קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת דרכים עם רכב גנוב: א. התביעה וההגנה 1. התביעה דנן היא תביעה לפי חוק פלת"ד. 2. התובע הוא יליד 1974, ואין מחלוקת, כי הוא נפגע בתאונת דרכים ביום 11.5.91, בעת שהיה נוסע ברכב פג'ו שהתנגש במשאית. עוד אין מחלוקת, כי הרכב שבו נסע התובע בעת התאונה היה רכב גנוב. 3. לטענת "קרנית", שהיא הנתבעת שממנה מצפה התובע לפיצויים על נזקיו בתאונה הנ"ל, בהעדר ביטוח בתוקף בעת התאונה, התובע אינו זכאי לפיצויים. זאת על שום שידע בעת שנסע ברכב כי נוהגים ברכב שלא ברשות בעליו. לטענתה, חל במקרה דנן סעיף 7 (2) לחוק פלת"ד השולל זכאות לפיצויים מ"מי שנהג ברכב מתוך הפרת החוק לתיקון דיני עונשין (שמוש ברכב ללא רשות), תשכ"ד- 1964, וכן מי שהיה מצוי ברכב בידעו שנוהגים בו כאמור". 4. התובע מכחיש כי ידע שהוא נוסע ברכב גנוב. לדבריו, הוא נסע ברכב הפג'ו כטרמפיסט מזדמן, שנסע מבית אחיו לבית הספר שבו למד, ברכב שבו נהג הנתבע 1, ולא ידע מאומה על כך שבמהלך אותה נסיעה נעשה ברכב שימוש ללא רשות בעליו. ב. מהלכים דיוניים 5. לנוכח השאלה האחת והיחידה, שעליה תקום או תיפול תביעת התובע, האם ידע כנ"ל אם לאו, הושגו שורת הסכמות דיוניות. 6. בתחילה הוסכם לפצל הדיון, באופן שתידון בתחילה שאלת האחריות, דהיינו, האם על קרנית לפצות את התובע בנסיבות המקרה דנן. 7. בהמשך, ולאחר שהתובע הגיש תצהיר עדות ראשית (ת/1) ונחקר עליו, הוסכם (בישיבת 11.9.01) "שיוגשו ההודעות מתיק המשטרה ויוגשו סיכומים בכתב על יסודן, יחד עם יתר החומר שבתיק עד כה". 8. מאז התנהלו העניינים בעצלתיים. רק ביום 18.11.01 הוגשו לתיק ע"י ב"כ קרנית חמש הודעות מתיק המשטרה. סיכומי התובע הוגשו ב- 19.3.02, ואליהם צורפו שתי הודעות נוספות מתיק המשטרה, שקרנית לא הגישה בשעתה, וסיכומי קרנית הוגשו ביום 15.8.02. 9. ואם בעצלתיים עסקינן, כאן המקום להסיר מדרכנו משוכה בדמות בש"א 2875/00, שיש בה בבואה דבבואה של אותה התנהלות, כשהדרך לא אצה למי מן הצדדים. בבש"א הנ"ל עתרה קרנית לחייב את התובע להפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה. לאחר שהוגשה תגובה, הוחלט ביום 30.4.00, כי הבקשה תידון בקדם המשפט הקרוב. בישיבת הקדם מיום 12.7.00 הסכימו באי כח הצדדים לגביה, כי "נודיע אם יש צורך במתן החלטה לעניין זה עד 3.9.00, תוך שנבחן אפשרות להסדר שייתר זאת". מאז, ובמשך זמן רב שבו התנהלו העניינים לאיטם (מטעמים שונים, שלא כאן המקום לפרטם), לא באה כל הודעה כנ"ל, ובהעדר הודעה, גם לא ניתנה כל החלטה. לפתע, ביום 14.8.02, יום לפני הגשת סיכומי התובע, נזכר, כנראה, ב"כ קרנית שיש בארסנל שלו נשק סודי בדמות בש"א זו. באותה שעה עמד ב"כ קרנית והעיר את הבש"א הנ"ל מתרדמה עמוקה שהיתה שקועה בה בירכתי התיק, ובקש שתינתן בה החלטה, שבגידרה ייקבע כי הפקדת סכום ערובה תהווה תנאי למתן פסק דין. בהחלטה מיום 19.8.02 ניתנה הזדמנות לתגובה (עד 3.9.02) וגם לתשובה לתגובה (עד 12.9.02). לבסוף זכינו רק לתשובה (שהוגשה ב- 3.9.02) ותו לא. בעניין הבש"א הנ"ל מקובלת עליי העמדה המובעת בתגובת ב"כ התובע, לפיה, לנוכח התגלגלות העניינים עד כה, ומשהגענו עד הלום, אין מקום להציב מחסום בדמות זה שקרנית מבקשת שיוצב. כיוון שכך, נפתחה הדרך להכרעה בתביעה לגופה, על יסוד סיכומי הצדדים והחומר שבתיק. ג. תוצאה סופית וביסוסה 10. לאחר עיון בחומר הראייתי ובטיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה דנן להידחות. 