בית המשפט עליון ציין כי בעצם העובדה כי בית המשפט המחוזי ביקר את פסיקתו של בית המשפט השלום, כדרכה של ערכאת ערעור, אין כדי להוות עילת פסלות. הוא הדין בהחזרת הדיון אליו לאחר מכן. זאת ועוד, אין בעצם העובדה שבית המשפט נתן החלטה אשר נדרשת בחינתה מחדש כדי לפסול אותו מלישב בדין. (ראו: ע"א 4199/99 חברת נרגו בע"מ נ' ד.ב. שירותי תיירות בע"מ (טרם פורסם)). אף נסיבות העניין בהן מובא המקרה לדיון בשלישית בפני אותו שופט, למרות שחריגות הן, אינן מהוות עילה לפסלותו של שופט. השאלה היא, על כן, אם קיים חשש ממשי למשוא פנים לבד מעצם העובדה שהתיק שב ונדון בפני אותה ערכאה ואותו הרכב. בנסיבות דנן, לא הובעה דעה לגבי האשמה, המהימנות ובוודאי לא צדקת פסק הדין האחרון שניתן. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסלות שופט במשפט פלילי: ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' הנשיא א. לרון, כב' סגן הנשיא י. פלפל, וכב' השופט נ. הנדל) מיום 11.2.01, שלא לפסול את עצמו כמותב מלדון בע"פ 7405/00. 1. אדרי (מערער מס' 1, ולהלן: "אדרי") הינו נאשם בת"פ 5219/93 מבית משפט השלום בבאר שבע. הוא הואשם בעבירות קבלת דבר במרמה (לפי סעיף 415 לחוק העונשין התשל"ז- 1977 (להלן: חוק העונשין)) ומרמה והפרת אמונים (לפי סעיף 284 לחוק העונשין) בתפקידו כמנהל מחלקת רישוי עסקים ופיקוח במועצה המקומית נתיבות. ניסים עמר (מערער מס' 2 ולהלן: "עמר") בעל חברה להובלות הינו נאשם 3 באותו תיק. הוא הואשם בעבירה של קבלת דבר במרמה. המערערים הואשמו כי פעלו שלא כדין להוצאת תשלום במרמה מקופת המועצה המקומית נתיבות. בכתב האישום נטען כי אדרי, יחד גם נאשם נוסף (שזוכה), גרמו להוצאות עבודה גבוהות כשלא הזמינו הצעות מחיר נוספות מלבד זו של עמר לפינוי גרוטאות משטח המועצה. הסכום עליו הוסכם היה גבוה משווי העבודה וגם משסיכמו על ביצועה, לא פרטו מהו היקף העבודה המוזמן. כמו כן נטען כי אדרי אישר מאוחר יותר את ביצוע העבודה על ידי עמר, למרות שזו לא הושלמה. עמר הוציא במרמה, כך נטען, את הכספים מהמועצה בעבור העבודה, למרות שזו לא בוצעה במלואה (פונו 6 גרוטאות מתוך 37). 2. בית משפט השלום בבאר שבע (כב' סגן הנשיא מ' מכליס) קבע ביום 15.1.96 כי המשיבה לא הוכיחה ולו לכאורה את העובדות שיוחסו לנאשמים (המערערים בעניינו), וזיכה אותם מהמיוחס להם בכתב האישום ללא שהשיבו על האשמה (no case to answer) (להלן: פסק הדין הראשון). ערעור המשיבה על פסק דין זה (ע"פ 72/96) התקבל על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' הנשיא א' לרון, כב' סגן הנשיא י' בנאי וכב' השופט י' פלפל) בהחלטתו מיום 11.9.96 (להלן: הערעור הראשון). בית המשפט המחוזי סבר שבראיות שהובאו על ידי המשיבה בפני בית משפט השלום היו משום ראיות לכאורה, על כן קבע כי יש לחזיר את התיק להמשך הדיון בבית משפט השלום ועל המערערים להשיב לאשמה. 