר במדרג הסעדים. כוונתנו להצהרה כי כלפי המשיב זכאיות הן לכל זכויותיו של המנוח, לרבות הזכות להחזיק בנכס. ראוי היה שבית משפט קמא יעניק להן את הסעד האמור. לעומת זאת, אין מקום ליתן להן סעד כספי של שכר ראוי, מאחר וסעד כאמור לא נתבע כלל. .9לא מצאנו ממש בטענות הנוספות המועלות על ידי המערערות. התביעה לענין הפסד הכנסה בתקופה שלאחר מותו של המנוח התבססה על שומות שהוצאו למנוח על ידי מס הכנסה לשנות המס 1983ו- 1984(ת/ 11ו- ת/12). צדקה הערכאה הדיונית משקבעה שלא ניתן לבסס הפסד הכנסה בשנים שלאחר מותו של המנוח על השומות שהוצאו לשנים הנזכרות. לא ניתן ללמוד מן השומות איזו הכנסה היו מפיקות המערערות אילו פעל בנגריה אדם אחר מטעמן. הדרישה לתשלום בגין המוניטין של המנוח, בו עשה כביכול המשיב שימוש, נדחתה אף היא בדין, שכן לא הוכח המוניטין. .10השאלה הנוספת שיש עוד לדון בה נוגעת לערעור שכנגד, בו קובל המשיב על כך שחוייב לשלם למערערות דמי שימוש ראויים במכונות. המשיב חוייב, כזכור, לשלם סכום של 600, 12ש"ח לגבי תקופה של ארבעים ושניים חודש, שנמנו מיום מותו של המנוח. החישוב נעשה לפי 150דולר לחודש. הראיה שהובאה על ידי המערערות בענין זה היתה חוות דעת של מהנדס המכונות שמואל זיו, מיום 19.12.91(ת/1). בחוות הדעת תוארו מכונות שונות המשמשות בעבודות נגרות, ואשר נמצאו במושכר, ששווין הוערך בסכום של 300, 10דולר. לגבי דמי שימוש הביע המומחה את דעתו בחוות הדעת כי מדובר בסכום של 300דולר לחודש, לגבי כל המכונות. מאחר ומחצית הזכויות במכונות היתה נתונה למנוח, חייב בית משפט קמא את המשיב לשאת במחצית מן הסכום האמור. אכן, מטעם ההגנה הובאו ראיות שונות להראות שלא ניתן לעשות שימוש בחלק מן המכונות, אך מאחר ולא ניתן להפריד במדוייק בין המכונות השונות מבחינת אפשרויות השימוש והשימוש למעשה שעשה המשיב, הרי יש לקיים את קביעתו של בית משפט קמא. אין אף מקום לקבל את הטענה שראוי לנכות את ההוצאות שהוציא המשיב לגבי המכונות לאחר מותו של המנוח, שכן המערערות לא הפיקו שום תועלת מן המכונות, בעוד שהמשיב עשה בהן שימוש. .11התוצאה המתקבלת מן המקובץ היא שדין הערעור להתקבל באופן חלקי, במובן זה שמוצהר כי המערערות זכאיות לכל זכויותיו של המנוח לענין המושכר, כולל הזכות להחזיק בנגריה, כל זאת כלפי המשיב. כל חלקיו האחרים של הערעור נדחים, כפי שנדחה הערעור שכנגד. המשיב ישא בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 000, 6ש"ח + מע"מ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.מטלטליןפירוק שיתוף