11. לשורה התחתונה הנ"ל אני מגיע, משילוב של רושם מאד לא חיובי שהותיר התובע בעדותו בפניי, יחד עם ניתוח קר של חומר הראיות, המעורר תמיהות וקשיים כלפי גירסת התובע. זהו שילוב בעל עצמה רבה, שכוחו רב עמו להדוף תביעות רבות (ראו: ע"פ 2439/93 זריאן נ' מ"י, פ"ד מח(5) 265 ולאחרונה גם ע"פ 993/00 שלמה נ' מדינת ישראל (פס"ד מ -4.9.02; טרם פורסם) והאסמכתאות המרובות המובאות במסגרתם). ובכללן את תביעת התובע שבה עסקינן. 12. במהלך עדותו של התובע, הוא הותיר רושם מאד בעייתי. הערה ברוח זו רשמתי לעצמי מיד בתום עדותו, ועתה כמו צפים הדברים מחדש ואף במשנה תוקף. התקבל הרושם הברור שהתובע שולף תשובות במגמה להשיג "כיבוי שריפות" רגעי, וכי אין הוא יכול להציב גירסה לכידה ומלאה לביסוס גירסתו. כך סתר עצמו התובע פעם אחר פעם, וגם נתן תשובות רבות המעוררות סימני שאלה, האמנם ייתכן בכלל שהארועים ארעו כפי שהתובע מתאר אותם. 13. הצבת הדברים שנאמרו בחקירת התובע לצד ההודעות של התובע (ב/1 - ב/3) וההודעות הנוספות שהוגשו, מוסיפה עוד ועוד שאלות ותמיהות כלפי התובע, ומחזקת את המסקנה, כי אין לקבל את גירסת הנסיעה התמימה וחוסר הידיעה, שהוא מעלה על נס. נסיונו של התובע לתרץ דברים שאמר בסמוך לתאונה, הטופחים בחוזקה על פני גירסתו, בבלבול שהיה שרוי בו באותו שלב נראה מאולץ למדי, ואינו משכנע כלל ועיקר. נסיונותיו של ב"כ התובע בסיכומיו לאחות קרעים ולהפוך עקוב למישור ראויים אמנם להערכה, ומעוררים הרהורים שונים שיש בהם כדי להפך בזכותו של התובע בהקשרים מסויימים. עם זאת, בסופו של דבר, כשהסיכוי לשכנע באמיתות גירסת התובע שקול לסיכוי להצליח במלאכת ריבוע המעגל, גם מהם לא יוכל התובע להיבנות. 14. למעשה, בכל הנוגע לקשיים המתעוררים כלפי גירסת התובע וכלפי אמינותו, ניתן היה להסתפק במה שנאמר עד כה, בתוספת הפניה בעיקר לפרק ד' של סיכומי קרנית. כגודל השכנוע כן יכול להיות קוצר ההנמקה. עם זאת, אציג בכל זאת תמצית של הנקודות המרכזיות על דרך של עריכה עצמית, ותוך תוספות מסויימות על האמור בסיכומי קרנית. 15. נקודה ראשונה - בעניין העדויות השונות בדבר מיהות נוסעי הרכב ומיקומם בעת קרות התאונה, התובע טוען, כי ישב במושב האחורי הימני (פרוטוקול ע' 7, ש' 19), וכי היו שלושה אנשים ברכב, הוא מאחור, יעקב חרבאווי הנהג ועמר ליד הנהג. לעומתו, נהג המשאית שבה התנגשו - סמיר עבד אלנבי - העיד (בהודעתו במשטרה מיום 12.5.91, ש' 23), כי ראה רק שני אנשים ברכב הנפגע, את עמר הנהג, ואת התובע שישב לידו ופינה את שניהם לבית החולים. סתירה זו מישב התובע בכך שעברו כמה רגעים בין זמן קרות התאונה לבין בוא בעל המשאית, שבמהלכם ברח הנהג יעקב חרבאווי, ואילו עמר עבר למושב הנהג, והתובע עבר למושב של עמר (סעיף 7-8 לתצהירו של התובע וגם פרוטוקול עמ' 7). מובן שיישוב זה דחוק מאד, בלשון המעטה. 