קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה להחזר פרמיית ביטוח רכב: התובע ביטח את רכבו בביטוח חובה וביטוח מקיף לשנת 1994, אצל הנתבעת מס' 2 (להלן: הנתבעת). הנתבעת, התמזגה עם הנתבעת מס' 1 ולפיכך התביעה הוגשה כנגד שתי הנתבעות.   רכבו של התובע (להלן: הרכב הראשון), ניזוק בתאונה ביום 31/5/94 ונגרם לו נזק עד כדי אבדן מוחלט. ביום 26/6/94, ביקש התובע להעביר את ביטוח הרכב לרכב חדש שרכש (להלן: הרכב השני). ביום 7/8/94 נגנב הרכב השני.   התובע עותר בתביעתו לחייב את הנתבעות לפצותו בסכומים הבאים:   א. סך של 767 ₪ בגין החזר פרמיית ביטוח חובה עבור התקופה בה לא היה ברשותו רכב. ב. סך של 1,458 ₪ בגין החזר פרמיית ביטוח מקיף בתקופה בה לא היה ברשותו רכב או לחילופין פיצוי בגין גניבת הרכב השני והוצאות גרירתו בסך של 10,400 ₪. ג. תגמולי ביטוח בסך של 1,000 ₪ המהווים ההפרש בין מחיר הרכב על פיו חושבו תגמולי הביטוח ששולמו לו בגין הנזק לרכב הראשון לבין מחיר הרכב במחירון שהיה תקף באותה תקופה.   התובע טען כי היות והנתבעת איחרה בהגשת כתב ההגנה, זכאי היה התובע לקבל פסק דין על פי התביעה ולפיכך על בית המשפט מוטלת, לטענתו, החובה ליתן פסק דין על פי התביעה. אין בידי לקבל טענה זו. כב' השופט שינמן, האריך בהחלטתו מיום 15/10/01, את המועד להגשת כתב הגנה, עד למועד הגשתו בפועל ביום 4/10/01. מעבר לנדרש, יש לחזור ולהדגיש כי בית המשפט לתביעות קטנות אינו כבול בסדרי דין ובכללי הפרוצדורה והוא רשאי מכח סעיף 62 (ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד - 1984 לפעול בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה.   משהוארך המועד להגשת כתב ההגנה וכתב הגנתה של הנתבעת, התקבל על ידי בית המשפט, ידון בית המשפט ויכריע במחלוקת על בסיס כתבי הטענות וטיעוני הצדדים.   אדון בטענות התובע כסדרן.   התביעה לתגמולי ביטוח   התובע עתר כאמור, לפיצוי בסך של 1,000 ₪ המהווים הפרש בין מחיר הרכב על פיו חושבו תגמולי הביטוח ששולמו לו בגין אבדן מוחלט של הרכב הראשון לבין מחיר הרכב במחירון שהיה תקף באותה עת. כן טען התובע, כטענה חלופית אמנם, כי הינו זכאי לתגמולי ביטוח בגין גניבת הרכב השני שכן לטענתו ביקש להעביר את פוליסת הביטוח המקיף לרכב השני.   דין תביעתו של התובע לתשלום תגמולי ביטוח להדחות מחמת התיישנות.   מקרי הביטוח בגינם טוען התובע לזכאותו לתשלום תגמולי ביטוח, אירעו בשנת 1994.   סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח תשמ"א - 1981 (להלן: החוק) קובע תקופת התיישנות של שלוש שנים לאחר קרות מקרה הביטוח.   זאת ועוד, בתביעה קודמת שהגיש התובע, בת.ק. 6656/01 עתר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום הפרש תגמולי ביטוח (עותק כתב התביעה הוגש וסומן נ/2). בפסק דינו מיום 25/9/01, דחה כב' השופט קאפח את התביעה לתשלום תגמולי ביטוח מחמת התיישנות. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי, בבר"ע 2435/01 נדחתה.   כמו כן נדחתה בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון כפי שנקבע ברע"א 9782/01 קריב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' (לא פורסם). לפיכך דין עתירתו של התובע לפיצוי בגין תגמולי ביטוח או הפרש תגמולי ביטוח, להדחות מחמת השתק פלוגתא מכח ההכרעה בהתדיינות הקודמת בין הצדדים שאושרה על ידי ערכאות הערעור לרבות בית המשפט העליון ומכח ההתיישנות החלה על תביעות לתגמולי ביטוח בחלוף שלוש שנים מקרות מקרה הביטוח.   