קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תפיסת קרקעות ביהודה ושומרון: תפיסת מקרקעין ע"י צה"ל, הגיעה לפתחו של בית משפט עקב מחלוקת בעניין שיעור הפיצוי המגיע לתובע בגין התפיסה. התובע טוען כי הוא בעל המקרקעין שנתפסו על ידי הנתבעים לצרכי צבא מכוח צו תפיסה מיום 5.8.03. הנתבעים, שינו את מצב המקרקעין בהתאם למטרותיהם לאחר התפיסה ועשו בהם שימוש בלעדי, למרות שפג תוקפו של צו תפיסת המקרקעין ובהתעלם ממחאותיו כנגד זאת. לשיטתו, שווי דמי השימוש למקרקעין עומד על סך של 99,800$ לשנה ממועד הוצאת צו התפיסה ואילך. בנוסף, לאור שינוי פני המקרקעין לצרכי הצבא , יש להורות לנתבעים להשיב את מצב המקרקעין לקדמותו ערב התפיסה. הנתבעים, דוחים את טענות התובע וטוענים כי הוצעה לתובע הצעה ראוייה לתשלום פיצוי, שנדחתה על ידו אף שהיה בה כדי לייתר את הצורך בניהול התביעה. לענין צו התפיסה טענו הנתבעים כי קיימת אפשרות להאריך את תוקף צו מפקד האזור, גם בעל פה. כך נעשה בפועל ובהתאם לכך, צו התפיסה הוארך כדין והוא בתוקף. בנוסף ניטען כי התובע, זכאי לפיצוי רק עבור השטח שנתפס בפועל במקרקעין הכולל 339 מ"ר ולא עבור כל שטח המקרקעין שבבעלות התובע. לאור זאת, התובע זכאי לפיצוי בסך 762$ לשנה בלבד. טענות הצדדים: התובע, בעלים של שתי חלקות צמודות: חלקה 33 וחלקה 34 בגוש 28010 (להלן - "המקרקעין") בבית לחם, בסמוך לקבר רחל, הרשומות בספר 6 ערבי, דף 52 (נספחים ת/1 ו- ת/2 לכתב התביעה). ביום 5.8.2003 הוצא צו תפיסת מקרקעין מס' 14/03/ת תיקון גבולות (יהודה ושומרון) התשס"ג - 2003, בחתימת האלוף מ' קפלינסקי (להלן - "הצו") ותוקפו עד 31.12.2005 (נספח ת/5 לכתב התביעה).בהתאם לצו, נתפסו המקרקעין לצורכי צבא והחזקה בהם נהפכה לאקסקלוסיבית ולא נותר לתובע לפי טענתו , כי אם לקבל דמי שימוש בהתאם סעיף 7 לצו. לדברי התובע, עם סיום תוקף הצו (בסוף שנת 2005) נכנסו למקרקעין טרקטורים ודחפורים של הנתבעת, שינו את תוואי השטח והתאימו את ייעוד המקרקעין לצרכי צבא. מחאותיו ודרישותיו לחדול מביצוע העבודות לאור סיום תוקף הצו ולמנוע שינוי של פני המקרקעין נדחו. בכך, נפגעו זכויותיו במקרקעין ונידחתה גם דרישתו מהנתבעת שתשלם לו דמי שימוש ראויים לפי הוראות הצו ונוצרה סחבת מצידה של הנתבעת, בניהול ענינו (חליפת מכתבים צורפה כנספחים ת/6-ת/13). בפגישה שהתקיימה בין הצדדים ביום 2.5.07 הובטח לתובע שתומצא לו חוות דעת שמאית וביום 14.5.07 נמסרה לו חוות דעת של השמאי רוני גוילי מטעם הנתבעת (נספח ת/14 לכתב התביעה להלן-"חוו"ד גוילי"). בנוסף, נשלח אליו מכתב מלשכת היועץ המשפטי לאזור איו"ש מיום 30.5.07 (נספח ת/15 לכתב התביעה) בדבר הפעולות שיבוצעו ע"י הנתבעים לבדיקת טענותיו בנוגע לשטח התפוס ולגובה דמי השימוש להם הוא זכאי. התובע טוען, כי הצעת הנתבעת לסיום הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט לא היתה הצעה ראויה לפי זכותו לדמי שימוש ראויים שכן ההערכה היתה בסך 2,250$ לשנה. בחוות דעתו