3. נוכח פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הוחזר התיק לבית המשפט השלום בבאר שבע. בית משפט השלום שמע עד תומן את פרשת התביעה ופרשת ההגנה בעניין זה. ביום 13.1.98 קבע כי המשיבה לא הוכיחה את ההאשמות המיוחסות למערערים וזיכה אותם (להלן: פסק הדין השני). נימוקיו היו כי לא הובאו ראיות ממשיות לשווי העבודה המקורי והחריגה ממנה. כמו כן משהתקיימה, כפי שעולה מהראיות, ידיעת הממונים (ראש הוועדה הקרואה וסגנו) על מעשה המרמה הרי שאין לומר שהיתה רמאות או כוונה לרמות מצד המערערים. גם בעדות נאשם אחר (שזוכה בינתיים) באותו עניין ושהובאה בשלב זה מטעם המשיבה לא ראה בית המשפט כדי לחזק את ראיותיה להוכחת אשמת המערערים דנן במרמה, אלא אף חיזק את הראיות על ידיעת הממונים. 4. על זיכוי זה הוגש ערעור (ע"פ 7063/98) לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ביום 10.2.98. הערעור נקבע בפני אותו המותב שדן בערעור הקודם על זיכויים (הערעור הראשון). המערערים ביקשו ביום 8.6.98 לפסול את המותב מלשבת בערעור. הטעם לבקשתם היה שהמותב הכריע בדיון הקודם הנדון בטענות משפטיות עקרוניות שצריכות להתברר במסגרת הערעור הנוכחי. בית המשפט המחוזי דחה (ב"ש 20905/98) ביום 29.6.98 את בקשת הפסלות, בקובעו כי אין בהחלטתו הקודמת להחזרת הדיון לבית משפט השלום על מנת שישיבו המערערים לאשמה משום קביעת עמדה סופית לגוף השאלה בדבר אשמתם או אי אשמתם. 5. לגופו של עניין, בית המשפט המחוזי (כב' הנשיא א' לרון, כב' סגן הנשיא י' פלפל וכב' השופט נ. הנדל) קיבל את ערעור המשיבה (להלן: הערעור השני). בהחלטתו מיום 14.7.99 קבע שהעניין יוחזר לדיון בבית משפט השלום למתן פסק דין חדש. בית המשפט קבע, כי בעצם העובדה שהממונים ידעו על פעולת המערערים אין בכדי לקבוע ממצא עובדתי באשר לכוונת המרמה של המערערים. מטעם זה, הוחזר הדיון לבית משפט השלום לקביעת ממצאים עובדתיים. 6. בפסק דינו של בית משפט השלום, לאחר החזרת התיק אליו (כב' סגן הנשיא מ' מכליס) מיום 26.3.00 הורשעו המערערים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום (להלן: פסק הדין השלישי). זאת, בהתאם להנחיית בית המשפט המחוזי, לגבי פרשנות הדין בעבירות הנדונות. טרם הדיון בטיעונים לעונש, נוכח ההרשעה, המערערים ביקשו (ביום 30.4.00) כי בית המשפט (כב' סגן הנשיא מ' מכליס) יפסול עצמו מדיון בטיעונים לעונש וגזר הדין, מהטעם שנטל בית המשפט המחוזי את שיקול הדעת האובייקטיבי ממנו. בקשה זו נדחתה. בית המשפט קבע כי אין בהנחיית בית המשפט המחוזי בערעור בכדי ליטול את שיקול דעתו של בית המשפט השלום בגזירת העונש. המערערים ערערו על החלטה זו בפני בית המשפט העליון ביום 4.5.00 (ע"פ 3235/00). ביום 15.5.00 הצדדים הסכימו בפני כי טענות הפסילה (לעניין הכרעת הדין וגזר הדין) תוכלנה להישמע בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. 7. לאחר מתן גזר הדין, הגישו המערערים ערעור (ע"פ 7405/00) כנגד הכרעת הדין וגזר הדין לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' הנשיא א' לרון, כב' סגן הנשיא י' פלפל וכב' השופט הנדל). ביום 18.10.00 המערערים ביקשו מבית המשפט העליון להעביר הדיון לבית משפט מחוזי אחר, זאת לפי הקבוע בסעיף 78 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. כבוד השופט ת' אור דחה בקשה זו (ביום 26.10.00) מהנימוק שהשתלשלות העניינים בפרשה, שאינה רגילה, אינה מהווה לכשעצמה הצדקה להעברת הדיון. כמו כן הוסיף וציין כב' השופט כי נראה שהבקשה נועדה בפועל להביא לפסילת הרכב השופטים שידון בערעור, ולא לכך נועד סעיף 78 האמור. 