קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד הבנק הבינלאומי הראשון : הרקע העובדתי להליכים שבפני הם אלה - הנתבע דנן, שהוא בנק, תבע את התובע דנן, מר משה קסטל, בתביעה בסדר דין מקוצר בבימ"ש זה. עניינה של אותה תביעה אינו רלוונטי להליכים דנן. ההליכים שם הסתיימו בפסק דין אשר ניתן ע"י כב' הרשמת נמרודי, ובו הוטלו הוצאות על מר קסטל, לטובת הבנק. פרשנות פסיקת ההוצאות ומימוש גביית ההוצאות הם הבסיס לתביעה דנן.   הפיסקה הרלוונטית, בפסק הדין של כב' הרשמת נמרודי, קובעת כי על התובע דנן (הנתבע שם): ”לשלם לתובע (הנתבע דנן - מ.א.) את הוצאות המשפט, לרבות שכ"ט עו"ד בסך 660 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל”   הבנק חייב את התובע בסכום של 772 ₪ שהם 660 ₪ אשר נפסקו בפסק הדין, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כאמור בו. חיוב זה נעשה, כמובן, לאחר מתן פסק הדין. אין בפי התובע טרוניות על חיוב זה.   עוד קודם לכן, ביום 29.6.99 חייב הבנק את התובע בסכום של 299 ₪ שהם ההוצאות אשר נגרמו לבנק עקב פתיחת ההליך המשפטי כנגד התובע. המחלוקת בין הצדדים נסבה על החיוב של 299 ₪. התובע טוען כי אסור היה לבנק לחייב את חשבונו בהוצאות המשפט. ראשית, החיוב נעשה עוד לפי שניתן פסק הדין אשר קבע כי על התובע לשאת בהוצאות. שנית , על פי פסק הדין עליו לשאת בסך של 660 ₪ הוצאות (בתוספת הפרשים) ותו לא. הבנק, הנתבע, טוען כי, על פי החוזה בינו לבין התובע (חוזה דביטורי כללי) הוא רשאי לחייב את חשבון התובע בהוצאות המשפטיות אשר נגרמו לו בכל עת לפי שיקול דעתו. כמו כן טוען הבנק כי בפסק הדין של כב' הרשמת נמרודי נקבע גובה שכר טירחת עורך הדין ולא נקבע גובה בהוצאות ולכן זכאי הבנק לחייב את התובע בהוצאות אשר נגרמו לו בפועל. השאלה הראשונה היא, פרשנות פסק הדין של כבוד הרשמת נמרודי: מן החומר שבפני הגעתי למסקנה כי הצדק עם התובע. כבוד הרשמת השתמשה בפסק הדין במילה "לרבות" אשר משמעותה מן המילה "רב" או "רבים". מילה זו מעידה על כך כי ה"שלם" אליו מתייחס המשפט כולל בתוכו ומורכב ממספר חלקים אליהם מתייחסים כ"רבים". במקרה דנן, המשמעות היא כי התשלום המוטל על התובע דנן, מורכב משני חלקים - ההוצאות מחד ושכר טרחת עורך הדין מאידך. הכל ביחד בסך 660 ₪. לו היתה כב' הרשמת מבקשת להפריד את התשלומים, לשני תשלומים נפרדים ולא תשלום אחד המורכב מחלקים. היתה משתמשת, מן הסתם, במילה "וכן" והמשפט היה נקרא כך: "... את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 660 ₪ בתוספת...".   אינני מתעלמת מן העובדה כי, גם על פי קביעתי דלעיל לגבי משמעות המילה "לרבות", יבוא הטוען ויטען כי ניתן להגיע לתוצאה לה שואף הנתבע. כך קביעת כב' הרשמת משמעותה כי הסכום יהיה אומנם סכום כולל, אך את מרכיב שכר הטרחה, בתוך הסכום הכולל, קבעה הרשמת והוא יעמוד על 660 ₪ ולא ציינה את מרכיב ההוצאות. אומנם, מבחינה לשונית, גרידא, סובל המשפט גם פרשנות זו. אולם מהות המשפט ומשמעותו מעמיד פרשנות זו כמורכבת ובלתי סבירה.   