קיצור תקופת השכירות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קיצור תקופת השכירות: הצדדים התגוררו ביחד בדירה שכורה ברחוב דוד אלעזר 7 ברעננה בין המועדים 10.6.01 ו 9.1.02. (להלן: "הדירה"). הדירה הושכרה על ידי התובע מאחר (להלן: "המשכיר") בין המועדים 10.6.01 ו 31.4.02 בהתאם להסכם השכירות שצורף כנספח לכתב התביעה, ולהסכמת המשכיר לקצר את תקופת השכירות הקבועה בהסכם עד ליום 31.4.02. לטענת התובע שילם למשכיר את דמי השכירות מעת עזיבת הנתבע את הדירה זאת ביום 9.1.02 ועד תום תקופת השכירות, ועל יסוד התחייבות הנתבע לשאת בכשני שליש מדמי השכירות החודשיים עד יום 13.7.02, ומשלא שילם חלקו בהוצאות השוטפות של אחזקת הדירה, עליו לשפות את התובע בגין תשלום ארבעה חודשי שכר דירה בחודשים ינואר 2002 עד אפריל 2002 בסך 2,400 ₪ לכל חודש, וכן מחצית מההוצאות השוטפות של הדירה ועלות תיקון מכונת כביסה שקילקל, שכ"ט עו"ד, הפרשי הצמדה וריבית, הפסד ארבעה ימי עבודה, ובסך הכל 13,627 ₪. לתמיכה בטענותיו צרף התובע לכתב התביעה עותק מסמך בחתימת הנתבע שהוגש בדיון במקור וסומן כמוצג ת'1 אשר תוכנו יפורט בשלמות כדלקמן: "אני, הח"מ, מצהיר כי בכל חודש אני משלם לאמיר רובינשטיין סכום של 2400 ₪ עבור שכירות הדירה ברחוב דוד אלעזר 7, רעננה בגין שותפות לדירה, זאת עד תאריך 13.7.02. על החתום..." לטענת הנתבע אינו חייב לתובע דבר, זאת באשר על פי המוסכם בין הצדדים היה התובע שוכר הדירה והכניס לדירה 2 דיירי משנה על פי שיקול דעתו, אותם הוציא מהדירה, כפי שהיה רשאי לעשות לבחירתו, וללא הודעה מוקדמת. לטענת התובע היה אחד משני דיירי המשנה אשר שכרו את הדירה, וזאת לתקופה שלא הוגדרה מראש, ובכפוף לזכות שני הצדדים לסיים את ההתקשרות כשירצו. לטענת הנתבע בפועל ניצל התובע את זכותו וסילק מהדירה את דייר המשנה הנוסף הראשון חברו של הנתבע אורן לוי בהתראה בת מספר ימים, ובהמשך עזב גם דייר המשנה שבא במקומו אמיר מאור עקב סכסוך עם התובע. הנתבע טוען כי המסמך ת/1 מזויף בזאת כי הוספו לו במועד שלאחר חתימתו על ידי הנתבע הפרטים הבאים: "וזאת עד תאריך 13.7.02 "לאחר הנקודה שהיתה במסמך המקורי שנחתם, בשורה השלישית לאחר המלים "שותפות לדירה", וכן תאריך עריכת המסמך 10.6.01 בעוד שהמסמך המקורי נחתם בחודש ינואר 2002 ללא תאריך. המסמך נחתם ולטענת הנתבע לבקשת התובע לצורכי מס. בדיון שהתקיים ביום 25.8.02 הסכימו הצדדים לסיים המחלוקת בהתאם לתוצאות בדיקת פוליגרף שתיערך לנתבע ביחס למסמך ת/1, זאת כמצויין בפרוטוקול הדיון מיום 25.8.02. ביום 9.12.02 ניתן פסק דין כנגד הנתבע משנקבע כי לא ביצע את בדיקת הפוליגרף ובהתאם להסכם. פסק הדין בוטל בערעור בהסכמת הצדדים לאור טענת הנתבע לפיה לא זומן לבדיקת הפוליגרף, והדיון הוחזר לבית