לא כל אכיפה חלקית היא גם אכיפה בררנית המקימה עילה של הגנה מן הצדק. על הטוען הנטל להוכיח קיומם של שיקולים שרירותיים פסולים בבסיס ההחלטה להעמידו לדין. בבג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר - שבע, פ"ד נ"ג (3), 289, 305 (1999) נאמר כי אכיפה חלקית אינה בהכרח אכיפה פסולה. כך גם אכיפה מדגמית, שהרי המדינה אינה יכולה להקצות אלא משאבים מוגבלים לאכיפת החוק ...אולם, אפשר שאכיפה חלקית תהיה אכיפה בררנית ובשל כך תהיה אכיפה פסולה. מהי אכיפה כזאת? ..... ללא יומרה להציע הגדרה ממצה, אפשר לומר, לצורך עתירה זאת, כי אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשיוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני - אדם דומים או בין במצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אכיפה חלקית: לפניי בקשה לביטול כתב האישום המתוקן מחמת הגנה מן הצדק בשל כך שלעניין עבירת השבל"ר, עובדות כתב האישום אינם מגלות עבירה ואף לא התקיימה חובת יידוע הנאשם בעבירה זו; וכן בשל אכיפה בררנית על בסיס הפליה אסורה, כפי שיפורט להלן. תמצית עובדות כתב האישום לביהמ"ש הוגש כתב אישום, לפיו, ביום 2.11.06 בשעה 18:20 לערך נהג הנאשם רכב פרטי מסוג סובארו בצומת שכונת ג'מאשי (להלן "הצומת") מכיוון כללי מרכז הכפר מגאר לכיוון עילבון. בסמוך למועד ולמקום נהג בכביש לפני הנאשם, דוד אלון (להלן "אלון") רכב פרטי מסוג דייהטסו (להלן "הדייהטסו"). בהתקרבו לצומת פנה אלון שמאלה מכביש דו סיטרי מבלי שהיה קרוב לאמצע הכביש ובגין עבירה זו נרשם לו דוח. הנאשם נהג ברכב בקלות ראש, ברשלנות, במהירות בלתי סבירה וללא תשומת לב מספקת לתנאי הדרך והתנועה בה וכתוצאה התנגש בדייהטסו (להלן "התאונה"). כתוצאה מהתאונה נגרמו נזקים לכלי הרכב ואלון נפגע. עובר לתאונה נהג הנאשם ללא רישיון נהיגה וביטוח תקפים וללא רשות הבעלים. לאחר התאונה, עזב הנאשם את המקום ללא מסירת פרטים וללא מתן עזרה לאלון. טיעוני הצדדים לטענת ההגנה, כתב האישום הוגש על ידי התביעה המשטרתית בהעדר סמכות לעשות כן, שכן עבירת הפקרה (עבירה לפי סעיף 64 א (א) לפקודת התעבורה) אינה מנויה בתוספת הראשונה לחוק סדר הדין הפלילי התשמ"ב - 1982 (להלן "חסד"פ") ועל כן, לא ניתן להעבירה כלל לסמכות התביעה המשטרתית באופן גורף ובתיק זה לא ניתן אישור ספיציפי על ידי פרקליט המדינה. מאחר שהעבירה הנה מסוג פשע, אף נמנעה מהנאשם זכות השימוע לפי סעיף 60 א לחסד"פ. בדיון מיום 20.5.12 עמדה ההגנה על טענותיה המקדמיות הנוספות מיום 12.1.10, לפיהן יש לבטל את כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק. לטענת ההגנה, תאור התנהגותו של אלון והמצב עובר לתאונה, כפי שאלה מתוארים בסעיף 3 לעובדות כתב האישום, אינם ברורים. ההגנה גורסת כי מעיון בחומר החקירה עולה כי אלון הוא זה שגרם לתאונה בכך שפנה שמאלה מכביש דו סיטרי מנתיב הימני, בעוד שחסם את נתיבו של הנאשם, שנהג מאחוריו בנתיב השמאלי. נתינת דוח לאלון בגין עבירה שונה ואי הגשת אישומים דומים לאלו של הוגשו נגד נאשם, נגד אלון כגורם לתאונה, מהווה נקיטה במדיניות של אכיפה בררנית על בסיס הפליה אסורה מצד התביעה. כמו כן, לטענת ההגנה, אין לייחס לנאשם עבירה של שבל"ר, משום שכתב האישום נעדר תיאור של רכיב הנטישה של הסובארו ועל כן, עובדות