זאת ועוד - על פי פרשנות הנתבע משתמע כאילו סכום ההוצאות אינו נושא כל תוספות בעוד שכר טרחת העו"ד נושא הפרשים. מסקנה זו אינה נראת לי סבירה ונראה כי הפיסקה המורה על תוספות לסכום העיקרי, מתייחסת לכל הסכום ומחזקת את פרשנות התובע.   ומעל לכל, קביעת גובה ההוצאות הינו תחום הנתון לשיקול דעת בית המשפט. אין זה סביר כי ענין זה ישאר לצד מן הצדדים לקביעתו הבלעדית. עיקרון זה סותר אף הוא את גרסת הנתבע.   השאלה השניה היא, אם זכאי הנתבע, הבנק, לחייב את התובע, הלקוח, בהוצאות משפטיות על פי החוזה ובמנותק מקביעות בית המשפט לגבי ההוצאות המשפטיות. נראה לי כי התושבה לכך היא שלילית מכל וכל. בפתח הדברים אציין כי הנתבע, בתגובתו מיום 19.08.01, צירף לי עותק החוזה בין הצדדים והפנה אותי לסעיפים 6 ו - 15 שבו. בסעיף 6 לחוזה לא מצאתי כל התייחסות להוצאות משפטיות ולכן הוא אינו רלוונטי לענייננו. סעיף 15 לא הגיע לידי שכן הוא נחתך מן העותק אשר צורף לתיק בית המשפט ולכן אין אני יכולה ליתן את עמדתי לאמור בו. יחד עם זאת העדרו של סעיף 15 אין בו כדי לעכב את מתן פסק הדין. גם אם אצא מנקודת הנחה כי בסעיף זה נאמר בצורה המפורשת ביותר, כי הבנק רשאי לחייב את הלקוח בהוצאות המשפטיות שנגרמות לו לפי שיקול דעתו הבלעדי, לא יהיה בכך כדי לשנות את עמדתי. איני מתייחסת בדברי אלה, למקרים בהם נגרמות הוצאות משפטיות מבלי שההליך הגיע למיצוי וניתן פסק דין. השאלה אם במקרה כזה רשאי הבנק לחייב את הלקוח בהוצאות אלה, נשארת פתוחה. המקרה דנן אינו מקרה כזה. במקרה דנן נפסקו ההוצאות על ידי בית המשפט, בפסק הדין המחייב את שני הצדדים. את החייב - לשלם את ההוצאות שנפסקו לזוכה, ואת הזוכה - לקבל רק את ההוצאות שנפסקו ולא יותר. אין הנתבע יכול לעשות שבת לעצמו, בניגוד לפסק הדין, ולחייב את התובע בהוצאות לפי דעתו. ולא יועילו לבנק סעיפי ההסכם. לכל היותר היה על הבנק להציג סעיפים אלה בפני כב' הרשמת נמרודי כדי לשכנעה לפסוק הוצאות כאלה או אחרות. לאחר שנפסק גובה ההוצאות מחוייב הבנק במסגרת הוצאות אלה ותו לא.   אני דוחה את בקשת התובע לעכב את מתן פסק הדין עד להכרעה בתביעה ייצוגית אשר הגיש. לא הוגש כתב התביעה שם ולא שוכנעתי כי העניינים זהים. החומר אשר בתיק מספיק לי כדי ליתן את פסק הדין ואין כל סיבה לעיכובים נוספים.   לאור האמור אני קובעת כי על הנתבעת להשיב לתובע סך של 299 ₪ מיום 29.06.00. היות והסכום הנ"ל חוייב בחשבונו של התובע בבנק ונשא, על כן, הפרשי הצמדה וריבית הנהוגים אצל הנתבע, אני מורה כי ההשבה תעשה באמצעות זיכוי חשבונו של התובע בתאריך הנקוב והרצה מחודשת של החשבון עד ליום סגירתו. היתרה שתתקבל תשולם על ידי הנתבעת לתובע. במילים אחרות - החשבון יתבצע כאילו, מלכתחילה לא חוייב החשבון בסכום האמור. אני קובעת עוד כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 1000 ₪ הוצאות הליך זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 23.08.00 ועד ליום התשלום בפועל. בנק