של מפענח צילומי אוויר מטעם התובע , המומחה מרדכי אהרוני , מיום 21.5.07 (נספח ת/16 לכתב התביעה) נאמר השטח התפוס בפועל הוא 1,660 מ"ר מתוך המקרקעין שבבעלות התובע שהם 4.3 דונם. לטענת התובע, התפיסה היתה הלכה למעשה על כל חלקה 34 באופן שמנע שימוש שלו בחלקה כולה ובנוסף נתפסה חלקה 33 שבבעלותו. שמאי המקרקעין יעקב תמוז מטעמו, העריך את שווי מלוא חלקה 34 על סמך חוזה מכר מינואר 2004 בסך 313,000$ לדונם ואת שווי המבנה המצוי בתוך השטח התפוס בסך של 80,000$. לפיכך, נקבע ששווי דמי השימוש הראויים למקרקעין הוא 94,213$ לשנה. הערכת דמי השימוש היא בשיעור של 7% משווי הבעלות המלאה (7% X 4.3 X 313,000$) ושווי דמי השימוש הראויים למבנה הכלוא בשטח התפיסה, הוא 5,600$ לשנה (7% X 80,000$) (חוות הדעת של השמאי תמוז מיום 29.5.07 צורפה כנספח ת/17 לכתב התביעה, להלן-"חוו"ד תמוז"). בהתאם לכך הוגשה תביעה למתן פסק דין הצהרתי המחייב את הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים בסך 99,800$ לשנה מיום צו התפיסה שהחל ב-5.8.03 ועד לפינוי המקרקעין הפועל ומורה לנתבעים להשיב את מצב המקרקעין למצבו ערב התפיסה. בנוסף, בקש התובע כי יוצהר שהתפיסה , החל מיום 1.1.06 אינה כדין הואיל ותוקף הצו פג כבר ביום 31.12.05 . הנתבעים אישרו כי הוצא צו תפיסה כניטען ע"י התובע (14/03/ת) לצורך צבאי , על מנת להקים גדר ביטחון. התובע, אינו חולק על סמכותו של מפקד האזור לתפוס מקרקעין לצרכי צבא ועל פי הדין החל באזור התפיסה, קיימת זכות למפקד האזור להאריך את תוקף הצו גם בעל פה לפי הוראת סעיף 1(ד) לצו בדבר הוראות ביטחון (יהודה ושומרון) (מס 378), תש"ל- 1970 (להלן-"צו הוראות ביטחון"). לפיכך והואיל והצורך הבטחוני בגדר ביטחון לא חדל להתקיים בתום תקופת הצו המקורי אישר בעל פה מפקד האזור את המשך התפיסה לפי סמכותו לעשות כן. הנתבעים הוסיפו וטענו כי אין לתובע להלין כנגד פגיעה בזכויותיו עקב אי ידיעתו על הצו שכן , הוא היה מודע לקיומו של הצו ולתפיסה בפועל, גם לאחר תום תקופת הצו המקורי. לפיכך, תוקפו של הצו הוארך כדין והתפיסה לא לוקה כלל באי חוקיות. הנתבעים טענו כי נעשה אכן ניסיון לגבש מתווה מוסכם להסדרת תשלום פיצוי לתובע בגין התפיסה. לאחר קבלת המסמכים הנדרשים נועדו הצדדים בשנית והוצע לתובע שישולמו לו דמי שימוש שנתיים לכל דונם קרקע שנתפס או שנשללה הגישה אליו, בהתאם להערכת השמאי מטעמם אך התובע, דחה את הצעתם. מאוחר יותר, ביום 12.7.07 הועברה לב"כ התובע הצעה משופרת ובעת שביקש לבחון אותה ובטרם השיב להצעה, הוגשה התביעה. הנתבעים טוענים כי התובע זכאי לדמי שימוש ראויים עבור שטח המקרקעין שנתפס בפועל שהוא כ- 339 מ"ר בלבד , מהמועד בו נחתם הצו ועד ליום 31.12.11 על פי צו התפיסה המוארך, בסך 2,250$ לדונם לשנה. בהתאם לשטח התפוס, הפיצוי המגיע לתובע הוא בסך של 762.75$ לשנה. דיון ומסקנות: אין מחלוקת לפי כתבי הטענות וטיעוני הצדדים ועל פי דיני התפיסה הלוחמתית, כי הסמכות נתונה בידי