קבילות הודאה במשטרה שניתנה בתמורה להבטחות החוקרים

טענתו העיקרית של המערער בערעורו הופנתה כנגד ההחלטה בדבר קבילות הודאתו. סניגורו טען כי ניתנו למערער הבטחות על-ידי חוקריו, שאף לא גילו לו כי הוא צפוי למאסר-עולם. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הבטחות חוקרי משטרה בתמורה להודאה בפשע: השופטת ד' דורנר: 1. בשעות הלילה של 27.9.99, בחוף הים בחצרות-יסף שבסמוך למושב שבי-ציון, נדקרה למוות המנוחה, והיא אז בת 16. המערער נמצא אשם בגרימת מותה בכוונה תחילה, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ונדון למאסר-עולם. ערעורו מופנה כלפי הרשעתו. 2. השאלה המרכזית הטעונה הכרעה הנה זהות הממית. בעניין זה הוכח, כי המערער נפגש בשעות הערב של יום הרצח עם המנוחה, הסיע אותה לכפר יאסיף במכוניתו ושם שמע מפיה כי היא בהריון. בהמשך, לאחר שכעסו התעורר בעקבות שיחה שניהלה המנוחה בטלפון עם אחד, המכונה אבי, הוא הכה אותה לעיני אנשים. לאחר דברים אלה המשיכו השניים בנסיעה לחוף-הים, שם יצאו מן הרכב. כאמור, המנוחה נרצחה באותו מקום בסכינו של המערער. בבדיקה פתולוגית נמצאו בגופה חמש דקירות. האחת בחזה באזור הלב, שתיים בגב, הרביעית בצוואר והחמישית באצבע כף-היד, חתך הנראה להיות פצע הגנה. מיד לאחר הרצח התקשר המערער בטלפון לחברו שוקראללה, שראה באותו ערב את המנוחה בחברת המערער וביקש אותו לא לגלות עובדה זו אם ייחקר במשטרה. 3. החשד נפל על המערער, שהתרועע עם המנוחה והוא הוזמן לחקירה במשטרה. לאחר שסיפר, כי מאז שנפרד ממנה שנה וחצי קודם לכן, לא ראה את המנוחה, הוא שוחרר, אך למחרת היום שב ונעצר. בחקירתו - לאחר שהחוקרים הבטיחו לו כי ימנעו את פרסום תמונתו בעיתונות, כי יגנו על בני-משפחתו וידאגו לו ל"חופשות ולחנינות" - סיפר המערער, כי המנוחה, שהייתה מיואשת, דקרה את עצמה בלב בסכין שנטלה מרכבו, וכי אז הוסיף הוא ודקר אותה שתי דקירות בגבה כדי לחסוך ממנה סבל. בהודעה, שנמסרה כעבור שלושה ימים - הפעם ללא הבטחות כלשהן מצד החוקרים - הודה המערער, כי דקר את המנוחה בלבהּ ובהמשך בגבהּ, לאחר שהורה לה לעצום את עיניה. ברם, בגדר משפט זוטא - שהתנהל לאור טענות סניגורו, כי הודעותיו לא נמסרו מרצונו הטוב אלא בשל הבטחות החוקרים - חזר המערער בעדותו על גרסת "ההתאבדות", עם שטען, כי הבין מהבטחות חוקריו, כי ישוחרר לביתו לאחר ריצוי מספר שנות מאסר בלבד. לאחר שטענותיו נגד קבילות הודעותיו נדחו והודעותיו התקבלו, העלה המערער בעדותו גרסה חדשה. על-פי אותה גרסה, בשעה ששהה עם המנוחה בחוף-הים, תקפה היא אותו בסכין שנטלה מרכבו. בתוך כך, לפי הנטען, הגיע למקום דודהּ של המנוחה, שכמסתבר, עקב אחר המערער, בחברת אנשים נוספים. מפחדו של הדוד נמלט המערער, ואזי נטל הדוד את הסכין, שהשליכה המנוחה, ודקר