רישיון לישיבת קבע בארץ

בית המשפט ציין כי משרד הפנים אינו נוהג להעניק רישיון לישיבת קבע בארץ לזרים כדבר שבשגרה, אלא במקרים חריגים ומיוחדים בלבד. אין די ברצונו של תושב זר להימצא בקרבת בן משפחתו כדי לקבל אישור כאמור. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לקבלת רישיון לישיבת קבע בארץ: לפניי עתירה בה מבקשות העותרות כי יינתן צו קבוע נגד המשיב, לפיו לא יוכל המשיב לנקוט בהליכי גירוש נגד העותרת 1. כמן כן מבוקש להורות למשיב ליתן לעותרת 1 מעמד של תושב ארעי ללא זכויות אזרחיות כלשהן אלא רק עם הזכות לקבלת ביטוח רפואי. רקע עובדתי העותרת 1 הינה ילידת 21/4/50 ואזרחית אוזבקיסטן. העותרת 2 היא בתה של העותרת 1, ילידת אוזבקיסטן, ובעלת אזרחות ישראלית, מאחר ונישאה ליהודי, עלתה עימו לישראל בשנת 1995.   העותרת 1 נכנסה לישראל בעבר ארבעה פעמים, בפעם האחרונה נכנסה העותרת 1 ביום 17/9/02, בידי העותרת 1 הייתה אשרת תייר שתוקפה עד יום 25/5/03. בביקורה האחרון הגיע העותרת 1 לישראל יחד עם בעלה ואביה של העותרת 2, (להלן: "X".), אשר גם הוא הינו בעל דרכון אוזבקיסטני. ביום 13/10/02, כחודש לאחר שנכנסו לישראל הלך לעולמו X, ונקבר לבקשת ביתו העותרת 2 בבית הקברות באשדוד. ביום 24/2/03 פנתה העותרת 1 בקשה לקבלת מעמד קבע בישראל. ביום 6/3/03 התקבלה החלטת מחלקת האשרות לפיה, היות ואין העותרת 1 עומדת בקריטריונים להענקת מעמד קבע, מסורבת בקשתה. ביום 12/5/03 הגישו העותרים העתירה, ובקשה לצו ביניים. בהחלטתי מיום 13/5/03 קבעתי כי עד למתן החלטה לא תגורש העותרת 1 מן הארץ. טענות הצדדים העותרות טוענות כי דחיית משרד הפנים את בקשתם נעשתה בצורה כוללנית, ללא בחינת המקרה האנושי יוצא הדופן הזועק לעזרה הומניטרית. בין היתר נוכח פטירת בעלה של העותרת 1 ואביה של העותרת 2 וקבורתו בארץ. כמו גם נוכח מצבה הרפואי הקשה של העותרת 1, והעובדה כי לעותרת 1 לא נותר איש בארץ מולדתה, אשר היא מדינה מוסלמית ואנטישמית. מאידך טוען המשיב כי יש לדחות את העתירה, היות והעותרת 1 אינה עומדת בקריטריונים של המשיב, על פיהם מעניק המשיב רשיון לישיבת קבע לזרים. כמו גם היות והחלטת המשיב בעניינה של העותרת היא החלטה סבירה שאין להתערב בה. ב"כ המשיב צירף פסיקה על פיה, בית המשפט לא מצא לנכון להתערב בשיקול דעתו של המשיב בהחלטות מעין אלו. דיון לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות, להלן נימוקיי: איש/ה אשר אינם בעלי אזרחות ישראלית, אשרת עולה או תעודת עולה, אינם בעלי זכות קנויה לשבת בישראל. ישיבה של איש/ה כאלו מותנת ברשיון ישיבה אשר יינתן באופן ספציפי לאותו אדם (ראה חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952). פעמים רבות אף בחן בית המשפט העליון את הסוגיה הזווקבע: ""עמדת המחוקק ברורה: מי שאינו אזרח ישראל או עולה