המפקד הצבאי להורות משיקולים ביטחוניים-צבאיים, על הוצאת צו לתפיסת המקרקעין ( בג"ץ 2056/04 מועצת הכפר בית סוריק ואח' נ' ממשלת ישראל, פד"י נח(5) 807, עמ' 831; בג"ץ 2577/04 טהה אל ח'וואג'ה נ' ראש הממשלה, ). קיימת גם הסכמה בין הצדדים כי לפי תקנה 52 לאמנת האג, תפיסת המקרקעין היא בתמורה לפיצוי והדבר קיבל ביטוי בצו התפיסה גופו (ראו: סעיף 7 לצו ת/5 ). המחלקות היא קודם לכל, בשאלת משך תוקפו של הצו ופעולותיהם של הנתבעים בתקופה זו. התובע טוען שתוקף הצו פג ביום 31.5.05 (והפנה לסעיף 8 בצו כאמור בסעיף 2(ג) לכתב התביעה) ולפיכך, שינוי פני השטח של המקרקעין נעשה לאחר שפקע תוקף הצו ( עמ' 17 שורה 31). הנתבעים דחו את טענת אי החוקיות (סעיף 9 לתצהירו של ברוך שריר) וטענו שבסמכותו של המפקד הצבאי, להאריך בעל-פה את הצו מכוח סעיף 1(ד) לצו הוראות הבטחון (והפנו לבג"צ 469/83 חברת האוטובוסים המאוחדת הלאומית חברון בע"מ נ' שר הבטחון ובעמ' 38 שורות 1-12 לפרוטוקול מיום 14.11.10). סעיף 1(ד) לצו הוראות הבטחון קובע:"אפשר להוציא כל צו בעל פה, אם הרשות הנותנת או המוציאה אותו מוצאת לנכון לעשות כן". אמנם, הוצא צו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב] (יהודה והשומרון) (מס' 1651), התש"ע-2009 שנכנס לתוקף ביום 2.5.10 במקום צו 378 אך במסגרתו גם נקבע בו שהוראות, פקודות, צווים, החלטות, פסקי דין או הודעות שהוצאו או שיוצאו בהתאם להוראות צו 378 וצווים אחרים, יש לראותם כאילו הוצאו בהתאם להוראות צו 1651. בתאם לכך, אני קובעת כי הצו הוארך כדין בהארכה בעל פה ונדחית טענת התובע בדבר אי חוקיות התפיסה עקב אי הארכתו. חיסזוק לכך נימצא בהסכמות הצדדים מיום 14.11.10 לפיהן ניתנה החלטתי כי תשלום דמי השימוש יהיה על פי הצו המוארך עד ליום 31.12.2011 בתשלום אחד ולאחר מכן, אם יהיו הארכות נוספות ישולמו דמי השימוש. בנוסף, הוסכם כי בחודש יוני יתבצע תשלום רטרואקטיבי עבור חודשים ינואר-יוני 2012 ובד בבד, ישולמו לתובע דמי שימוש עבור המחצית השניה של שנת 2012. היקף שטח התפיסה: לעניין היקף שטח התפיסה טענו הנתבעים טענות שונות, שחלקן אינן מתיישבות האחת עם השניה. מחד גיסא טענו שלצורך בניית גדר הביטחון נתפס בפועל 0.895 דונם מתוך חלקה 34 ואילו , יתר חלקה 34 וכן חלקה 33 לא נתפסו כלל ולא נפגע השימוש בהם עקב עבודות שבוצעו ע"י הנתבעים במקרקעין. יחד עם זאת, חלק מחלקה 34 שגודלו 0.441 דונם בנוי עליו מבנה שנותר בצידה השני של הגדר, במקום בו אין לתובע גישה אליו. לכן לטענת הנתבעים, סך השטח התפוס ו"הכלוא" עקב הגדר הוא 1.336 דונם (סעיף 19 לסיכומי הנתבעים). בחוות הדעת של השמאי גווילי , בפרק של תיאור הנכס (סעיף 7) נאמר כי שטח של כדונם מוגדר כתפוס על ידי צה"ל ( עדותו של מר גוילי עמ' 41 שורות 2 , 16 ו-18). בשונה מכך, בסעיף 37 לסיכומי הנתבעים נאמר שנתפס בפועל 339 מ"ר , בהפנייה לסעיף 6 לתצהירו של ברוך שריר ולנספח א' לתצהירו ובניגוד לחוות דעתו של השמאי גוילי מטעם הנתבעים. מעדותו