קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד מועדון עקב פציעה בזמן ריקודים: התובע השתתף באירוע שהתקיים במועדון שמפעילה הנתבעת 1. במהלך האירוע התקיימה הופעת ריקוד היתולית שבה רקדן בלבוש אישה רקד ואף הזמין צופים מהקהל לרקוד עמו. התובע, כאחרים לפניו, נענה להזמנה והחל רוקד עם הרקדן. במהלך הריקוד קפץ הרקדן ונתלה על התובע כשרגליו על מותני התובע. התובע לא הביע התנגדות. הרקדן ירד והשניים המשיכו בריקוד. לאחר כעשר שניות קפץ הרקדן ושוב נתלה על מותני התובע. זו הפעם קרס התובע ונפל. כתוצאה מן הנפילה נשברה עצם הירך ונגרמה לו נכות בשיעור 10%. חילוקי הדעות נוגעים אפוא לשאלת אחריות הנתבעת, ההסתכנות מרצון והאשם התורם נוכח ידיעת התובע על טיב הריקוד, ושיעור הנזק. לאחר שמיעת הראיות ובחינת טענות הצדדים מצאתי לקבל את התביעה ולקבוע כי קפיצתו של הרקדן על התובע מהווה סיכון בלתי סביר. עם זאת, מצאתי להפחית רשלנות תורמת משמעותית בשיעור 50% וזאת משום שהתובע עלה לרחבת הריקודים מתוך מודעות לכך שהרקדן עלול לקפוץ עליו ושיתף פעולה עם הריקוד וסגנונו. הצדדים התובע, יליד 1947 (כבן 65), עלה לישראל בשנת 1992 ובשנת 2006 היגר לארה"ב בה הוא מתגורר היום. בעת שהתגורר בישראל עבר כסנדלר ובארה"ב עבד כמטפל בקשישים. כיום, לטענתו, אינו עובד. הנתבעת 1 מפעילה מועדון בילויים המיועד בעיקרו לקהל הרוסי (המועדון או הנתבעת). במועדון מוגשים אוכל ושתייה ומתקיימות בו הופעות. נתבעת 2 היא מבטחת הנתבעת 1. הצדדים השלישיים הם בעלים של להקת בידור שקיימה הופעות במועדון, לרבות ביום התאונה. הנתבעות טוענות כי הצדדים השלישיים הם שהעסיקו את הרקדן שרקד עם התובע בזמן התאונה. הצדדים השלישיים מכחישים כל קשר בינם לבין הרקדן. המחלוקת המקדמית בנוגע לשבר קודם בברך ב-29/8/04 - כחודש לפני התאונה נושא התביעה - ארעה לתובע תאונה אחרת בה נחבל בברך שמאל (התאונה הקודמת). בבבית-החולים התעורר חשד כי נגרם שבר בפיקה ורגלו גובסה. הנתבעת טוענת כי ברכו של התובע נשברה (דבר שמראה, לטעמה, כי התובע עלה לרקוד כשרגלו שבורה והוא אינו כשיר) ואילו התובע טוען כי בדיעבד נשלל החשד לשבר ודובר בחבלה בלבד. במחלוקת זו אני מקבל את גרסת התובע שכן המסמכים הרפואיים שהוגשו אינם תומכים בקיומו של שבר. המסמך הראשוני מעיד על חשד בלבד, ואילו במסמך נוסף מ- 20/9/04 מאובחנת חבלה בברך או ברגל התחתונה ("contusion knee &\or lower leg") ואין אזכור לשבר [עמ' 13 לתיק המוצגים של הנתבעת]. הנתבעים אספו את תיקיו הרפואיים של התובע וחזקה שהיו מגישים אסמכתא שמעידה על קיומו של שבר לוּ הייתה קיימת. נמצא אפוא כי לא הוכח קיומו של שבר אולם אין ספק שהתובע סבל מכאבים חזקים בברך [עמ' 17 לתיק המוצגים] וכי ב-20/9/04 - 12 יום לפני התאונה - עדיין התלונן על כאבים אלה. התאונה ב-2/10/04 הוזמן התובע למסיבת יום הולדת של חברו מר מיכאל חייטוביץ' שהתקיימה