קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שלילת דמי אבטלה בהעדר יחסי עובד מעביד: השופט י' פליטמן   1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (עב 020404/98 ; ש' טננבוים ונציג הצבור מר קדוש), לפיו נדחתה תביעת המערער לתשלום דמי אבטלה, בהעדר יחס עובד מעביד בינו לבין חברת "לילך יצור ושיווק רהיטים בע"מ", (להלן - החברה).   2. על העובדות אין חולק ולהלן עיקרן כמפורט בפסק הדין של בית הדין האזורי: "התובע היה בעל 99% ממניות החברה דהיינו בעל השליטה בה והמנהל היחיד. התובע היה אחראי על יתר העובדים במפעל שמספרם נע בתקופות שונות בין 4 ל-15. התובע היה זה שקיבל את העובדים לעבודה והוא שהיה מפטרם. שכרם של העובדים נקבע גם הוא על ידי התובע. לא נערך הסכם עבודה בין התובע לחברה וגם לא קיים פרוטוקול המסדיר את שכרו. התובע עבד במפועל כרפד וכאיש מכירות בנוסף להיותו מנהל החברה.   התובע קיבל תלושי שכר בתקופת עבודתו. השכר נקבע ע"י התובע עצמו והיה מושפע מהמצב הכלכלי של החברה. אם חסר היה כסף, על אף הנפקתו של תלוש השכר, לא היה התובע מושך את הסכומים בפועל. גם במקרה כזה היה דואג התובע לשלם את כל התשלומים הסוציאליים על פי המפורט בתלוש השכר.   התובע לא קיבל דמי הבראה וביגוד במהלך כל תקופת העבודה הואיל ולא היה כסף לכך. לחופשה יצא התובע לעיתים עם יתר העובדים.   בשל המצב הכלכלי הקשה בשוק והמיתון הכבד אליו התווספו שני אירועים של התקפי לב קשים שעבר התובע במהלך שנת 97, נאלצה החברה להפסיק את פעילותה. התובע מכר נכסים פרטיים שלו ונטל הלוואות על מנת שהחברה לא תיוותר חייבת כספים לספקים ולעובדים ואף הגיע להסדר חוב עם בנק לאומי שלו היתה ערבות אישית של התובע. בחודש דצמבר 97 הפסיקה החברה את פעילותה ופיטרה את כל עובדיה. על מכתב הפיטורים לעובדים חתם התובע והוא אף חתם על מכתב הפיטורים לעצמו. בשל המצב הכלכלי הקשה לא קיבל התובע פיצויי פיטורים.   בחודשים יוני 97 עד ספטמבר 97 מצויין בתלושי השכר, כי התובע קיבל דמי מחלה בשיעור מחצית המשכורת. אין בפי התובע הסבר מדוע חולק השכר באופן כזה דווקא. קביעת הסכום לאחר התקף הלב שלו, נעשה על ידי רואה החשבון."     3. לאור עובדות המקרה קבע בית הדין האזורי בפסק דינו, כי:   "מקובל עלינו, כי התובע עבד בפועל בחברה וכן כי החברה נסגרה בשל קשיים כלכליים אמיתיים ומחלתו של התובע. מאידך ענייננו בבעל שליטה בחברה המחזיק ב-99% ממניותיה והינו המנהל היחיד שלה. לא היה הסכם עבודה בינו לבין החברה. בפועל שכרו של התובע על פי הצהרתו בנ/1 היה בתקופה האחרונה שכר קבוע בשיעור 5,000 ₪. בחלק מאותה תקופה צויין מחצית השכר החודשי כ'דמי מחלה' וללא הסבר לחלוקה זו בתלוש. התובע העיד, כי לא תמיד משך את השכר נטו כמצויין בתלוש וזאת בשל קשיים כלכליים של החברה. שכרו עלה וירד בהתאם ליכולתו למשוך משכורת דהיינו על פי יכולתה הכלכלית של החברה והוא לא קיבל תוספות יוקר. בפועל לא קיבל התובע הבראה וביגוד ולא הוכח אם, מתי ובאיזה שיעור קיבל חופשה שנתית. התובע לא קיבל פיצויי פיטורים ואף לא נעשו הפרשות במהלך תקופת העבודה בגין פיצויי פיטורים. נסיבות אלו מובילות למסקנה, כי התמורה שקיבל התובע במהלך התקופה איננה תמורה עבור עבודה אלא תמורה הקשורה להיותו של התובע בעל מניות ובעל שליטה בחברה.   