של השמאי גוילי לעניין שטח התפיסה, עולה כי הוא אינו מודד ולא מדד כלל את גודל החלקה ואת השטח שנתפס ע"י הנתבעים. לדבריו, הוא קיבל נתונים בנדון ממשרד הביטחון (עמ' 41 שורה 18 ושורה 21). בזמן עריכת השומה, הוא לא ביקר בשטח כי אם בדיעבד, משהתבקש להגיש שומה לצורך הגשתה כחוות דעת לבית משפט, הוא סייר במקום אך לא בצע מדידה וחזר והודה שאינו מודד מקצועי (עמ' 41 שורות 19-21). בדומה לכך, אין העד ברוך שריר העיד בשאלת גודל השטח שנתפס ואמר כי הוא אינו מודד ולא שמאי ואין לו הסמכה לכך (עמ' 36 שורות 30-33). מעדותו של מר שריר עולות תהיות בנוגע לגרסתו על גודל השטח התפוס. תחילה העיד, שהוא יודע שהשטח התפוס הוא 1.357 דונם ולאחר מכן אמר שהוא רק 0.333 דונם. משעומת עם נתונים של השמאי גוילי בחוות דעתו ועם חוות הדעת של מר אהרוני (נ/16) לפענוח תצלומי אויר של המקרקעין, השיב העד שריר שמר אהרוני כלל לא מדד את השטח התפוס כי אם מדד משהו לא ברור ואין כל קשר למציאות בשטח (עמ' 39 שורות 8-10). לדברי העד שריר, השטח שנתפס הוא רק השטח עליו נמצאת החומה והבסיס שלה הוא 4 מטר לאורך 75 מטר , סך הכל 333 מ"ר (עמ' 39 שורות 11-12). המומחה מר אהרוני הגיש חות דעת לעניין גודל חלקה 34 והשטח שנתפס (ת/16). בהתאם לעדותו, גבולות התפיסה של החלקה הם 3,705 מ"ר ומסומנים בצבע כתום (על אורתופוטו ממרץ 2005 , נספח א' לתצהירו של ברוך שריר) אך הצבא, השתמש בפועל רק ב- 1,660 מ"ר (עמ' 3 שורות 19-22). לדבריו, מצוי מבנה בחלק שנתפס המסומן בתוך הצבע כתום של התפיסה אך הוא לא מדד אותו כי אם רק ציין את מיקומו (עמ' 2 שורות 15-19). בהתאם לעדותו של מר אהרוני, העובדה שצה"ל תפס 1,660 מ"ר מתוך החלקה, משמעותה שאף אחד לא יכול להשתמש ביתר החלקה לרבות התובע (עמ' 4 שורה 8). השמאי יעקב תמוז העיד שהוא התבסס בחוות דעתו על המפה של מר אהרוני ומפת הגוש בראותו שהן זהות (עמ' 4 שורה 19). לדברי השמאי תמוז, אמנם לא כל החלקה נתפסה אבל בפועל, המשמעות של התפיסה היא שכל החלקה נתפסה (עמ' 4 שורה 20) שכן, לא ניתן לעשות כל שימוש בחלקה לאור הוראות רשויות הביטחון (עמ' 5 שורות 1-2 , עמ' 9 שורה 29). לאור העדויות של המומחים מטעם התובע ובהיעדר ראייה לסתור בנוגע לשטח שנתפס בפועל ע"י צה"ל והעידר ראייה מטעם הנתבעים של מפענח מדידות על מנת לתמוך בעדותו של מר שריר כמו גם, סתירות בעדותו וכן עם חוות הדעת של השמאי גוילי, אני קובעת כי השטח התפוס לחיוב דמי שימוש ראויים לתובע בגיון התפיסה הוא 1,660 מ"ר. נכונים הדברים, בפרט בהתחשב בכך שנמנע מהתובע עקב התפיסה והגדר, לעשות שימוש במקרקעין, בשטח גדול בהרבה מהשטח לגביו הודו הנתבעים כשטח תפוס של 0.333 דונם והדברים עולים כמובא לעיל, גם מעדותו הראשונה של מר שריר ממנה חזר בהמשך דבריו. נידחית על כן גרסתו של מר שריר לפיה החישוב של השטח התפוס הוא על פי מדידה של המקום בו מוצבת הגדר בלבד ונימצא לפי הראיות , כי נמנעה אפשרות שימוש של התובע בשטח של 1,660 מ"ר (על חישוב לפיצוי לדמי שימוש לפי השטח שנמנע בו שימוש ראו: ת.