במועדון. התובע ועדיו העידו כי מדובר במועדון הפונה לקהל הרוסי, מוגשים בו אוכל ושתייה ומתקיימות בו הופעות בידור לקהל. המועדון היה פתוח גם למבקרים נוספים. התאונה צולמה כחלק מחגיגת יום ההולדת וניתן להתרשם מהאירועים מכלי ראשון. אחת ההופעות הייתה הופעתו של רקדן, שבמהלך ההוכחות התברר כי שמו הוא פאבל והוא מוכר לבעלת המועדון (פאבל או הרקדן) [עמ' 29, 25]. תחילה לבש פאבל בגדי גבר ואף רק עם רעייתו של התובע [עמ' 12, 12-19]. בהמשך החליף את תלבושתו וחזר לרחבת הריקודים כשהוא משחק דמות נשית. מעדותו של מר חייטוביץ' עלה כי מדובר בסגנון ריקוד ידוע הקרוי על שם האמן בוריס מוסייב ש"יש לו אוריינטציה מינית אחרת ... הכול נעשה כבדיחה" [עמ' 24, משורה 1]. פאבל הזמין גברים מהקהל לרקוד עמו. יבגני, בנו של מר חייטוביץ', עלה לרחבה ורקד עם פאבל. בקלטת ניתן לראות כי במהלך הריקוד קופץ פאבל ונתלה עם רגליו על מתניו של יבגני. התובע הודה כי ראה את הקפיצה והיה מודע לה אך משום מה סבר כי הרקדן לא יקפוץ גם עליו: "הרקדן קפץ על הבן של מיכאל בקלות והוא לא נפל, ולא היה משהו חריג ... לא ידעתי ולא חשבתי שהוא יעשה לי גם דבר כזה" [עמ' 12, 27-31] ובהמשך "הוא רקד איתו והכול היה בסדר. קפץ עליו והכול עבר בסדר ולא היה שום דבר" [עמ' 13, 7]. בהמשך פנה הרקדן לגברים נוספים בקהל שלא ניאותו לעלות על הרחבה. לבסוף עלה עליה התובע. התובע טוען כי עלה על הרחבה ולא ירד ממנה בשל "לחץ חברתי". טענה זו אינה תואמת את הקלטת או את העדויות. התובע עצמו העיד כי "אני הלכתי כדי לעשות טוב לבעל האירוע ... אשתי אמרה לי לך תעשה טוב לבר המזל" [עמ' 13, 13-15]. בצילום ניתן לראות כי התובע רוקד עם פאבל, משתף עמו פעולה ואף "מְחַזֵּר" בהוּמוֹר אחרי הרקדן בלבוש רקדנית. לאחר כדקה של ריקוד משותף (14:35 לסרט האבטחה) קופץ פאבל ומניח את רגליו על מתני התובע כפי שעשה עם יבגני. התובע לא נופל, לא מפסיק את הריקוד, ואינו מביע שום התנגדות אלא ממשיך בריקוד. לאחר כעשר שניות (14:45) קופץ פאבל פעם נוספת ושוב מניח את רגליו על מתני התובע. זו הפעם התובע נופל ומתמוטט על הרחבה. התובע הובהל מהמועדון לבית חולים קפלן שם אובחן שבר בשוק עצם שמאל (שבר של טיביה ופיבולה). ב-4/10/04 בוצע ניתוח קיבוע השבר באמצעות מסמר. וב-6/10/12 שוחרר לביתו. קיימת הסכמה כי לתובע נגרמה נכות רפואית בשיעור 10%. טענות הצדדים חילוקי הדעות המרכזיים הם בשאלת האחריות. התובע טוען שהמועדון אחראי על ההופעות בשטחו ועל התנהלות הרקדנים. לטענתו, קפיצתו של רקדן על אדם מהקהל מהווה מעשה מסוכן ורשלני. התובע מתייחס באריכות לנכונותו לעלות לרחבה וטוען שאין ליחס לו "הסתכנות מרצון" שכן בהתאם לפסיקה הגנה זו קמה רק במקום שבו הנפגע היה ער לסכנה ולנזק הפוטנציאלי וויתר על פיצוי, דבר שאינו מתקיים במקרה הנוכחי. הנתבעת טוענת שאין לייחס לה כל חבות לתאונה שכן מדובר בתאונה שהיא סיכון