קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חישוב תגמול טיפול רפואי לנכי צה''ל: 1. בפנינו ערעור על החלטתה של ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 (להלן- החוק), בתיק ו"ע 15592-02-10, שבה קיבלה ועדת הערעורים את ערעור המשיבה על החלטת קצין התגמולים מיום 26/1/10. 2. עניינו של ערעור זה הוא בדרך חישוב התגמול לו זכאי נכה עבור טיפול רפואי (תט"ר) בהתאם לתקנות הנכים (טיפול רפואי) תשי"ד-1954 (להלן- התקנות). תקנה 14 לתקנות קובעת את התנאים אשר בהתמלאם זכאי הנכה לקבל תגמול תט"ר, ותקנה 14א', שנוסחה יובא להלן, קובעת את דרך החישוב של התט"ר: "14א. (א) התגמול החדשי בעד טיפול רפואי של נכה שהוראות תקנה 14 חלות לגביו יהיה שווה (1) לגבי נכה שבתכוף לפני הזדקקותו לתגמולים לפי תקנה 14 לא עבד עבודה רגילה, ל-108.4% מהדרגה הקובעת ואם הנכה הוא אב לילד - ל-140.5% מהדרגה הקובעת; לנכה הזכאי לתגמול לפי פסקה זו לא ישתלם התגמול החודשי המגיע לו על פי החוק; (2) לגבי נכה שבתכוף לפני הזדקקותו לתגמולים לפי תקנה 14 עבד עבודה רגילה - לסכום הכנסתו הרגילה, אולם לא יפחת מהסכום שנקבע בפסקה (1), ולא יעלה על סכום השווה למכסימום התגמול הקבוע בפרק ו'4 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968; לנכה הזכאי לתגמול לפי פסקה זו לא ישתלם התגמול החדשי המגיע לו על פי החוק; (3) לגבי נכה שבתכוף לפני הזדקקותו לתגמולים לפי תקנה 14 היה נכה משוקם - לסכום המצטרף מהכנסתו הרגילה ומתגמולו החודשי המגיע לו לפי החוק; אולם, לא יפחת מהסכום שנקבע בפסקה (1), ולא יעלה על סכום השווה למכסימום התגמול הקבוע בפרק ו'4 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968;" 3. המשיבה הוכרה כנכת צה"ל לצמיתות. בתחילה דרגת נכותה היתה 20%, וכיום דרגת נכותה היא 50%, עד נובמבר 2011. היא עבדה והשתכרה, אולם בחודש מרץ 2009 אושפזה בבית חולים, בשל החמרה במצבה, ועבודתה אצל המעסיק הופסקה. המערער הכיר בזכאותה של המשיבה לקבלת תט"ר לפי תקנה 14 לתקנות, ותשלום זה אכן משולם לה. אין מחלוקת כי המשיבה היא "נכה משוקם", כהגדרתו בתקנה 1 לתקנות, ועל כן סכום התט"ר המשולם לה מחושב לפי תקנה 14א(א)(3) לתקנות. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה: האם תשלום התט"ר עפ"י תקנה 14א(א)(3) ממצה את מלוא התשלום החודשי המגיע למשיבה, או שמא תשלום זה בא בנוסף לתגמול החודשי לו היא זכאית, בהתאם לאחוזי הנכות שלה, לפי סעיף 5 לחוק. 4. ועדת הערעורים, בהחלטתה מושא ערעור זה, קבעה כי המשיבה זכאית לתשלום תט"ר לפי התקנות, בנוסף לתגמול החודשי לפי החוק. הועדה הנכבדה ביססה דעתה בעיקר על השוני בין תקנות (1) ו- (2), לבין תקנה (3), היא התקנה העוסקת ב"נכה משוקם". בתקנות (1), (2) נקבע סייג מפורש לפיו נכה הזכאי לתט"ר לפי פיסקאות אלה, לא יקבל את התגמול