א. (י-ם)9088/07 אסעד ג'עברי נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 25.8.09). דמי השימוש לאור היקף התפיסה: לעניין אופן חישוב דמי השימוש בגין תפיסת המקרקעין טוענים הנתבעים כי קיימות שתי חלופות: האחת, שבעלי המקרקעין המופקעים זכאים לקבל דמי חכירה בגובה שהיו מקבלים מחוכר סביר אלמלא ההפקעה. השניה, שיש לחשב את דמי השימוש כאחוז מסוים (עד 6%) משווי המקרקעין ויש לבחור את החלופה הנמוכה מבין השתיים וזאת, רק בגין התפיסה בפועל של המקרקעין. השמאי גוילי מטעם הנתבעים קבע בחוות דעתו כי השטח שנתפס הוא חלקה 34 בלבד ששטחה הוא 4,340 מ"ר (כ-4,001 מ"ר עפ"י הרישום ברשם המקרקעין) וכי שווי דמי השימוש הראויים לקרקע הם 5% לשנה משווי השוק של זכות של בעלות במקרקעין. הואיל ומקרקעין לבניה לאורך ציר דרך חברון נסחרים בטווח מחירים שבין 50,000$ לדונם ועד 100,000$ לדונם ומכיוון שקרקעות ללא תכנון הממוקמות בפאתי השכונות הערביות בדרום מזרח העיר ירושלים, נסחרות בטווח מחירים שבין 40,000$ לדונם ועד 65,000$ לדונם לפיכך, שווי דונם חלקה 34 מוערך ב- 45,000$. בהתאם לכך, דמי השימוש הראויים לדונם לשנה הם 2,250$ (45,000$ X 5%). בחוות דעתו של השמאי תמוז מטעם התובע נקבע ששוי דמי השימוש הראויים לשנה הם 7% משווי בעלות מלאה. שווי דונם קרקע מוערך ב- 313,000$ (בהתאם לחוזה מכר בסך 1,500,000 עבור 4,800 מ"ר , דהיינו מ"ר אחד שווה 312.5$). הואיל ושטח כל החלקה הוא 4,300 מ"ר , שווי דמי השימוש השנתיים הוא 94,213$ ובנוסף, קיים מבנה בשטח 50 מ"ר שיש לשלם עבורו לפי חישוב של דמי שכירות ראויים. הואיל ושווי 1 מ"ר של מבנה במקום מוערך בכ- 1,600$ אזי שווי כל המבנה הוא 80,000$. לפיכך, שווי דמי שימוש שנתיים ראויים למבנה הוא 5,600$ (7% X 80,000$). בהתאם לאמור, העריך השמאי תמוז כי דמי שימוש שנתיים לחלקה ולמבנה ביחד , הוא 99,813$ . נידרשתי לשאלת ההתבססות של השמאי תמוז על הסכם מכר שהוצג לו ע"י התובע. מעדותו של התובע עולות תהיות בנוגע למהימנותו של הסכם המכר ולמשקל שיש ליתן לו לקביעת הערכת שווי של המקרקעין. התובע , לא ידע לומר מהו המועד המדוייק בו נערך ההסכם וכן הוא לא כלל בו את שטח התפיסה, למרות שצוין דבר קיומו של הצו בהסכם (עמ' 19 שורות 8-20) . קשה ליישב את מכירת החלקה לקונה, מבלי לציין בו את שטח התפיסה וחשוב מכך, מבלי שנקבעה בו התמורה. לדברי התובע, היתה רק כוונה למכור (עמ' 19 שורות 14 ו-20). מעדותו של עו"ד גורן מתעוררים קשיים בנוגע לכריתת ההסכם, המשליכים על שאלת נפקותו לצורך קביעת דמי שימוש ראויים. הן בקושיה הבלתי פתורה בדבר היעדר תאריך על גבי ההסכם המקורי (עמ' 9 שורה 27) והן באי ידיעה של העד (כמו גם התובע כאמור) על השטח התפוס בעת עריכת ההסכם (עמ' 10 שורה 19) בשעה, שבפועל הדבר נרשם בהסכם ומבלי שניתן ליישב בין הדברים (עמ' 10 שורה 25 , עמ' 12 שורה 4). עו"ד גורן העיד שנדרשה הסכמה עקרונית להיתר עיסקה