טבעי של פעולת הריקוד. הנתבעת מדגישה כי נפילת התובע לא היתה צפויה וכי נגרמה רק מפני שהתובע עלה לריקוד כשטרם החלים מן הפגיעה בתאונה הראשונה. הנתבעת סבורה כי בנסיבות גם קמה לה הגנת ההסתכנות מרצון משום שהתובע עלה לרקוד כשאינו כשיר והיה מודע לקפיצות. למיצער היא סבורה כי בנסיבות אלו יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור 100%. הנתבעת מוסיפה שממילא האחריות לתאונה מוטלת על הרקדן, פאבל, ועל מעסיקיו הצדדים השלישיים 1-2. הצדדים השלישיים מצטרפים לטענות הנתבעת כלפי התובע, אך מכחישים כי העסיקו את פאבל ולכן דוחים כל אחריות המיוחסת להם. הצדדים נחלקים גם בשאלת שיעור הנזק, בין השאר משום שהתובע היגר לארה"ב. אחריות הנתבעות המסגרת הנורמטיבית לדיון היא עוולת הרשלנות שיסודות הוגדרו בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ובפסיקה (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113 [1982]). חובת זהירות מושגית: למועדון אחריות מושגית כלפי הלקוחות המבלים בו הן כבעל המקרקעין והן כבית עסק הנותן שירות. עליו להבטיח תנאי אירוח נאותים ובטוחים, ובכלל זה עליו לוודא כי ההופעות המתקיימות בתחומו בטוחות ואינן מהוות סכנה לקהל הנמצא במועדון. המועדון אחראי על התנהלותם המקצועית של הרקדנים שמבדרים את הקהל בשמו ובשטחו ועליו לוודא כי הריקודים אינם מסכנים את הצופים באופן בלתי סביר. במקרה הנוכחי אין ספק כי המועדון ידע על הופעתו של הרקדן שאף השתמש במתקניו [עמ' 30-29]. חובת זהירות קונקרטית: חובת זהירות קונקרטית נבחנת על פי מבחני הצפיות והסבירות והיא חלה רק על סיכונים בלתי סבירים שניתן וצריך לצפותם ושאין שיקולי מדיניות המאפשרים אותם (פרשת ועקנין, 127). ריקוד לכשעצמו הוא פעולה מעין ספורטיבית, וככל ספורט הוא טומן בחובו סיכונים שונים, לרבות מעידות ונפילות, שאין מקום להטיל אחריות בנזיקין בגינם (ת.א. (ת"א) 133632/01 מרגלית נ' מתנ"ס מרכז קהילתי זיכרון יעקב [2008]; ת.א (ת"א) 167904/09 עדרי נ' עריית אשדוד [2011] והשוו גם: ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל, מח(4) 1 [1994]; ע"א (ת"א) 2027/00 מרכז ספורט קנדה נ' גם [2002]). לוּ היה התובע נפגע בפעולת ריקוד רגילה לא היתה קמה למועדון חובת זהירות קונקרטית. אלא שבמקרה הנוכחי אין מדובר באחד מסיכוני הריקוד הרגילים אלא בנפילה שנגרמה כתוצאה מכך שהרקדן קפץ ונתלה על התובע שרקד עמו. קפיצה זו, שמשמעה הטלת משקל כבד על גופו של התובע ופגיעה בשיווי המשקל, מוסיפה סיכון החורג מן הסיכונים הטבעיים של הריקוד. האפשרות שהאדם שעליו קופצים ייפול כתוצאה ממשקלו של הרקדן שנתלה עליו אינה אפשרות קלושה אלא סבירה ביותר. סיכון זה מתגבר כאשר הקפיצה באה במפתיע וללא התרעה מוקדמת שתאפשר לתובע לייצב עצמו. לעניין זה יובהר כי למרות שהתובע ידע ידיעה כללית שהרקדן עשוי לקפוץ עליו, מועד הקפיצה היה מפתיע, במהלך