לפי חוק השבות, אין לו זכות כניסה או שהייה בארץ אלא ברשות, ואף אשרה או רשיון שניתנו לו רשאי המשיב, לפי סעיף ו- לחוק, לבטל בכל עת..." (ראה בג"צ 431/89 ריצ'רד קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4)520,505 (להלן: "עניין קנדל" וגם בג"צ 656/87 מנצח נ' שר הפנים ואח' (להלן: "עניין מנצח"). בג"צ 3403/97 אנקין שרה ואח' משרד הפנים, פ"ד נא(4)522). רשיונות ישיבה שכאלו, נוהג המשיב ליתן במקרים חריגים בלבד, בהם קיימים שיקולים הומניטריים מיוחדים (ראה עניין מנצח האמור. ובג"צ 1689/94 ג'ולי הררי ואח' נ' שר הפנים, פ"ד נא(1)15). מדיניות קפדנית ובררנית זו של המשיב היא פועל יוצא של רצון המדינה להחליט מי ישהה בשטחה. גישה זו של המשיב נבחנה פעמים רבות ע"י בית המשפט העליון אשר בחן אותה, אישר שזו כשיטה סבירה, ואף אמר: "עמדה זו אינה יוצאת דופן. מקובל הדבר בארצות רבות לשמור את הזכות למנוע מזרים להכנס לתחומן או להרחיק מתוכן את אלה שאינם רצויים עוד. כך הדבר בבירור בארצות הברית ובאנגליה..."(עניין קנדל לעיל). מכל האמור עולה שהמשיב אינו נוהג להעניק רשיונות קבע לזרים כדבר שבשגרה, אלא במקרים חריגים ומיוחדים בלבד. אין די ברצונו של תושב זר להימצא בקרבת בן משפחתו כדי לקבל אישור כאמור. המשיב קבע מספר קריטריונים מנחים באשר למקרים בהם בכל זאת יעניק אשרה כאמור. לענייננו נראה כי הקריטריון אשר יכול היה להועיל לעותרת 1 הוא "הורה קשיש ובודד של אזרח ישראלי". אולם בחינת התנאים לעמידה בקריטריון זה, מעלה כי בכך אין כדי לסייע לעותרת 1 העותרת 1 אינה עומדת בתנאים הדרושים לצורך כניסה לקריטריון זה. העותרת 1 היא בת 53, כאשר תנאי מקדמי לקבלת האישור הוא כי ההורה יהיה לפחות בן 60. למעלה מן הצורך אומר, כי לא ברורה טענת העותרת 1 כי אם תגורש מישראל לא תוכל לראות יותר את משפחתה. הרי החל משנת 95 ביקרה העותרת את ביתה בישראל שלוש פעמים נוספות על ביקורה זה. גם טענת העותרת 1 כי לא נותר איש מבני משפחתה בארץ מוצאה דינה להידחות שהרי בקורות החיים אשר הוגשו כנספח ט' לעתירה, ציינה העותרת 1 כי יש לה שני אחים ואחות שעודם מתגוררים ברוסיה. העותרת הוסיפה וטענה נגד החזרתה לארץ מוצאה, בתואנה כי המדובר בארץ מוסלמית ואנטישמית. גם טענה זו מצאתי לנכון לדחות, העותרת כלל אינה יהודיה, כל קשריה עם היהדות מתחילים ומסתיימים בעובדה אחת, שהעותרת 2 נישאה ליהודי וגרה בישראל. על כן איני רואה סיבה כלשהי בגינה ירצו חוגים אנטישמיים לפגוע בעותרת 1. מכל האמור עולה, כי למרות הנסיבות הלא נעימות של העותרת 1, והעובדה שבעלה נפטר ונקבר במהלך ביקורם בארץ. הרי שהחלטת המשיב הינה סבירה, ומדיניות זו של המשיב אושרה זה מכבר על ידי בג"צ במקרים דומים ואף חמורים ביותר. העתירה נדחית. בנסיבות המקרה אין צו להוצאות. אשרה (ויזה)משרד הפניםרשיון ישיבת קבע