8. בעקבות זאת, המערערים ביקשו לפסול את המותב בבית המשפט המחוזי בבאר שבע לפי סעיף 77 א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד 1984. בבקשתם טענו המערערים כי קביעת ההוראות מטעם בית המשפט המחוזי בפסק דינו בערעור ה"שני" אינה מתיישבת עם ההכרעות הקודמות של בית משפט השלום: לטענתם, קבע כבוד סגן הנשיא מיכליס, בבית משפט השלום, בפסק דינו השני (מיום 13.1.98) זיכוי מנומק בו קבע את הממצאים העובדתיים; כי לא הוכחו כל יסודות העבירה; כי מאמין הוא לגרסת המערערים; וכי העובדות מובילות לזיכוים. על כן, ההרשעה בפסק הדין ה"שלישי" נבעה בשל הנחיותיו המפורשות של בית המשפט המחוזי. לכן, אין טעם בשמיעת ערעורם בפני המותב שהורה למעשה לבית משפט השלום להרשיעם ודחה את טיעוניהם המשפטיים, אותם יעלו גם בערעורם. כמו כן, המערערים טוענים לקיומה של ביקורת אישית מצד בית המשפט המחוזי בערעור ה"שני" על כבוד השופט מיכליס, לפיה, בפסק דינו ה"שני" התעלם במפורש מהנחיות בית המשפט המחוזי מהערעור ה"ראשון". לטענתם מצב דברים זה מקים אפשרות ממשית למשוא פנים, ואינו מאפשר מיצוי של הזכות לדיון בפני ערכאת ערעור של ממש. חששם של המערערים הינו כי נבצר יהיה מהמותב להשתחרר מדעתו הקודמת המגובשת ולהכריע בסוגיה באופן שונה מהכרעתו המקורית, בבחינת "הנחתום מעיד על עיסתו". על כן, כך נטען, יש להעביר הדיון למותב אחר לשם "מראית פני הצדק בעיני כל" והסרת חשש של משוא פנים. 9. בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 11.2.01, דחה את הבקשה לפסילתו. הנמקתו של בית המשפט בדחותו הבקשה, היתה שאין בהחלטותיו הקודמות משום הבעת דעה לגבי המסקנות העולות מהראיות. המדובר במתן הוראות בלבד לפיהן יש לבחון, במקום הנימוקים שנתן בית משפט השלום, את אשמת המערערים על פי קיומה או העדרה של כוונת המרמה במעשיהם, כפי שעולה ממכלול הראיות הקיים. אין באמירה זו קביעה לגבי אשמת המערערים, ובוודאי לא דעה מגובשת שאין לצפות כי תשתנה. 10. מונח בפני ערעור על החלטה זו של בית המשפט המחוזי. נימוקי המערערים זהים בעיקרם לאלו שהועלו בפני בית המשפט המחוזי, לפיהם המערערים הורשעו בפסק הדין ה"שלישי" בגלל הנחיותיו של בית המשפט המחוזי שסבר שטיב הראיות והקביעות העובדתיות של כבוד השופט מיכליס אינן יכולות להוביל לזיכוי. הנחיות אלו, חרף הזיכוי המנומק שניתן בפסק דינו ה"שני" של כבוד השופט מיכליס וקביעותיו העובדתיות והראייתיות, בנוסף להערת הביקורת האישית על כבוד השופט מיכליס הנזכרות בערעור ה"שני" מפי בית המשפט המחוזי על שהמרה פיו והתעלם מקביעותיו המפורשות שניתנו בערעור הראשון, מובילות לטענתם למסקנה שיהא משוא פנים באם ערכאת הערעור תדון בעניינם. הואיל ונכבל שיקול דעתו העצמאי של בית משפט השלום, לטענתם, בערעורים בפני בית המשפט המחוזי הרי שהוא לא יוכל לדון בערעור על הכרעת הדין שכן הוא זה שנטל את שיקול הדעת. חשש המערערים הוא כי מצב הדברים אינו מאפשר מיצוי של הזכות לדיון בפני ערכאת ערעור של ממש, שמא נבצר יהא מהמותב להשתחרר מדעתו הקודמת ולהכריע בסוגיה באופן שונה מהכרעתו המקורית, בבחינת "הנחתום מעיד על עיסתו". כן נטען שמראית פני הצדק מחייבת העברת הדיון למותב אחר לאחר שהביע בית המשפט המחוזי את עמדתו כבר בבקשה ואילץ, כדבריהם, את בית משפט השלום להרשיע את המערערים. 