הריקוד, והוא לא יכול היה להתכונן אליו. זוהי התנהגות שיש בצדה סיכון לא מבוטל, ועמד על כך גם מר ראדו זבריה, צ"ג 1, שעיסוקו בהפעלת הופעות ריקוד והעיד כי לא היה מסכים לקפיצה שכזו על ידי אחד מרקדניו "כי זה לא בטיחותי" [עמ' 43, 16]. הן מר זבריה והן גב' ילנה ביידר, בעלת המועדון, העידו כי לא ראו הופעה נוספת שכללה קפיצות של הרקדן על אנשים מהקהל [עמ' 34, 5; עמ' 43, 14]. הופעתו של פאבל כללה אפוא אלמנטים שחורגים מגדר הסיכון הרגיל של הריקוד ויוצרים סיכון מוגבר שנפילה היא תוצאה מסתברת שלו. מדיניות משפטית ראויה אמורה אמנם להתיר ולעודד פעולות ריקוד ואינה מטילה אחריות בשל סיכוניה הרגילים של פעילות זו, אולם היא אינה מצדיקה מתן היתר לפעולות מורכבות כמו קפיצה מפתיעה והטלת מלוא כובד משקלו של הרקדן על אנשים שאינם מיומנים. הסכנה לנפילה במקרים אלה גבוהה ועלולה להתממש אצל כל אדם וגם אדם בריא עלול לאבד את שיווי משקלו. מניעת הסיכון היא פשוטה - בחינת תוכן הריקוד מראש והנחיית הרקדנים שלא לבצע פעולות מסוכנות או מורכבות עם קהל בלתי מיומן. משלא ננקטו כל אמצעים קמה למועדון אחריות קונקרטית שהופרה (לעניין הוספת אלמנט מסוכן לריקוד ראו ת.א. (ת"א) 15801/97 פאר נ' סקאי הככר טורס בע"מ [2002]). בעלת המועדון, גב' ביידר, טענה כי לא ידעה מראש על כוונת הרקדן לקפוץ. עובדה זו אינה פוטרת את המועדון מאחריות. ראשית, טענה זו לא הוכחה. היא נשמעה מפיה של גב' ביידר, שהיא בעלת עניין בתביעה, ללא כל תמיכה, כאשר הרקדן עצמו לא זומן לעדות אף שיכול היה לשפוך אור על האירועים, לרבות על תוכן הריקוד ועל זהות הגורם שהזמין אותו למועדון. ושנית, אין חולק שהמועדון לא בחן את אופי הופעות הריקוד מבעוד מועד, לא תדרך את הרקדנים ולא הזהיר או התריע מפני פעולות שעלולות לסכן את הקהל. די בכך כדי להטיל עליו אחריות. המועדון מוסיף וטוען כי עמד בחובותיו שכן שכר צוות רקדנים מיומן בניהולם של הצדדים השלישיים, אלא שכאמור כלל לא הוכח שפאבל היה חלק מהופעתם של הצדדים השלישיים. עולה אפוא כי למועדון קמה חובת זהירות מושגית וקונקרטית לוודא כי ההופעות שבשטחו בטוחות. המועדון הפר את חובת הזהירות מפני שאפשר ריקוד שכלל חריגה מן הסיכונים הרגילים מבלי שנקט אמצעי זהירות כלשהם. אין ספק כי הפרת החובה גרמה לנזק. ההודעה לצד שלישי מן האמור לעיל עולה כי דין ההודעה לצד שלישי להידחות. הנתבעות הוכיחו אמנם כי העסיקו את להקת הבידור של הצדדים השלישיים (הצדדים השלישיים אינם חולקים על כך) אולם לא הביאו כל ראיה שתתמוך בכך שפאבל היה חלק מלהקה זו. נהפוך הוא כפי שהודתה גב' ביידר, מנהלת המועדון, היא כלל אינה זוכרת מי הזמין את פאבל [עמ' 30, 1]. הנתבעת נמנעה מלהזמין את מנהל האולם, מר לאוניד ברקוב, שעבד מול הרקדנים והפעיל אותם [עמ' 30, משורה 12] וכן נמנעה מלהזמין את הרקדן עצמו, אף שמנהלת המועדון הכירה אותו היטב ולמרות שנטל ההוכחה