משפט זה. בפסק דין כבוד השופטת שטופמן בערעור נקבע כי ההוצאות הכוללות של ההליך ישקלו ויקבעו על ידי בתום ההליכים. ביום 11.10.04 הסכימו הצדדים לבטל את פסק הדין, זאת לבקשת התובע, משלטענתו התקשר בהסכם הדיוני משהיה ערב נסיעה לתקופה ממושכת ומששינה דעתו ביחס לאמינות בדיקת הפוליגרף. במועד זה נשמעו בשנית עדויותיהם וכן עדויות מר אורן הלוי אשר תצהיר מטעמו הוגש כנספח לכתב ההגנה המתוקן, ועדות מר מאור אמיר. עיקר המחלוקת שבין הצדדים הוא בשאלה האם היה הנתבע רשאי לעזוב את הדירה ללא תשלום דמי השכירות וחלק מההוצאות השוטפות עד תום תקופת השכירות בכל עת, וכן בשאלה האם התחייב הנתבע כלפי התובע לשאת בתשלום כשני שליש מדמי השכירות זאת בסך 2,400 ₪ עד תום תקופת השכירות לכל הפחות, והאם חייב הוא בתשלום הסכומים כנטען בכתב התביעה. לאחר ששמעתי את העדויות, עיינתי בכתבי הטענות ובמוצגים שהוגשו סבורתני כי התובע חדל מלהוכיח כנדרש את חיובי הנתבע כנטען על ידו. אפרט: מתצהיר אורן הלוי, עדות אמיר מאור, ועדות הנתבע עולה כי בכל תקופת השכירות שבה התגורר כל אחד משוכרי המשנה בדירה שולמו על ידי כל אחד מהם לתובע בנפרד 1,200 ₪, חלקו בדמי השכירות. הנתבע לא היה בשום שלב אחראי על תשלום סך 2,400 ₪ לתובע על גביית דמי השכירות משוכר המשנה הנוסף, ולא שילם לו בפועל סכום זה, אלא את חלקו, כשליש מדמי השכירות, בסך 1,200 ₪ בלבד. מתצהיר אורן הלוי ועדות הנתבע עולה גם כי התובע נהג בפועל ביחסיו עם אורן הלוי כמי שרשאי היה להורות על עזיבתו את הדירה בהתראה בת שבוע ימים בלבד. לא ראיתי סיבה לפקפק בעדויות אלה. התובע בעדותו אישר כי ביקש את אורן לעזוב את הדירה, אך טען כי נתן לו התראה בת חודש ימים, ואף פנה למשטרה להסדרת עזיבתו את הדירה. (עדותו בעמוד 1 לפרוטוקול הדיון מיום 25.8.02). התובע בעדותו העיד כי בעל הדירה היה בשליחות מחוץ לישראל, וכי על רקע היכרות בינו ובין המשכיר סמך עליו המשכיר והרשה לו להכניס דייר משנה. (עדותו בעמוד 1 לפרוטוקול הדיון מיום 25.8.02) התובע העיד כי לאחר שעזב אורן הלוי את הדירה "נכנס מר אמיר מאור כשוכר משנה מטעם הנתבע שגם הנתבע התחייב לזכויות ולחובות שלו". (עדותו בעמוד 2 לפרוטוקול הדיון מיום 25.8.02 שורות 10 - 11). (ההדגשה אינה במקור - ה.ע.) יצויין כי אף ביחס להוצאות השוטפות העיד הנתבע כי שילם רק שליש מההוצאות ולא למעלה מכך. (עדותו בעמוד 4 לפרוטוקול הדיון מיום 25.8.02 שורה 12), וכך גם מצויין בתצהיר אורן הלוי לגבי חלקו. התובע בתביעתו תובע מן הנתבע מחצית מההוצאות השוטפות ולא שני שליש. למעשה תביעת התובע מבוססת על טענת התובע לפיה היה הנתבע שוכר משנה ב2/3 מהדירה והעמיד לו דיירי משנה בדרגה שניה משלו ל1/3 אחד מהשניים אותם שכר מהתובע. סבורתני כי מהעדויות שנשמעו בפני ומהתנהגות