החודשי המגיע לו על פי החוק, ולעומת זאת, בתקנה (3) לא נקבע סייג כאמור, ומכאן המסקנה כי בעניינו של "נכה משוקם", התט"ר משולם בנוסף לתגמול החודשי על פי החוק, ואינו גורע ממנו. תימוכין לכך מצאה הועדה הנכבדה גם בהוראות אגף השיקום. טענות המערער 5. התט"ר לפי תקנה (3) מורכב מ"סכום המצטרף מהכנסתו הרגילה ומתגמולו החודשי המגיע לו לפי החוק". הכנסתה הרגילה של המשיבה, לפי תלושי השכר שצירפה, עמדה על 2,080₪ נטו. התגמול החודשי לפי החוק, בתקופה בה דרגת נכותה 50%, עומד על סך 1,900₪. הסכום המצטרף משני אלה יחדיו מסתכם בסך של 3,980₪. אך בהמשך תקנה (3) נקבע כי הסכום לא יפחת מהסכום שנקבע בתקנה (1), דהיינו סך של 6,400₪. על כן הסכום המשולם למשיבה הוא 6,400₪, ועליו - כך לטענת המערער - אין להוסיף עוד. 6. המערער טוען כי הן מבחינה לשונית והן מבחינת תכלית התקנות, סכומי המינימום והמכסימום, הקבועים בתקנה (3), מתייחסים לצירוף של השכר והתגמול הבסיסי. מבחינה לשונית, המלים "לא יפחת" מתייחסות ל"סכום המצטרף...", האמור ברישא. מבחינה תכליתית, כוונת התקנות היא להעמיד את הנכה באותו מצב בו היה אילולא נזקק לטיפול רפואי. הנכה "רגיל" לקבל את הכנסתו הרגילה ממעבידו, ואת התגמול החודשי לפי החוק עפ"י דרגת נכותו. תוצאת החלטתה של ועדת הערעורים היא, שהנכה, בזמן היותו זכאי לתט"ר, יזכה להרבה יותר משכרו הרגיל בתוספת התגמול החודשי, ובכך יווצר למעשה תמריץ שלילי לעבודה, ושיקומו של הנכה נפגע. טענות המשיבה 7. המשיבה תומכת בהחלטת ועדת הערעורים, וטוענת כי יש לדחות את הערעור, ולחייב את המערער בהוצאות. דיון 8. תקנה 14א' כולה עוסקת רק בתט"ר, ותקנת משנה (3) עוסקת רק בתט"ר המשולם לנכה משוקם. "הסכום המצטרף מהכנסתו הרגילה ומתגמולו החודשי המגיע לו לפי החוק" - שני הסכומים הללו יחדיו הם התט"ר המגיע לנכה משוקם, ואינם הסכום החודשי הכולל אותו זכאי הנכה לקבל מאת קצין התגמולים. גם ה"רצפה" וה"תקרה", הקבועים בתקנה, מתייחסים לסכום התט"ר, ולו בלבד, ואינם משקפים את הסכום החודשי הכולל המשולם לנכה ע"י קצין התגמולים. שכן, כאמור, התקנה באה להסדיר את אופן חישוב התט"ר, הא ותו לא. תקנה (3) אינה קובעת כי התט"ר הוא סכום ההכנסה הרגילה בלבד, וכי לכך יש להוסיף לנכה את התגמול החודשי לפי החוק. תקנה (3) קובעת כי התט"ר מורכב מההכנסה החודשית ומהתגמול החודשי גם יחד. סכום שני גורמים אלה שבמשוואה נותן לנו את סכום התט"ר בלבד. כך גם ה"רצפה" וה"תקרה" בתקנה 3 נותנים לנו את הרצפה והתקרה של התט"ר בלבד, אך לא של הסכום החודשי הכולל. 