בהודעת הצד השלישי מוטל לפתחה. הצדדים השלישיים הודו כי הם מכירים את פאבל, שאף עבד איתם במועדים שונים אחרי התאונה, אולם הכחישו מכל וכל כי העסיקו אותו או כל רקדן-גבר אחר ביום התאונה. עדותם זו לא נסתרה. בנסיבות אלו ההודעה לצד שלישי נדחית. הסתכנות מרצון ואשם תורם הנתבעת טוענת כי בנסיבות העניין קמה לה הגנת ההסתכנות מרצון הקבועה בסעיף 5(א) לפקודת הנזיקין ולפיה "בתובענה שהוגשה על עוולה תהא הגנה שהתובע ידע והעריך, או יש להניח שידע והעריך, את מצב הדברים שגרמו לנזק וכי חשף עצמו או רכושו למצב זה מרצונו", שכן התובע עלה לרחבת הריקודים מתוך מודעות לאפשרות שהרקדן יקפוץ עליו. אינני מקבל טענה זו. פסיקת בית-המשפט העליון קבעה שאין די בכך שהנפגע ידע את הסיכון והעמיד עצמו מרצון ואפילו בפזיזות בסכנת פגיעה אלא על המזיק להוכיח כי הנפגע "הסכים שאם יאונה לו נזק, יפול ההפסד עליו ולא על הנתבע" (ע"א 897/75 ווסצ'סטר נ' קורן, פ"ד לא(1) 668 [1976]). הגנת ההסתכנות מרצון מחייבת אפוא שלושה תנאים מצטברים: "ידיעת הניזוק אודות הסיכון, לרבות הערכת אופיו המסוכן; חשיפתו לסיכון; ורצונו לחשוף עצמו לסיכון ולתוצאותיו המשפטיות, דהיינו לכך שאם ייפגע לא יהיה זכאי לפיצוי מן המזיק" (ע"א 791/03 בגא נ' מלול [2005]; לפיכך נדרש בית-המשפט לבחון "האם נתן התובע הסכמה של ממש לקבלת הסיכון על עצמו בלי פיצויים; האם פטרה ההסכמה את הנתבע מהחובה לנקוט זהירות?" (ע"א 246/60 צברי נ' עמידר, פ"ד טו 281 [1961]; וראו גם ע"א 335/59 ריחני נ' צדקי, פ"ד טו, 159 [1961]; ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט(1) 102 [1995], לרבות הערותיהם של כב' השופטים ברק וחשין לעניין האחריות בדיני הנזיקין, הערות שעניינן יפה גם למקרה הנוכחי. במקרה הנוכחי אף שהתובע היה ער לעובדה שהרקדן עשוי לקפוץ עליו הוא לא חשף עצמו מרצון לסכנה וכל רצונו היה לרקוד ולבדר את עצמו ואת הקהל, ובעיקר את חברו שחגג יום הולדת. התובע לא ביקש לסכן עצמו בכל דרך ובוודאי שלא הסכים לפטור את המועדון מפיצוי במקרה בו יפגע. בנסיבות אלו לא קמה למועדון הגנת ההסתכנות מרצון. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהתנהלותו של התובע שעלה לבמה מתוך מודעות לאפשרות שהרקדן יקפוץ עליו כפי שקפץ על יבגני שרקד לפניו ובחר לשתף פעולה עם הריקוד. התובע טען אמנם כי לא חשב שהרקדן יקפוץ עליו, אולם לא הובא כל נימוק או בסיס לסברה זו שאינה הגיונית בנסיבות. יתרה מכך, טענתו נשללת מניה וביה נוכח העובדה שהתובע המשיך הריקוד גם לאחר שהרקדן קפץ עליו בפעם הראשונה. התובע היה אפוא שותף מלא לאירוע המסוכן וידע על טיב הריקוד, לרבות אפשרות הקפיצה, וכפי שאנו מצפים מהמועדון ומהרקדן כי יצפו את הסיכון הסביר הנובע מן הקפיצה, אנו מצפים זאת גם מן התובע. יתרה מכך, במקרה הנוכחי אשמו של התובע מוגבר נוכח העובדה שהשתתף בריקוד אף שזמן קצר לפני כן נפגע בברכו בתאונה