אם נוסיף לאמור את העובדה, כי התובע פיטר את עצמו הרי שהתוצאה היא כי התובע לא היה עובדה של החברה לענין זכותו לדמי אבטלה (דב"ע נו/34-0 שלמה אוחיון נ. המוסד, לא פורסם עב"ל 319/99 יגאל מינה נ. המוסד, לא פורסם. עב"ל 247/98 גדרי מיכאל נ. המוסד, לא פורסם."     4. בדיון בקדם הערעור הוסכם על הצדדים, כי פסק הדין יינתן על ידי מותב בית הדין על סמך עיקרי הטיעון שהוגשו, הודעת הערעור וכל החומר שבתיק.   5. עיקרי טיעונו של המערער היו:   א. אין להתעלם מן העובדה, שבמשך שנים שילם המערער דמי ביטוח למוסד ודוקא בעת שנזקק לראשונה בחייו לדמי אבטלה, נדחתה תביעתו בטענה שהינו עובד עצמאי.   ב. אין מניעה שבעל מניות יחיד בחברה ודירקטור שלה - יהא גם עובד שלה.   ג. העדר חוזה בין המערער לחברה בדבר העסקתו כעובד שלה אין בו כדי להחליש זכאותו לדמי אבטלה.   6. תמצית תשובתו של המוסד לנטען היתה:   א. נקודת המוצא היא, כי יחסים בין חברה ובין מנהליה שהם מחזיקי מניותיה - אינם יחסי עובד מעביד, ועצם מתן שירות על ידם לחברה אינו הופך אותם לעובדיה .   ב. על המערער נטל ההוכחה כי היה עובד החברה, וכי היתה הפרדה בין מעמדו כדירקטור ובעל מניות בה לבין מעמדו כעובד.       ג. בנסיבות המקרה נהג המערער מנהג בעלים בחברה כעצמאי לכל דבר ומשך שכרו על פי מצבה הכלכלי, כך שאין הוא ראוי להחשב כעובד שלה, שכן אין הוא שונה מכל עצמאי בעל עסק פרטי שלא איגד עיסקו במסגרת של החברה.   7. לדעתנו דין הערעור להידחות מטעמי פסק הדין האזורי ומנימוקיו של המוסד בעיקרי טיעונו, אולם לא נצא ידי חובת הנמקת הדין מבלי להעיר מספר הערות:   א. הזכאות לדמי אבטלה על פי סעיף 158 לחוק הביטוח לאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995, הינה אך רק "לעובד הזכאי לשכר שמעבידו חייב בתשלום דמי ביטוח עבורו".   לאור האמור, העובדה שבמשך שנים שולמו דמי בטוח בגין המערער כעובד, אינה מקנה לו כשלעצמה, זכאות לדמי אבטלה. הזכאות לדמי אבטלה תלויה בקיום תנאי החוק לתשלומם, ואין היא ניתנת "לרכישה" בדרך של תשלום דמי ביטוח על ידי מי שאיננו בגדר עובד כמשמעו בחוק.   עד שלא תבע דמי אבטלה, נגבו דמי ביטוח מן המערער כעובד, בהסתמך על הודעתו למוסד כי זהו מעמדו; רק משהוגשה התביעה לדמי אבטלה ונבחן מעמדו נתגלה למוסד , כי איננו בגדר עובד. משאין המערער ראוי להחשב כעובד לעניין ביטוח אבטלה - עובדת תשלום דמי ביטוח עבורו כעובד אין בה כדי לשנות מעמדו. ב. בנסיבות המקרה שפורטו, בדין נפסק, כי המערער שמשך משכורת על פי מצבה הכלכלי של החברה, מכר מנכסיו האישיים לכיסוי חובותיה להם ערב אישית, ופיטר עצמו מעבודתו אצלה בשל מצבה הכלכלי הקשה - נהג בה מנהג בעלים. לפיכך, נכונה המסקנה, כי אין לראותו כעובד שפוטר מעבודתו בעל כורחו על ידי מעבידו. על פי מבחן תכלית החוק, אין הוא שונה מכל עצמאי בעל עסק פרטי שלא איגד עסקו כחברה ומפאת הצימצום בהכנסות חדל מעיסוקו בה.   ג. משכך הם הדברים - דין הערעור להידחות ללא צו להוצאות. אין לחתום את פסק הדין מבלי להעיר בשוליו, כי משנקבע, שהמערער לא היה בגדר עובד, יש לברר זכאותו להחזר דמי הביטוח ששולמו עבורו כעובד, בכל העת בה סברו הצדדים כי זהו אכן מעמדו.  יחסי עובד מעבידדמי אבטלה