מהמחלקה באיו"ש (עמ' 14 שורה 9). הדבר לא נכתב אמנם לדבריו בהסכם, אך זה היה ברור לצדדים (עמ' 14 שורה 24 ו- 28) ואחרת, הכל מוקפא (עמ' 14 שורה 30). לדבריו, כאשר יש תפיסה של הצבא ועולים כלים כבדים, כל ההסכם בטל (עמ' 17 שורה 2 ועמ' 18 שורה 30) ומנגד העיד, שההסכם לא בוטל על ידי מי מהצדדים אלא רק הוקפא (עמ' 20 שורה 20) וכי לאחר ההקפאה, ברור היה לצדדים שהסכם בוטל (עמ' 21 שורות 9-10). אם אכן, הסכם המכר היה הסכם מחייב המלמד על גמירות דעת לביצוע המכירה, צפוי היה שיירשם תנאי מהותי בו , בפרט כאשר עו"ד היה מעורב בגיבוש העסקה, ברישום תנאי יסודי לקיום העסקה בקבלת היתר לביצועה. כאמור, לדברי עו"ד גורן, העסקה לא יצאה מהכוח אל הפועל בגלל התפיסה של הצבא (עמ' 15 שורה 11 ו- 24) אך בד בבד נרשם בהסכם כי קיימת תפיסה של הצבא והדבר היה ידוע לצדדים מראש (עמ' 15 שורות 12-16). לפיכך, אין ליישב את הימנעות הצדדים מרישום תנאי חיוני ליצירת העסקה בהתחשב בידיעה על התפיסה וככל שהיה הסכם בתוקף כשיטת התובע, צפוי היה שתוצג הודעה על ביטולו בהיעדר רישור לעיסקה ולאור התפיסה על פי הצו. בנוסף, עו"ד גורן השיב בחקירתו, כי הוא בדק התחייבויות ושעבודים של התובע אך לא היה בידו לומר, היכן ביצע את אותן בדיקות (עמ' 16שורה 26) . לדבריו, הוא לא הוציא נסח עדכני עובר לחתימה על ההסכם (עמ' 22 שורה 5) ויכול להיות שהוא טעה בנדון (עמ' 22 שורה 13). לא השתכנעתי בדבר קיומו של הסכם מחייב עליו ניתן להתבסס לצורך השמאות שכן לפי ההסכם היה על הקונה לשלם 100,000$ במעד החתימה למרות, שההסכם נחתם בפועל לפי גרסת התובע, לא שולמה כל תמורה ע"י הקונה (עמ' 20 שורות 8-19 , עמ' 21 שורות 1-7). בכל האמור לעיל, יש כדי לערער את מהימנותו של ההסכם עליו התבסס השמאי תמוז מה גם שהתובע, לא תמך את עדותו בדבר קיומו של הסכם מחייב בזמנו בהימנעו מלהביא את הקונה להעיד משלא רצה לחשוף את פרטיו. יוער, כי גם אילו הייתי קובעת כי יש לתת להסכם משקל לצורך הערכת שווי דמי שימוש ראויים, היה על השמאי תמוז לבחון עסקאות אחרות באותו אזור ולתמוך זאת בהסכמים או בדיווחים לרשויות המס לגביהן לביסוס הערכתו ולא די, בהסתמכות על הסכם המכר שהתובע הציג בפניו, שלא הבשיל לכדי התקשרות בפועל ולא שולמה על פיו תמורה כלשהי. שלמה מוסקוביץ העיד מטעם הנתבעים ואישר כי הוא מסכים שהחלקה בשטח התפוס מצוייה באזור א' ואינה שטח חקלאי ולכן מותר לבנות עליה לכאורה (עמ' 31 שורה 20). לעניין מימוש הבניה הכחיש העד את הטענה שלא ניתן לבנות בסמוך לגדר הביטחון כ- 50-100 מטר בקרבת השטח צבאי התפוס שכן, האיסור לבנייה בסמוך צריך להיות מפורש בצו ואחרת מותר לבנות (עמ' 35 שורה 22). בהתאם לעדותו, על פי התוכניות המקוריות מוצו כל זכויות הבניה (עמ' 34 שורות 19-20) והחלקות מושא התביעה, הם חלק מחלקה גדולה יותר שלא קיבלו את אישור הוועדה המחוזית לחלוקה (עמ' 34 שורה 14). על התובע שטוען שהחלקות הופרדו ויש זכויות בניה שלא מומשו, להוכיח זאת לדברי העד