קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה של בנק אוצר החייל נגד לקוח: 1. זוהי תביעה לתשלום סך של 359,898 ₪. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, בשל יתרת חובה בחשבון העו"ש של הנתבעת 1 ובשל הלוואה שנטלה הנתבעת 1 מאת התובעת ולא פרעה אותה. הנתבעים הגישו בקשה למתן רשות להתגונן, וזו ניתנה להם בנושאים אלה: א. זכות התובעת לדרוש את פרעון מלוא ההלוואה. ב. תקפות ערבותם של הנתבעים 2 ו-3. ג. זכותה של התובעת לתבוע את יתרת החוב בחשבון העו"ש שנגרמה ללא צורך, עקב הפרת התובעת את הסיכום שנעשה עימה. 2. ראשית, יש לומר שהטענה בדבר תקפות ערבותם של הנתבעים 2 ו-3 נזנחה ע"י הנתבעים ולא נטען לגביה דבר בסיכומים מטעמם, ולכן אני רואה טענה זו כטענה שנזנחה ואני דוחה אותה. 3. באשר לזכות התובעת לדרוש את פרעון מלוא ההלוואה, הרי שזכות זו קמה לתובעת מכיוון שעד למועד הגשת התביעה נוצר חוב פיגורים בהלוואה בסכום העולה על 40,000 ₪ ולכן התמלאו התנאים לפי הסכם ההלוואה לפרעון מיידי. אמנם, גם לאחר הגשת התביעה המשיכה ההלוואה להפרע מחשבון העו"ש של הנתבעת, אולם, חשבון זה היה ביתרה שלילית ופרעון כזה איננו פרעון ממשי. לפיכך, אני סבור שהתקיימו תנאי הסכם ההלוואה, התשלומים לא שולמו בפועל ולכן קמה זכותה של התובעת לדרוש את הפרעון המלא והמיידי של ההלוואה. 4. הטענה העיקרית של הנתבעים היא, שביום 01.09.97, הוסכם עם הנתבעת על הגדלת מסגרת האשראי ב-100,000 ₪ נוספים ועד ל-200,000 ₪, וזאת בכפוף לתנאים שהנתבעת קיימה, כמו הפקדת צ'יקים מעותדים בסך של 181,000 ₪ ומתן ערבות אישית לפרעון אותם צ'יקים ע"י מנהל החברה שמשכה אותם. לטענת הנתבעים, המשיך הבנק לפרוע צ'יקים והוראות שמסרה הנתבעת, גם לאחר אותה ישיבה, אולם, מספר ימים לאחר מכן, ביקש הבנק בטחונות נוספים וזאת בניגוד להסכם מיום 01.09.97, ומשלא סופקו אותם בטחונות, הפסיק הבנק לכבד צ'יקים של הנתבעת ובכך גרם להתמוטטותה ולאובדן רווחים גדול. 5. נשאלת השאלה, אם אכן נעשה הסכם בין הצדדים ביום 01.09.97 ואם כן, מה היה תוכנו. בעניין זה העידו עדי ההגנה כי סוכם בינם לבין מנהל סניף הבנק, שהנתבעת תגיש תוכנית ייעול חתומה ע"י רואה החשבון של החברה, החברה תפקיד לחשבונה את הצ'יקים המעותדים בסכום של כ-200,000 ₪ ותומצא לבנק ערבות אישית של מנהל החברה שמשכה את הצ'יקים המעותדים. כנגד ביצוע חיובים אלה, התחייב הבנק לטענת הנתבעים, להגדיל את האשראי המאושר של הנתבעת ב-100,000 ₪ נוספים. אין מחלוקת שהתוכנית הוגשה, הצ'יקים הופקדו והערבות האישית הומצאה. לעומת הנתבעים, טוענת התובעת, שלא היה כל סיכום בין הצדדים באשר להגדלת האשראי, ולכן לטענתה, סירובה לפרוע צ'יקים של הנתבעת נעשה כדין. 6. ביום 02.09.97, יום לאחר אותה ישיבה, מסר רואה החשבון של החברה, אשר נכח בישיבה, את תוכנית הייעול כאשר בסעיף 6 לאותה תוכנית, כותב רואה החשבון כך: "ולכן אני מבקש: א. להימנע מביטול צ'יק נוסף. ב. להמיר את א.ר. יוסף בנכיון או בהלוואה קיצרת טווח. ג. ובכלל ליתן תשובה כיצד לסייע לעסק לצלוח עת תקופת החודשים 12/97-9 בתקווה שב-1/98 א.