קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שכירות מרתף לצורכי משרד ללא היתר: התובעים שהינם גרפיקאים במקצועם שכרו מאת הנתבעים מרתף לצרכי משרד, לתקופה של 12 חודשים עם אופציה לעוד 48 חודשים. לטענתם, הנתבעים הציגו בפניהם מצג שווא הטעו אותם וניהלו איתם מו"מ בחוסר תום לב, בכך שלא גילו להם כי למרתף ששכרו אין כלל היתר לשמש כמשרד. משהוגש כתב אישום כנגד התובעים והנתבעים בגין שימוש חורג, פעלו התובעים למחיקת שמם מכתב האישום והמאשימה - המדינה הסכימה לכך כנגד פנוי המושכר ע"י התובעים. התובעים פינו את המושכר. לטענת התובעים מפאת קוצר הזמן ובלית ברירה שכרו מקום אחר, יקר הרבה יותר, המשמש אף למגוריהם. לטענת התובעים השקיעו כספים רבים בהתאמת המרתף לצרכיהם, ונגרם להם נזק כספי רב בגין עלות ההשקעה והעברת חלק הציוד בסכום של 30,434 ש"ח; בגין הפסדי הכנסה ישירים בחודשים אפריל ומאי שלאחר הפנוי המהיר כולל הפסד אבדן לקוחות שנטשו את העסק בסך 100,000 ש"ח; הפרש שכ"ד בין המקום החדש למושכר של הנתבעים בסך 15,000 ש"ח וכן עגמת נפש בסך 20,000 ש"ח. בכתב ההגנה מוכחשת גירסת התובעים כולה. לטענת הנתבעים לא נערך כל מו"מ בינם לבין התובעים לאחר שהתובעים אך באו בנעליהם של שוכרים קודמים שהפסיקו את שכירותם במועד מוקדם יותר. לטענת הנתבעים, העובדה כי למושכר טרם הוצא באותה תקופה היתר לשמש משרד, היתה ידועה לתובעים, ובשל כך דמי השכירות היו נמוכים במיוחד(400 $ כשווים בש"ח). לטענת הנתבעים פנוי המושכר היה ביום סיום השכירות, ולא כטענת התובעים. לטענת הנתבעים שמם של התובעים נמחק מכתב האישום אך בשל העובדה כי בעת פתיחת הדיון בתיק בבית המשפט לעניינים מקומיים - הם כבר לא היו במושכר. בכל מקרה טוענים הנתבעים כי היותו של הנכס מותר או אסור לשימוש כמשרד נתנת לבירור במשרדי מהנדס העיר, ובכל מקרה פינו את המושכר בתום תקופת השכירות, כאשר הודעת ביטול השכירות הוצאה ע"י התובעים שמונה חודשים לאחר שהסתיימה תקופת השכירות. לטענת הנתבעים לא נוהל בינם לבין התובעים כל מו"מ וכל תנאי השכירות סוכמו בין התובעים לבין שוכרים קודמים שבאו בנעליהם. לטענת הנתבעים לא נגרם לתובעים כל נזק. הצדדים הגישו לתיק בית המשפט תצהירי עדויותיהם הראשיות וכן את תיקי מוצגיהם. מטעם התובעים הוגשו תצהירי עדויות ראשיות, ולתיק המוצגים צירפו את חוזה השכירות עליו חתמו עם הנתבעים; כתב האישום, העתק הכרעת הדין וגזר הדין; דוחות מע"מ; 20 קבלות. מטעם הנתבעים, הוגש תצהיר עדותה הראשי של תמר צור, מכתב עו"ד ילינק מיום 3.12.95, מכתב אדריכלית דיטה ביטרמן מיום 17.12.95 פרוטוקול דיון והחלטת בית המשפט לעניינים מקומים מיום 9.3.95, וכן מכתבו של עו"ד עודד גבע מיום 18.12.95. על פי הסכמה דיונית שהושגה בין ב"כ הצדדים, ואשר אושרה ע"י בית המשפט, הסמיכו הצדדים את בית המשפט לפסוק בפשרה ביניהם על פי הוראות סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט, התשמ"ד - 1984, על יסוד תצהירי העדויות הראשיות, ללא חקירות נגדיות, ולאחר שהוגשו סיכומים בכתב של ב"כ הצדדים תוך שמירה על זכותם להסתייג בסיכומיהם מעדויות שמיעה, סברה ומומחיות. עיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, בתצהירי העדויות הראשיות, בתיקי המוצגים של הצדדים ובסיכומי ב"כ הצדדים. שקלתי היטב את הטענות העובדתיות המשפטיות, שבתי ובדקתי את תצהירי העדויות הראשיות ותיקי המוצגים, בכתבי הטענות ובאסמכתאות שצוטטו, העמדתי אלה מול אלה את טענות הצדדים ולאחר שבחנתי היטב את הדברים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל אך בחלקה. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעים סך של 26,515 ש"ח בצירוף מע"מ צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. בנסיבות העניין הגעתי למסקנה כי ראוי שכל צד ישא בהוצאותיו במשפט זה וכך אני מורה.מרתףשכירות