מוסקוביץ' (עמ' 34 שורות 20-21). העד אמר בחקירתו כי הוא לא יכול להעיד בנוגע לתוכניות המנדטוריות משנת 1944 אם הן שונו, וידיעותיו הן ממועד כניסתו לתפקיד בשנת 1980 ועליו להביא חומר ותיעוד על מועד מוקדם יותר, למשך 30 שנה (עמ' 34 שורה 5). לאחר שבחנתי את הראיות מטעם התובע ובפרט את קביעותיי בנוגע להסכם המכר שהוצג ע"י התובע, אין בידי לקבל את הסכם המכר לתשלום תמורה בסך 1,500,000$ כאמודן בנוגע לשווי הקרקע. לפיכך ובהיעדר ביסוס אחר בחוות הדעת של השמאי תמוז נדחית הערכתו ואני מקבלת את הערכת השומה של השמאי גוילי. השמאי מר גוילי העריך שיש לשלם דמי שימוש לכל דונם תפוס 2,250$ או בשערו היציג 9,472 ₪ לדונם. בהתאם להערכתו זו ולאור קביעותיי על השטח התפוס יש לתובע זכות לקבל עבור השטח שנתפס בסך 1,660 מ"ר סך של 15,723 ₪ (1.660 X 9,472 ₪) לשנה, החל מיום 5.8.03 ועד 31.12.2011 בתשלום אחד ובסה"כ סך של 133,650 ₪ (עבור 8 שנים וחמישה חודשים) וסך של 15,723 ₪ עבור שנת 2012 שלפי הסכמות הצדדים, היה על הנתבעת לשלם אותו בחודש יוני 2012. הנתבעים , טענו במבוא לכתב ההגנה (סעיפים 4-6) כי יש לחייב את התובע בתשלום אגרה כתביעה לסעד כספי לאור סעדיה ולא להגישה כתובענה לסעד הצהרתי. צודקים הנתבעים בטענתם זו הואיל והתובענה לסעד הצהרתי, לא כללה רק את הדרישה לסעד הצהרתי בדבר אי חוקיות התפיסה והזכות לקבל דמי שימוש ראויים בגין התפיסה, כי אם גם תביעה לסעד כספי לחיוב הנתבעים בתשלום לתובע מידי שנה בשנה בסך של 99,800 $ שלפי טיבו של הסעד, צריכה להידון כתביעה אזרחית רגילה. בהגשת התובענה בהליך של סעד הצהרתי, ביקש התובע לחמוק מתשלום אגרה כמתחייב בתביעה כספית. למרות מחדלו זה של התובע ובהתחשב בהסכמות הצדדים שקבלו תוקף של החלטה כמובא לעיל בנוגע למועדי תשלום, נידונה התביעה ואני מחייבת את התובע בתשלום אגרה לפי הסעד שהתבקש בסעיף 10(ב) לכתב התביעה , בחישובה ממועד התפיסה ביום 5.8.03 ועד מועד הגשת התביעה. האגרה, תשולם תוך 30 יום מהיום וקודם לתשלומי הנתבעת לפי חיוביה בפסק הדין. בהתאם לקביעותיי בסעיף 33 , תשלם הנתבעת לתובע סך של 133,650 ₪ בגין דמי שימוש ראויים לתקופה החל ממועד התפיסה ועד לסוף שנת 2011 וכן סך של 15,723 ₪ לדמי שימוש ראויים לשנת 2012. התשלומים, ישאו ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל. בנוסף, ניתן סעד הצהרתי לפיו על הנתבעת לשלם לתובע דמי שימוש ראויים לתקופת התפיסה ולשטח התפיסה ככל שתימשך התפיסה באותו שטח, לאחר תום שנת 2012 . נדחית התביעה נגד הנתבע 2 לאור קביעותיי בדבר חוקיות התפיסה ובהיעדר חבות שלו לתשלום דמי שימוש ראויים להן, אחראית הנתבעת 1. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט , אך חיובה בתשלום הוצאותיו לאגרת בית משפט יהיה בהתאם לתוצאה אליה הגעתי לפי חלקה היחסי לפי חיובה בתשלומים לתובע. אני מחייבת את הנתבעת בתשלום שכר טרחת עו"ד , בסך של 20,000₪. קרקעותשטחי יהודה ושומרוןמקרקעיןתפיסת מקרקעין בשעת חירום