11. המשיבה, בטיעונים בפני, סברה כי אין לפסול את המותב. לטענתה ישנה חשיבות לקיים הדיון בפני אותו מותב. מוסכם, כי בסוגיות המשפטיות לא ישנה בית המשפט המחוזי את דעתו. אולם, בעמדתו זו על הסוגיות המשפטיות אין משום משוא פנים, כיוון שלא חיווה דעתו בית המשפט ולא התערב בענין העובדתי במקרה זה. 12. לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להדחות. שוכנעתי, כי במקרה דנן אין חשש ממשי למשוא פנים. הן בערעור הראשון בו הוחזר התיק לבית משפט השלום להמשך דיון ותשובת המערערים לאשמה, והן בערעור השני בו קבע בית המשפט המחוזי כי התיק יוחזר לעיונו והכרעתו של בית משפט השלום כדי שיעגן מסקנותיו וממצאיו העובדתיים לעניין כוונת המרמה של המערערים, לא הובעה דעה מגובשת מצד בית המשפט המחוזי בדבר אשמת המערערים. בית המשפט המחוזי קבע אך הוראות כיצד על בית משפט השלום לנהוג בשאלה המשפטית שבפניו. נחה דעתי כי דעתו של בית המשפט המחוזי אינה "נעולה" ואין "המשחק מכור" (ראו לעניין זה בג"ץ 2148/94 גלברט אמנון נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח(3) 573, 605). כפי שניתן ללמוד גם מדברי בית המשפט המחוזי בהחלטתו לדחות את טענת הפסלות: "מהאמור עולה כי בפסק דיננו השני לא קבענו דעה לגבי אשמתם או אי אשמתם של המערערים, בוודאי לא דעה מגובשת שאין לצפות כי תשתנה אלא החזרנו את הדיון, כאמור, עם הוראות כיצד לנהוג. לכן איננו רואים מקום לפסול עצמנו ולהעביר הדיון בערעור למותב אחר, על סמך הטענה כי כבר הבענו דעתנו בענין זה ועל כן קיים חשש כי לא נהיה מוכנים לדיון בענין ללא דעה מוקדמת". 13. אכן, בעצם העובדה כי בית המשפט המחוזי ביקר את פסיקתו של בית המשפט השלום, כדרכה של ערכאת ערעור, אין כדי להוות עילת פסלות. הוא הדין בהחזרת הדיון אליו לאחר מכן. זאת ועוד, אין בעצם העובדה שבית המשפט נתן החלטה אשר נדרשת בחינתה מחדש כדי לפסול אותו מלישב בדין. (ראו: ע"א 4199/99 חברת נרגו בע"מ נ' ד.ב. שירותי תיירות בע"מ (טרם פורסם)). אף נסיבות העניין בהן מובא המקרה לדיון בשלישית בפני אותו שופט, למרות שחריגות הן, אינן מהוות עילה לפסלותו של שופט. כפי שאמרתי בעניין אחר: "לא נפוץ הוא המקרה, בו עניין מובא לדיון בשלישית בפני אותו שופט... דא עקא, כי אין בנסיבות אלה - חריגות ככל שתהיינה - כדי להקים עילה לפסלותו של שופט מלישב בדין" (ע"פ 75/98 יהודה עציון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). השאלה היא, על כן, אם קיים חשש ממשי למשוא פנים לבד מעצם העובדה שהתיק שב ונדון בפני אותה ערכאה ואותו הרכב. בנסיבות דנן, בהן לא הובעה דעה לגבי האשמה, המהימנות ובוודאי לא צדקת פסק הדין האחרון שניתן, נחה דעתי כי אין עילה לפסילת ההרכב מלישב בדין. גם לטענה בדבר מראית פני הצדק, לא מצאתי יסוד ותמיכה בנסיבות האמורות. על כן, דין הערעור להידחות. משפט פלילישופטיםפסלות שופט