קודמת. למרות שלא הוכח כי ברכו של התובע נשברה, כן הוכח שבסמוך לתאונה עדיין התלונן על כאבים בברך, ומכאן שלא היה בקו הבריאות באופן מלא. פגיעה זו, שהרקדן והמועדון לא יכלו לדעת עליה, הגבירה את סיכון הנפילה מעבר לסיכון שמסתכן בו אדם בריא לחלוטין. בנסיבות אלו יש לייחס לתובע אשם תורם בהתאם לסעיף 68 לפקודת הנזיקין, שכן הנזק נגרם מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר. תוך שקלול מכלול הנסיבות, והתחשבות במידת אחריותו ואשמו של המועדון, ובמידת אחריותו ואשמו של התובע, מצאתי כי יהא זה נכון וצודק לחלק את האחריות בין הצדדים באופן שווה ולייחס לתובע אשם תורם בשיעור 50%. נזקי התובע נכות רפואית ותפקודית התובע הגיש חוות דעת רפואית לפיה נגרמה לו נכות בשיעור 10% בשל פגיעה בשוק ואיחוי לא תקין של העצם. הנתבעות והצדדים השלישיים לא הגישו חוות דעת נגדית, ומכאן שאין חולק כי שיעור הנכות הרפואית הוא 10%. הואיל והתובע הוא אדם חסר השכלה גבוהה, שעיסוקיו כסנדלר בישראל וכמטפל בקשישים בארה"ב מחייבים מאמץ פיסי שכרוך לעתים גם בעמידה ממושכת; בהתאם לפסיקה לפיה הנכות הרפואית היא הבסיס לקביעת הנכות התפקודית; ובהעדר נתונים וראיות שיצביעו על השפעת הנכות בפועל כיום; מצאתי לקבוע כי שיעור הנכות התפקודית הוא 10%, כשיעור הנכות הרפואית. הפסדי שכר עבר ועתיד עד לחודש מרץ 2004 עבד התובע כסנדלר שכיר והרוויח שכר של כ-6,500 ₪ ששויים המשוערך כ-8,000 ₪. אלא שבאפריל 2004 נפצע בתאונת דרכים שבעטייה לא עבד למשך חודשיים, ולאחריה הרוויח סכומים נמוכים יותר של כ-4,679 ₪ (5,706 משוערך). באוגוסט 2004 נפגע בתאונה הקודמת ושהה באי כושר עד לתאונה. בשים לב לכושר השתכרותו לפני הפגיעות ובממוצע ההשתכרות בשנת 2004 עד לתאונה, אני מקבל את עמדת התובע כי הבסיס לחישוב כושר השתכרותו הוא 6,838 ₪. הפסדי עבר: התובע מבקש כי יפסקו לו הפסדי השתכרות בסך 211,000 ₪. לא מצאתי בסיס לקבלת מלוא דרישתו. התאונה ארעה ב-2/10/04 ועל פי אישורי מחלה שהוגשו לאחריה שהה התובע באי-כושר כשבעה חודשים, עד 30/4/05. ממועד זה החל לקבל דמי אבטלה. הוכח אפוא שהתובע לא יכול היה לשוב לעבודה למשך 7 חודשים, ובגין תקופה זו נפסקים לו הפסדי שכר מלאים בסך 54,000 ₪, אולם לא מצאתי לפסוק סכום נוסף ליתרת התקופה בישראל שכן הפסקת עבודתו נבעה מסגירת המפעל ולא כתוצאה מהתאונה ("לא היתה עבודה באותו זמן. בשנת 2004 פוטרנו כי המפעל עבר לסין" [עמ' 20, 29]ׂ). התובע היה נפלט ממילא לשוק העבודה, והוא לא הביא כל ראיה שתראה כי ניסה לשוב לשוק העבודה לאחר סיום תקופת אי-הכושר וכי לא התקבל לעבודה בשל מגבלותיו עקב התאונה. כחצי שנה לאחר סיום אי-הכושר היגר לארה"ב. לאחר שהגר לארה"ב עבד כמטפל באדם קשיש והרוויח שכר של כ-1,877$ לחודש. על פי עדותו שלו "העבודה לא היתה פיזית, והייתה כרוכה בלדבר עם הקשישים, להגיש להם אוכל חם ולטייל איתם" [סעיף 15 