הצדדים והעדים עולה כי לא כך הוסכם בין הצדדים, התובע הוא אשר התיר את כניסת שוכרי המשנה לדירה, הלוי, מאור, והנתבע, גבה מהם את חלקם בדמי השכירות ובהוצאות השוטפות, נהג כמי שרשאי להורות על סילוקם מהדירה לכשיחפוץ, והיה האחראי הבלעדי כלפי המשכיר, כמי שהמשכיר נתן בו אמון מיוחד על רקע היכרותם המוקדמת. אינני סבורה כי ממסמך ת/1 על פי פרשנותו הראויה לאור נסיבות עריכתו, כפי שנשמעו בעדויות שבפני, עולה התחייבות הנתבע לשלם לתובע סך 2,400 ₪ עד יום 13.7.02 . במסמך מצוינת העובדה שהוכחה כבלתי נכונה כי הנתבע מצהיר שהוא משלם לתובע סך 2,400 ₪ עבור שכירות הדירה. המסמך מנוסח בצורת הצהרה ולא התחייבות, בלשון הווה, ועולה ממנו כי הוא מיועד לצד ג' כלשהוא ולא כהסכם להסדרת היחסים בין הצדדים. לו כך היה יש להניח כי הייתה כלולה בהסכם התחייבות הנוגע לתשלום 2/3 מסכם ההוצאות השוטפות בגין אחזקת הדירה, והתייחסות מפורשת למעמדו של הנתבע כדייר משנה שלו דיירי משנה משלו ומערך זכויות וחובות הצדדים עקב כך. אינני סבורה כי יש במסמך ת/1 כדי לשמש בסיס לתביעת התובע כנגד הנתבע, ומה גם שנטען על ידי הנתבע כי המסמך נערך בסמוך לחודש ינואר 2002 ולעזיבתו ולא במועד כניסתו לדירה וכי המסמך לא כלל תאריכים . כך גם העיד מר מאור. עדויות מר מאור והנתבע בעניין זה היו קוהרנטיות, עקביות, והן מתיישבות עם יתר העובדות שהוכחו בפני בכל הנוגע ליחסים בין התובע לשוכרי המשנה, ולתשלומים ששולמו לו על ידם בפועל. סבורתני כי בעדויות הצדדים ומהתנהגות התובע ביחס לאורן הלוי עולה כי לא הוסכמה תקופת שכירות המשנה של דיירי המשנה, היינו מאור, הלוי והנתבע בינם לבין התובע. משכך, ובהתאם לקבוע בסעיף 19 לחוק השכירות והשאילה , תשל"א - 1971 (להלן: "החוק"), רשאי היה הנתבע לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לתובע. משנקבעו בהסכם בין הצדדים דמי שכירות לתקופות קצובות בנות חודש ימים, הסתיימה שכירות המשנה בתום התקופה המתחילה בסמוך לאחר מתן הודעתו, כקבוע בסעיף 19 (ב)(1) לחוק, זאת בסוף חודש ינואר 2002. מוסכם על הצדדים כי הנתבע עזב הדירה ביום 9.1.02, בהתאם לטענתו שלא נסתרה הודיע על כך לתובע שבועיים מראש, ובפועל שילם את שכר הדירה עבור חודש ינואר 2002 בסך 1,200 ₪ וכן 500 ₪ עבור ההוצאות השוטפות. עדותו בעניין זה לא נסתרה. התובע עצמו העיד כי הנתבע ומר מאור השאירו 1,700 ₪ עם עזיבתם את הדירה. (עדותו בעמוד 2 לפרוטוקול הדיון מיום 25.8.02).לפיכך סבורתני כי לא נפל דופי בהתנהגות הנתבע בכל הנוגע לתשלום דמי השכירות וההוצאות, גם על פי הנספח לכתב התביעה. ביתר טענות התובע לא מצאתי ממש. לאור כל האמור לעיל התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבע בערכאה זו ובערכאת הערעור בסך 1,500 ₪. שכירות