ר. יוסף יחל לפרוע חובותיו". מנוסח זה קשה ללמוד כי אכן היה סיכום לפיו יוגדל האשראי ב-100,000 ₪ נוספים. הגדלת האשראי המוסכמת, לטענת הנתבעים, אינה עולה בקנה אחד עם לשון של בקשה להימנע מביטול צ'יק נוסף. אילו אכן היה סיכום כאמור, טבעי היה שרואה החשבון אשר נכח באותה ישיבה, היה מציין את קיומו של הסיכום להגדלת האשראי ולא פונה בלשון של בקשה לנתבעת שלא לסרב לפרוע צ'יקים נוספים. גם הפתיח לאותו מכתב "בהמשך לשיחתנו מיום ה-01.09.97", מלמד על כך שמדובר בקיומה של שיחה, ולא מצויין בשום מקום באותו מכתב, שהצדדים הגיעו להסכמה כלשהי. נוסח כזה של מכתב מלמד יותר שגירסת התובעת היא הנכונה. בעמודים 11 ו-12 לפרוטוקול מציין מר כליפא מהבנק, שמטרת הפגישה היתה טענות שהעלו הנתבעים כנגד הבנק בשל החזרת צ'יקים והתראה לפני הגבלת חשבון שקיבלה הנתבעת. עוד טוען מר כליפא, כי נאמר לנתבעים שהם חורגים באופן קבוע מהאשראי של הנתבעת, ומצבם גרוע מאוד. הוא מאשר שהנתבעים ביקשו אשראי נוסף, אולם, נאמר להם שמצבם לא מאפשר זאת בשל הנתונים של החברה ובשל מחסור בבטחונות. סוכם, שהנתבעים ימציאו תחזית של רואה החשבון בתקופה הקרובה, והנושא כולו יבדק ע"י ההנהלה עפ"י אותם נתונים. מכאן ברור, שבאותה ישיבה לא סוכם דבר, אלא הובטח שתהיה התייחסות לנתונים שתמציא הנתבעת ולבטחונות הנוספים שתפקיד. בניגוד לטענה הראשונית של הנתבעת לפיה, הערבות האישית לפרעון הצ'יקים המעותדים נדרשה בישיבה מיום 01.09.97, מעיד הנתבע 2 כי דרישה זו עלתה לראשונה רק ביום 18.09.97, בעקבות בקשתו למתן צ'יק בנקאי, ואין בין ערבות זו לבין הישיבה מיום 01.09.97 ולא כלום. 7. מסקנתי היא, כי ביום 01.09.97 לא נעשה הסכם כלשהו בין הצדדים. לשון מכתבו של רואה החשבון מיום 02.09.97, אינו מלמד על סיכום אלא מתיישב עם דבריו של מר כליפא לפיה, בקשותיה של הנתבעת ייבחנו ע"י הנהלת הבנק. לשון הבקשה בה הוא נוקט במכתבו מהווה חזרה על בקשת הנתבעים באותה פגישה ובהעדר כל מילה המעידה על קיומו של הסכם מחייב בין הצדדים, באותו מכתב מיום 02.09.97, לא ניתן להסיק קיומו של הסכם. תוכנו של אותו מכתב עולה בקנה אחד עם דבריו של מר כליפא, שלפיהם נאמר לנתבעים באותה פגישה שימציאו נתונים עסקיים ויגדילו אל הבטחונות שלהם, ולאחר מכן ישקול הבנק את עמדתו. בקשתו של רואה החשבון במכתב מיום 02.09.97, תואמת מצב דברים לפיו הדברים עדיין אינם מוחלטים, והתובעת צריכה עדיין לשקול את עמדתה האם להגדיל את האשראי אם לאו. עצם העובדה שבמשך מס' ימים לאחר 01.09.97 המשיכה התובעת לכבד צ'יקים של הנתבעת, אינה מלמדת דווקא על קיומו של הסכם אלא על המשך התנהגות התובעת באותו אופן בו התנהגה לפני אותה ישיבה, כלומר, התובעת המשיכה לכבד צ'יקים, למרות שהנתבעת חרגה מגבולות האשראי שלה. אולם, בכך אין כדי להעיד על קיומו של הסכם כנטען ע"י הנתבעים. 8. לאור כל האמור, אני דוחה אף את טענת הנתבעים באשר לקיומו של הסכם בינם לבין התובעת וממילא נדחית גם הטענה שאותו הסכם הופר. 9. סיכומו של דבר, שאני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 359,898 ₪, כאשר סך של 74,008 ₪ מתוך הסכום הנ"ל, ישא ריבית צבירה של 26.1 אחוז לשנה, מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. שיעור הריבית הנ"ל, אופן חישובה ומועד צבירתה, ישתנו בהתאם לשינויים שהיו נהוגים אצל התובע מאז הגשת התביעה וכפי שישתנו מעת לעת עד לתשלום המלא בפועל. יתרת הסכום, בסך של 285,890 ₪, תהיה צמודה לשער דולר ארה"ב ליבור + 2, המשתנה כל שלושה חודשים בשיעור של 7.75 אחוז בשנה, וזאת לתקופה שמיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. בנוסף, ישלמו הנתבעים לתובעת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.בנקצבאלקוחותחיילים