תביעה להחזר פרמיית ביטוח מקיף   מקובלת עלי טענת התובע כי על תביעתו להחזר פרמיית ביטוח, לא חלה תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 31 לחוק שכן אין מדובר בתביעה לתגמולי ביטוח אלא בתביעה הנובעת מכח היחסים החוזיים בין הצדדים.   יחד עם זאת, דין עתירתו של התובע להחזר פרמיית ביטוח מקיף, לתקופה בה לא היה ברשותו רכב, להדחות.   הוראות סעיף 6 לנוסח הפוליסה התקנית שנקבעה בתוספת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי) התשמ"ו - 1986 (להלן: התקנות) קובעות הוראות באשר לתשלום תגמולי ביטוח, במקרה של אבדן גמור לרכב המבוטח. סעיף 6 (ד) לנוסח הפוליסה התקנית קובע כדלקמן: ”תוקף פוליסה זו יפקע עם שיפוי המבוטח בשל אבדן גמור או בשל אבדן גמור להלכה כאמור בסעיף זה ובסעיף 9 ולא תהיה למבוטח זכות להחזר פרמיה”   בהתאם לתנאי הפוליסה התקנית, נקבעה הוראה דומה בסעיף 14 ו' לפרק 12 בפוליסה לביטוח כלי רכב שהוגשה על ידי הנתבעת וסומנה נ/1. על אף שמדובר בנוסח פוליסה לשנת 1996 מקובל עלי כי תנאי הפוליסה שהוצאה על ידי הנתבעת בשנת 1994, תואמים גם הם את תנאי הפוליסה התקנית.   משפיצתה הנתבעת את התובע על הנזק שנגרם לרכב הראשון, על בסיס אבדן גמור, פקע תוקפה של הפוליסה שכן הפוליסה מוצתה על ידי התובע. כאמור בהוראתו המפורשת של סעיף 6 ב' לנוסח הפוליסה התקנית, אין המבוטח זכאי להחזר פרמייה במקרה זה ולפיכך דין התביעה להחזר פרמיה בגין ביטוח מקיף להדחות.   תביעה להחזר פרמיית ביטוח חובה   התובע טען כי הינו זכאי להחזר פרמיית ביטוח חובה בגין התקופות בהן לא היה ברשותו רכב כנטען בתביעה, מיום 1/6/94 ועד 25/6/94 ומיום 8/8/94 ועד 31/12/94. הנתבעת לא התייחסה בכתב הגנתה לטענה זו של התובע. טענת נציגת הנתבעת כי על פי נספח י"ג לתביעה, הפרמייה בגין פוליסת ביטוח החובה הסתכמה בסך של 5 ₪, אינה ממין העניין, שכן מדובר בפרמייה בגין החלפת רכב והעברת תעודת הביטוח לרכב אחר החל מיום 26/6/94.   היות והנתבעת לא טענה, טענה כלשהי, לגופו של עניין, כנגד טענתו של התובע בדבר זכאותו להחזר פרמיית ביטוח חובה לתקופה בה לא היה ברשותו רכב, מצאתי לקבל את התביעה בעניין זה, בכפוף לטענת ההתיישנות.   על פי תחשיב התובע, החזר הפרמיה המגיע לו בגין התקופות האמורות, מסתכם בסך של 767 ₪. אלא שכאמור מצאתי לנכון לקבל את התביעה, רק בכל הנוגע להחזר פרמייה עבור התקופה שבין 8/8/94 ועד 31/12/94 בעוד שהתביעה בגין החזר הפרמיה עבור התקופה שבין 1/6/94 ועד 25/6/94, התיישנה.   אשר על כן , זכאי התובע להחזר יחסי בסך מעוגל של 620 ₪. סיכום אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 620 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 15/10/94 (מחצית התקופה) ועד מועד התשלום בפועל. כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט, לרבות בגין האיחור בהגשת כתב ההגנה, בסך כולל של 500 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.  רכבביטוח רכבפוליסהפרמיית ביטוח