9. התט"ר הוא התגמול המגיע לנכה לפי תקנה 14, 14א', וסכום זה, הקבוע בחקיקת משנה, אינו יכול (בהעדר הוראה מפורשת הקובעת אחרת) לבוא במקום התגמול החודשי המגיע לנכה עפ"י החוק. אכן, החוק הסמיך את מחוקק המשנה להפחית מתגמוליהם של נכים המקבלים טיפול רפואי וכלכלתם אגב הטיפול היא על חשבון המדינה. מכח הסמכה זו, קבע מתקין התקנות בתקנת משנה (1) ובתקנת משנה (2) כי נכה המקבל תט"ר לפי תקנות אלה, לא יקבל את התגמול החודשי המגיע לו על פי החוק. אולם בתקנת משנה (3) אין קביעה כזאת, השוללת במפורש את זכותו של הנכה המשוקם לקבלת התגמול החודשי עפ"י החוק, ונראה לפיכך כי זכותו לקבלת התגמול החודשי לפי החוק לא נשללה, וזאת בנוסף לתט"ר המגיע לו לפי התקנה (שהוא כשלעצמו מורכב מהכנסתו הרגילה + התגמול החודשי, אך לא יפחת מן ה"רצפה" הקבועה בתקנת משנה (1)). זהו למעשה הנדבך העיקרי בהחלטה מושא הערעור שבפנינו, היינו, כי השוני בין הסיפא של תקנות (1) (2) לסיפא של תקנה (3) מחייב את המסקנה כי מחוקק המשנה ביקש ליצור אבחנה ושוני בין הנכים בקטגוריות אלה. 10. טוען המערער כי תכלית התקנה היא להעמיד את הנכה באותו מצב בו היה אילולא נזקק לטיפול רפואי וכי פרשנותה של ועדת הערעורים מביאה לכך שהנכה יזכה, בזמן התט"ר, להרבה יותר מהכנסתו הרגילה בצירוף התגמול החודשי. התשובה לטענה זו היא כי לא החלטת ועדת הערעורים, אלא תקנה 3 עצמה - אף לפי פרשנותו של המערער - היא המיטיבה באופן ניכר את מצבו הכלכלי של הנכה המשוקם, בהשוואה למצבו הכלכלי עובר להיותו זכאי לתט"ר. כך, למשל, לגבי המשיבה, הסכום המצטרף מהכנסתה הרגילה ומהתגמול החודשי לפי החוק, מסתכם בסך של 3,980₪. קבלת סכום זה היתה מעמידה אותה במצב בו היתה עובר להיותה זכאית לתט"ר. אולם, לפי תקנה (3), סכום התט"ר שהיא מקבלת בפועל הוא סך של 6,400₪, סכום הגבוה בהרבה מהסכום שהיה דרוש כדי להעמידה באותו מצב בו היתה. הנה כי כן, מתקין התקנות יצר מצב שבו הנכה המשוקם עשוי לקבל, בתקופת התט"ר, סכום הגבוה בהרבה מהכנסתו הרגילה + התגמול החודשי, אך הדבר אינו נובע מהחלטת ועדת הערעורים, כי אם מהוראתה המפורשת של תקנה (3). איננו מקבלים הטענה כי יש בכך משום תמריץ לנכה המשוקם להישאר במעמד של "טיפול רפואי", ולא לחזור למעגל העבודה, שכן, היותו ב"מעמד" של "טיפול רפואי" אינה תלויה ברצונו של הנכה, אלא באישורו של רופא מוסמך ראשי, או רופא מחוזי, או רופא מרחבי, שרק הם המוסמכים להחליט אם הנכה זקוק לטיפול רפואי, ומהו הטיפול (ראה הגדרת "ביטול מעבודה של נכה" בתקנה 1 לתקנות, וכן ראה תקנה 3(א) ותקנה 5). 11. נקודה נוספת שועדת הערעורים נתנה את דעתה אליה היא שהמערער עצמו, בנוהלי העבודה שהוציא בדבר אופן ביצוען של התקנות, הבין את תקנה (3) באופן האמור לעיל. הוראות אגף שיקום נכים מס' 43.05 מתאריך 1/11/05 קובעות, בסעיף 16 ובסעיף 34, כי התט"ר עפ"י תקנה (3) יינתן בנוסף לתגמול עפ"י אחוזי הנכות, עד לתקרת הביטוח הלאומי. 12. לסיכום, אנו דוחים את הערעור. המערער יישא בהוצאות ושכ"ט עו"ד של המשיבה בסך כולל של 15,000₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. צבארפואהנכי צה"לצה"ל