קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת דרכים בפניה שמאלה: בפני תביעה ותביעה שכנגד בגין תאונת דרכים אשר אירעה ביום 2.4.02 בפניה שמאלה מרח' דרך הים אל רח' הצופים בחיפה. התובעת טענה בתביעתה כי, בהתקרבה אל הפניה אותתה לפניה שמאלה ובעוד היא מבצעת את הפניה פגע רכב הנתבע בחלק השמאלי אחורי של רכבה. לטענתה, לאחר התאונה התנצל בפניה הנתבע וטען כי החליק עקב הגשם והכביש הרטוב, אולם לאחר מספר ימים שינה גרסתו וטען כי היא זו אשר פגעה בו. בעדותה בפני טענה התובעת כי הכביש במקום הינו בעל נתיב אחד וכי הנתבע נסע אחריה. הנתבע טען בכתב הגנתו כי הוא נסע בנתיב המיועד לפניה שמאלה ואילו התובעת נסעה מימינו, וכאשר פנתה שמאלה נכנסה לנתיב נסיעתו. לדבריו הוא לא התנצל לאחר התאונה אלא רק ניסה להרגיע את התובעת אשר היתה נרגשת. בפני טען הנתבע כי הוא פגע עם החלק הקדמי ימני של רכבו בכנף האחורית שמאלית של רכב התובעת, ולדבריו מראים סימני הפגיעה שהתובעת חתכה את דרכו מימין. מהתמונות אשר צירפה התובעת לתביעתה לא היה ברור לחלוטין אם נמצא במקום נתיב נסיעה אחד. למרות שנתתי אמון בדבריה לפיהם הנתבע התנצל בפניה לאחר התאונה, ומאחר שיש חשיבות לשאלה כמה נתיבים יש בכביש ממנו פנו הצדדים שמאלה, הצעתי לצדדים כי יבקרו, יחדיו, במקום התאונה ביחד עם שני כלי הרכב אשר היו מעורבים בתאונה, ויבדקו יחדיו האם רוחב הכביש במקום מספיק על מנת ששני כלי רכב יעמדו זה בצד זה, מבלי שאחד מהם יעלה על קו ההפרדה אשר בין שני המסלולים, והם קיבלו את הצעתי ופעלו לפיה. למרות הביקור המשותף ולמרות שמדובר, לכאורה, במדידה פשוטה, נשאר כל צד בדעתו, וכל צד סיכם טיעוניו בהודעה או בהבהרה אשר הגיש לתיק ביהמ"ש לאחר הפגישה. המדידה העלתה כי רוחב הכביש בין המדרכה לבין תחילת קו ההפרדה הלבן, המסמן את רוחבו של הנתיב, הינו 4.10 מ' ואילו רוחב הקו הלבן עצמו הינו 45 ס"מ. כן הובהר, כפי שאף נראה בתמונות, כי אין במקום קו הפרדה בין שני הנתיבים הנטענים ע"י הנתבע. התברר כי הצבת כלי הרכב זה ליד זה, כאשר האחד צמוד מאד למדרכה והאחר צמוד מאד לקו ההפרדה הלבן, משאירה ביניהם רווח של 50 ס"מ בלבד (בין כנף לכנף), שהינו רווח קטן ביותר, כפי שניתן אף לראות בתמונות אשר צורפו ע"י שני הצדדים. בחלק מהתמונות אשר צורפו ע"י התובעת נראים כלי רכב, הנוסעים בצד ימין, כשהם עולים על המדרכה, במטרה לשמור מרחק בטיחותי מהרכב הנמצא בצד שמאל של הנתיב. התובעת צירפה להודעתה מסמך שהינו, לטענתה,פירוט רוחב מינימלי של נתיבי נסיעה, ולפיו הרוחב המינימלי של כל נתיב (באותו כיוון נסיעה) הינם 2.74 מ', בעוד שרוחב כל הכביש במקום, בכיוון הנסיעה בו נסעו הצדדים, הינו, כאמור, 4.10 מ' בלבד (במקום 5.48 מ' לפחות, ללא קו ההפרדה שבין שני הנתיבים). לא ברור מקורו של המסמך או כוחו המחייב אולם אין צורך במסמך זה על מנת לקבוע, על פי התמונות אשר הוגשו לאחר הביקור במקום, כי אין די ברוחב הנתיב על מנת ששני כלי רכב יסעו בו, זה בצד זה, בבטחה, וכי לא ניתן לאמר כי קיימים שני נתיבים של ממש בכביש. חיזוק לכך ניתן לראות גם בעובדה שאין על הכביש סימון של שני נתיבים. הנתבע צירף לכתב התביעה שכנגד תמונות אשר צולמו על ידו לפני הפגישה ובה נראים (מרחוק) כלי רכב העוברים, בקלות, מימינו של רכב העומד לפנייה שמאלה, אולם לא ניתן לראות אם הרכב העומד לפנייה שמאלה עומד בתחום קו ההפרדה הלבן או עולה עליו. מאידך - המסקנה היחידה העולה מהשוואת תמונות אלה עם התמונות אשר צולמו (ע"י שני הצדדים) בעת הפגישה הינה כי הרכב העומד בצד שמאל של הנתיב עולה על קו ההפרדה הלבן וחורג ממנו, שכן אחרת לא נשאר מקום נוח ובטוח לעבור מימינו. בנסיבות אלה אך טבעי הדבר שהתובעת סברה כי מדובר בנתיב אחד ולא נצמדה לקו ההפרדה בטרם פנתה שמאלה. אינני מתעלמת מכך שהחץ לפניה שמאלה מסומן בחלק השמאלי של נתיב הנסיעה ולא במרכז הנתיב, אולם אין בכך כדי "להרחיב" את הנתיב באופן שיהיה בטוח לשני כלי רכב לעבור בו במקביל, ואין בכך כדי להפכו לשני נתיבים. לאחר ששמעתי את דברי הצדדים ועיינתי בתמונות המקום, וכן בתמונות הנזק ברכבה של התובעת ובחוות הדעת של השמאי בענין הנזקים ברכב הנתבע אני מעדיפה את גרסתה של התובעת לקרות התאונה על פני גרסת הנתבע. הנזקים ברכב התובע הינם בחלק הימני של חזית הרכב ואילו רכב התובעת ניזוק בכנף השמאלית האחורית. נזקים אלה מתיישבים עם גרסתה של התובעת לקרות התאונה יותר מאשר עם גרסתו של הנתבע. על פי גרסת התובעת נסע הנתבע מעט אחריה וביצע את הפנייה משמאלה, תוך שהוא מחליק ופוגע ברכבה. בנוסף, הפגיעה הנראית ברכבה היא פגיעת "מכה" ולא פגיעת שפשוף. תיאור זה של קרות התאונה מסביר את הפגיעה בכנף האחורית שמאלית של רכב התובעת. לעומת זאת, אילו היו הצדדים פונים יחדיו, כפי תיאור האירוע בכתב ההגנה, והתובעת היתה "חותכת" את נתיבו של הנתבע, היתה המכה ברכב התובעת אמורה להיות בחלקו הקדמי של הרכב או, לכל היותר, באמצעו. הנתבע עצמו היפנה, בכתב הגנתו, את ביהמ"ש לתמונה המצורפת לכתב התביעה, בה נראה רכב מסחרי פונה שמאלה וטען שהתובעת עשתה בערך אותו דבר. אם כך עשתה, ואם הנתבע היה כבר בתחילת הפניה שמאלה, כטענתו, לא ייתכן שהפגיעה ברכבה היתה נגרמת בכנף האחורית. הפגיעות בכלי הרכב מתאימות למצב בו פנתה התובעת שמאלה בסברה כי יש במקום נתיב אחד בלבד ואילו הנתבע "עקף" אותה מצד שמאל, בסברו כי בכוונת התובעת לנסוע ישר (כפי שעולה מגרסתו בכתב הגנתו), תוך שהוא עולה, בהכרח, על קו ההפרדה הלבן. בהכרח - מאחר שאין לי ספק שהתובעת לא נצמדה אל המדרכה, כפי שעל פי התמונות אשר צולמו בעת הביקור במקום הכרחי היה שתעשה על מנת שרכב הנתבע אשר נסע בצד השמאלי של הנתיב לא יחרוג מהקו הלבן. מאחר שהתובעת התיחסה אל הפנייה כאל פניה מנתיב אחד בלבד, היא וודאי לא "שמרה" בפנייתה, מקום משמאלה, לפנייה של רכב נוסף, ובכך הפתיעה את הנתבע, אשר נסע, אמנם, מעט מאחוריה, וכאשר בלם החליק ופגע בה. בהקשר זה יש לאמר כי בכתב הגנתו טען הנתבע כי: "התובעת נסעה בצד הימני של הכביש בכיוון ישר ורק בשניה האחרונה היא החליטה לפנות שמאלה...", ואילו בביהמ"ש אמר הנתבע: "אני נסעתי בנתיב השמאלי לפנייה שמאלה. התובעת נסעה בנתיב הימני". כאמור - אמנם הכביש במקום רחב למדי אך אינו רחב דיו לשני נתיבים. נסיעת הנתבע על קו ההפרדה הלבן, וחוסר ערנותו לפניית התובעת שמאלה, מהווה רשלנות מצידו, אשר גרמה לקרות התאונה. לאור כל האמור לעיל אני מקבלת את התביעה ודוחה את התביעה שכנגד. בהתאם, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את הנזקים אשר נגרמו לה על פי המסמכים המצורפים לתביעתה, בסך כולל של 4,118 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 24.4.02 ועד היום וכן הוצאות בסך של 1,000 ₪ מהיום. הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל. משפט תעבורהתאונת דרכיםפניה