אותה מלפניה ומאחוריה. החבורה עזבה את המקום ואזי ניגש המערער, כך סיפר, למנוחה, שאמרה לו כי יימלט על נפשו, ולאחר דבריה אלה הבחין, כי אינה עוד בחיים. המערער הסביר, כי כבש את עדותו זו בשל פחדו ממשפחת המנוחה. להגנתו השמיע המערער את הדוד, אשר הכחיש את המעשה המיוחס לו ואף סיפר כי לא היה כלל באותו ערב באזור שבו בוצע הרצח. כן הגיש המערער את הודעת אמהּ של המנוחה ואת הודעת המנוחה עצמה, מתוך תיק החקירה שנפתח במשטרה מספר חודשים לפני מותה, בעקבות תלונתה נגד אביה על מעשים מיניים שעשה בה. בגדר תלונתה זו סיפרה, כנטען, המנוחה גם על איומים שאיימה עליה האם בסכין בשל חשד, שמשתמשת היא בסמים ועוסקת בזנות. 4. בית-המשפט המחוזי נתן אמון בדברי הדוד, דחה את גרסתו הכבושה של המערער כבלתי-מהימנה והרשיע אותו על-יסוד הודאתו במשטרה, לה מצא דבר-מה נוסף, בשיחתו הטלפונית של המערער עם חברו לאחר-מעשה ובשקריו במהלך חקירתו בגדרה, כאמור, הכחיש כי פגש במתלוננת. 5. טענתו העיקרית של המערער בערעורו הופנתה כנגד ההחלטה בדבר קבילות הודאתו. סניגורו, עורך-הדין זאיד פלאח, שטען למרשו כל אשר ניתן לטעון בטוב-טעם ודעת, היפנה אותנו להבטחות שניתנו למערער על-ידי חוקריו, שאף לא גילו לו כי הוא צפוי למאסר-עולם. בא-כוח המערער ביקש לפסול את ההודאה ולזכות את המערער מן-הספק, לאור גרסתו בעדותו, הנתמכת בעובדת קיומם של יחסים רעועים בין המנוחה לבני-משפחתה, כעולה מתיק החקירה המשטרתי. לחלופין טען הסניגור בטיעוניו בכתב, כי המערער לא התכוון לגרום למותה של המנוחה וכי על-כל-פנים, הטרדותיה של המנוחה, שהמשיכה לטלפן לו ולבקשו לפגוש אותה לאחר שנפרדו, הן בגדר קינטור. 6. במקרה שלפנינו, אינני רואה מקום להיזקק לטענות כנגד קבילות ההודאה, שניתנה לאחר הבטחת החנינה. שכן, ראשית, המערער חזר על גרסה דומה, שמסר באותה הודאה, אף בעדותו במשפט הזוטא, אשר אין חולק כי נמסרה מרצונו הטוב; ושנית, והוא העיקר, כי קיימות ראיות נסיבתיות, המוכיחות את אשמת המערער מעבר לכל ספק סביר. כאמור, המערער מודה, כי הוביל את המנוחה למקום בו נרצחה, כי מותה נגרם בסכינו וכי מיד לאחר הרצח הוא ביקש מחברו שלא לגלות למשטרה, כי ראה אותו בחברת המנוחה. בנוסף, המערער עצמו הכחיש במשטרה, כי פגש את המנוחה. ההסבר - אשר אינו נתמך בבדל-ראיה אובייקטיבית - כי הדוד הוא שרצח את המנוחה בסכינו של המערער, נראה מופרך על-פניו. משלא השכיל המערער להציג גרסה סבירה למסכת הראיות הנסיבתיות, נותרת אך המסקנה, כי הוא שדקר את המנוחה. הדקירה באזור הלב, שלאחריה נמלט המערער מן המקום מבלי להזעיק עזרה רפואית, אף מוכיחה את החלטתו להורגה. ברי גם, כי בקשות המנוחה להיפגש עמו - בקשות שהמערער נענה להן - אינן יכולות לשמש בסיס לקינטור. הערעור נדחה.משטרהקבילות ראיותקבילות