16. נקודה שניה - בקשר לנסיבות עלייתו לרכב, התובע מעיד כי: "עברה לידי מכונית מסוג פיז'ו שהיתה נהוגה בידי אדם שלא הכרתי ולידו ישב בחור בשם עמר זגל שהיה מוכר לי והציע לי לעלות על המכונית והוא אמר לי שהמכונית נוסעת לכוון א-רם" (סעיף 3 לתצהיר התובע). עמר זגל מספר כי הוא והתובע הלכו יחד לכוון צומת ארם, כאשר ב- 6:30 יעקוב עובר על פניהם לכוון ההפוך ואומר "בוקר טוב", ורק אחרי זמן מה הוא עובר שוב, והפעם מציע טרמפ לכוון הרצוי להם, היינו, צומת א-רם. סתירה זו מלמדת, לדעתי, על כך שהתובע ועמר היו יחד ברכב הגנוב, במזימה אחת, או לפחות בידיעה אחת, וכל אחד מהם מנסה, בדרך מקורית משלו, ליצור מצג של נוסע אקראי. 17. נקודה שלישית - בקשר לזמן יציאתו של התובע מהבית, לפי ב/1 ו- ב/2 השעה היא 6:35. לפי ב/3 מדובר בשעה 7:00. השעה הופכת ל- 7:30 בסעיף 2 לתצהיר העדות הראשית (וראו בפרוטוקול ע' 2, ש' 23 ואילך). התובע חותר לשכנענו כי היה בנסיעה תמימה כשמחוז חפצו הוא בית הספר, ולכן הוא מקדם את הזמן מ- 6:30 לכוון 7:30. הסתירות בקשר לכך מחלישות עוד יותר את גירסת התובע, הרעועה מכל כיוון אפשרי. 18. נקודה רביעית - באשר להיכרותו של התובע עם עמר ויעקב חרבאווי. התובע מנסה ליצור את הרושם שאינו מכיר את הנ"ל, וכך להתאים לעצמו גירסה של טרמפיסט מזדמן, ואילו בדבריו אנו מוצאים שני פנים בקשר לכך, בענין עמר: "עמר חברי מהרבה זמן" (הודעה במשטרה ב/1), לעומת "לא חבר שלי אלא מישהו שנסעתי איתו בטרמפ שמו עמאר אני חושב" (פרוטוקול עמ' 4, ש' 21). כך גם בעניין יעקוב: "אחד בשם יעקב בן דודה של עמר" (הודעה למשטרה ב/1), לעומת "רכב נהוג בידי מישהו שאני לא מכיר" (הודעה למשטרה ב/3). גם סתירות אלה הינן כאבני ריחיים על צואר גירסתו של התובע. 19. עניין נוסף שיש בו לתמוך בידיעת התובע על כך שהרכב גנוב, נעוץ במראית פני הרכב עובר לתאונה. מן ההודעות במשטרה עולה, כי מספרי הזיהוי של הרכב פורקו והונחו בתוך הרכב, וכי גם חוטי ההדלקה, שהיו מפורקים, ושבאמצעותם הונע הרכב, היו מונחים בתוכו (ראו הודעת בעל הרכב נידאל, ש' 13 ואילך; הודעת יעקוב חרבאווי מ- 12.5.91; ש' 14-15; פרוטוקול ע' 6, ש' 30 - ע' 7, ש' 2). בנסיבות של עלייה כטרמפיסט על רכב שאין לו לוחיות זיהוי ומציאת לוחיות הזיהוי וחוטי הנעה בתוך הרכב מסתבר הרבה יותר שהתובע, שהיה בן 17 בעת התאונה, היה ער לכך שמדובר ברכב גנוב. היתממותו של התובע בהקשר זה (בע' 7, ש' 1-2) אין בה כדי להפחית מן התימוכין הנוספים לחובתו העולים מעניין זה. 20. המורם מכל המקובץ הינו, כי אפילו אצא מנקודת המוצא הנוחה לתובע, כי נטל השכנוע מוטל על קרנית, עדיין הסבירות שהתובע היה אחד מגנבי הרכב, או לפחות נוסע שידע שהוא נוסע ברכב גנוב, גבוהה בהרבה מזו שהוא אכן היה טרמפיסט תמים. פועל יוצא מכך הינו, כי מאזן ההסתברויות נוטה בעליל לצד קרנית, ועל כן, דין התביעה נגדה להידחות. ד. סוף דבר 21. אשר על כל האמור, התביעה נגד קרנית (הנתבעת 2) נדחית, מכח כל שנאמר לעיל. 22. בכל הנוגע לנתבע 1 - נתבע זה לא הגיש כתב הגנה. במהלך כל הדיונים לא נתבקש נגדו מאומה. נראה שהדבר נבע מכך שהתובע הכיר וידע שרק מקרנית יוכל לזכות לפסק דין שניתן יהיה לקבל בעקבותיו כספי פיצויים בפועל. עם זאת, לקראת סיום סיכומיו עותר ב"כ התובע לחייב גם את הנתבע 1 לפצות את התובע. בנסיבות שבהן לא הוצג אישורי מסירה בדבר מסירת כתב התביעה לנתבע 1, אין מקום לחייבו במאומה, והתביעה נגדו נמחקת. אם התובע ימצא לנכון, יוכל הוא להגיש תביעה חדשה ונפרדת כנגד נתבע זה. 23. התובע ישלם לקרנית סכום כולל של 4,000 ₪ עבור שכ"ט עו"ד ומע"מ והוצאות משפט גם יחד. רכבתאונת דרכיםגניבת רכברכב גנוב