לתצהירו]. התובע עבד במשרה זו כשנה ופוטר לאחר שהקשיש בו טיפל נפטר. לאחר מכן לא נמצא קשיש אחר לטפל בו ומשנת 2008 אינו עובד והוא מתפרנס מדמי אבטלה (שלטענתו כיום אינו מקבל משום שמיצה את הזכאות). התובע טוען כי לא מצא עבודה בתחום הטיפול בשל מגבלותיו, אולם טענה זו לא הוכחה, והיא אינה מתיישבת עם העובדה שבפועל עבד למשך תקופה ארוכה ועם טיב העבודה כפי שתואר. אציין כי על פי עדותו גם רעייתו עובדת כמטפלת בקשישים. לא הוכח אפוא כל קשר בין הפגיעה בתאונה לבין העובדה שהתובע לא שב למעגל העבודה. התובע לא הביא כל ראיה להפסדי השתכרות בפועל או לפערים בין השתכרותו לבין השתכרות אדם אחר בנתוני גילו. התובע גם לא הראה כי עשה נסיונות לשוב לעבודה כלשהי. בנסיבות אלו, ובשים לב לכך שמדובר בראש נזק מיוחד, לא נפסק פיצוי לתקופה זו. הפסדי השכר לעבר עומדים אפוא על סך של 54,000 ₪ (סכום זה כולל הצמדה וריבית). הפסדים לעתיד: התובע כבן 65. כיום אינו עובד, אולם יתכן שישוב לשוק העבודה לשנים אחדות ואז המגבלה הפיסית שנגרמה בתאונה עשויה להקשות על השתלבותו או להשפיע על שכרו. מנגד, התובע לא הראה מהו גיל הפרישה הסביר בארה"ב, לא הציג נתונים לגבי השתכרות בתחומים שונים ולא הביא ראיות לעניין הסבירות שישוב לשוק העבודה. בנסיבות אלו, ובשים לב לשיעור הנכות, לגילו של התובע, ולהשכלתו ותחום הכשרתו, נפסק סכום גלובאלי של 20,000 ₪ (המשקף מחצית החישוב האקטוארי של הפסדי השתכרות עד גיל 70). עזרת צד שלישי התובע לא הציג כל ראיה להוצאות בתחום זה. סביר שלאחר התאונה שהגבילה אותו נזקק לעזרה מוגברת של בני משפחה שבגינה הוא זכאי לפיצוי. בהתייחס לטיב הפגיעה, למשך תקופת אי הכושר ולשיעור הנכות נפסק סכום גלובאלי של 10,000 ₪ לעבר ולעתיד. הוצאות רפואיות התובע טוען כי הוא נזקק לתרופות וכי מאז פוטר בארה"ב אינו מכוסה בביטוח רפואי והוא רוכש אותן מכיסו, אולם לא הוצגה כל ראיה לצורך בתרופות או לעלות רכישתן. בשים לב למכלול הנתונים, לעובדה שיתכן ופגיעתו גורמת כאבים, בשל היטלים, השתתפות עצמית בתרופות וטיפולים נוגדי כאב, נפסק סכום גלובאלי של 10,000 ₪ לעבר ולעתיד. נסיעות וניידות בהעדר ראיות גם בראש נזק זה, ונוכח הפגיעה ברגל ותקופת אי הכושר, נפסק סכום גלובאלי של 5,000 ₪. כאב וסבל בהתייחס לטיב הפגיעה ולשיעור הנכות נפסק פיצוי בסך 50,000 ₪. סיכום וניכויים סך נזקיו של התובע בעקבות התאונה מגיע אפוא לסכום של 149,000 ₪. מסכום זה יש לנכות אשם תורם של 50% ומכאן שהפיצוי בגין התאונה הוא 74,500 ₪. סוף דבר התביעה מתקבלת. הנתבעות ישלמו לתובע סכום של 74,500 ₪ בתוספת שכ"ט בסך 15,000 ₪ ומע"מ והוצאות משפט בסך 5,000 ₪. ההודעה לצד שלישי נדחית. הנתבעות ישלמו את הוצאות הצדדים השלישיים בסך 15,000 ₪ ומע"מ. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום, ואם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. תאונת ריקודים