כתב האישום אינן מגלות עבירה לפי סעיף זה. מה עוד שאין התייחסות בעובדות ובהוראות החוק, הרשומות בכתב האישום, לשאלה האם מיוחסת לנאשם עבירה לפי הסיפא או הרישא של סעיף 413ג. לפיכך, ייתכן כי יוחסה לו עבירה לפי סעיף 413ג סיפה לחוק, שהנה עבירה מסוג פשע. על כן, התביעה לא קיימה את חובת השימוע המוטלת עליה לפי הוראות ס' 60 (א) לחסד"פ. כתוצאה מכך, קופחה זכותו של הנאשם להליך משפטי הוגן. לא זו אף זו, לטענת ההגנה, אם היה נערך לנאשם שימוע, הרי שהיתה ניתנה לו ההזדמנות אף להעלות בפני התביעה את טענת הפלייתו מול אלון ומהלך דברים זה היה עשוי להביא לאי הגשת כתב אישום נגד הנאשם ולחילופין להגשת כתב אישום חמור יותר נגד אלון. לאחר מתן ארכה לבדיקת כלל הטענות המקדמיות, בדיון מיום 7.6.12 הגישה התביעה את תגובתה. לטענתה, לעניין עבירת השבל"ר, בחומר הראיות קיים רכיב נטישת הרכב במקום ממנו נלקח, על אף שרכיב זה לא נכתב מפורשות בכתב האישום. על כן, מדובר בעבירה לפי סעיף 1413 ג רישא - עבירה מסוג עוון, אשר לא מקימה את חובת השימוע. לעניין ביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק, טענה התביעה כי זהו מהלך קיצוני, שביהמ"ש נזקק לו במקרים חריגים ביותר, תוך הפניה לפסיקה. המאשימה פרטה כי לא כל שתי החלטות שונות מהוות אכיפה בררנית. הקביעה אם אכיפה היא בררנית ופסולה תגזר מטיב מניעיה של התביעה. במקרה דנן, אין מדובר בהחלטה שרירותית שלא להעמיד את אלון לדין, אלא החלטה מנומקת של הבוחן, המבוססת על ממצאי הבוחן ועל ראיות שבדק. על כן, לטענת התביעה יש לדחות את שתי הטענות המקדמיות ולהותיר את כתב האישום המתוקן על כנו. דיון והחלטה בדיון מיום 20.5.12, תקנה התביעה את כתב האישום בכך שמחקה את עבירת ההפקרה והוסיפה עבירות של אי עמידה על תוצאות התאונה, הזזת הרכב, אי הגשת עזרה לנפגע, אי מסירת פרטים, אי דיווח למשטרה, לפי סעיפים 144 (א) (1), (2), (3) ו - (4) לתקנות התעבורה. ההגנה הסכימה לתיקון ועל כן, הדיון בטענה זו התייתר. לאחר תיקון כתב האישום נותרו שלוש טענות מקדמיות והדיון בהן יתקיים לפי סדר העלתן ומבלי שביהמ"ש נזקק לעיון בחומר הראיות. עבירת השבל"ר - עובדות כתב האישום אינן מקימות עבירה סעיף 7 לעובדות כתב האישום מייחס לנאשם שימוש ברכב ללא רשות הבעלים. מתגובתה של התביעה עולה כי בחומר הראיות, המצוי אף בידי ההגנה, קיימות ראיות לנטישת הרכב במקום ממנו נלקח. יסודותיה העיקריים של העבירה נרשמו. באשר ליסוד הנטישה, משלא יוחסה לנאשם גניבת הרכב, ברור שנטש אותו במקום כלשהו. החלופה המקלה עם הנאשם היא החלופה המייחסת לו נטישת הרכב במקום ממנו נלקח או בסמוך לו. משכך, אינני מקבלת את טענת ההגנה כי עובדות כתב האישום אינן מהוות עבירה. השאלה הנותרת היא, האם תצליח התביעה להוכיח את כל רכיבי עובדות כתב האישום או שמא יצליח הנאשם לעורר ספק באשמתו, הכל לאור מכלול הראיות בתיק. מקומה הטבעי של שאלה זו להתברר הינו בשלב שמיעת הראיות. נוכח האמור לעיל, אני קובעת כי כתב האישום אכן מגלה את עבירת השבל"ר. עבירת השבל"ר - חלופות סעיף 413 ג לחוק העונשין וחובת השימוע כלל פרשנות ידוע בפלילים הוא כי במקום בו סעיף העבירה אינו נהיר דיו, יש לבחור בדרך המקלה עם הנאשם. בעניינינו, מאחר שלפי סעיף 413 ג רישא ניתן לייחס לנאשם עבירה מסוג עוון לעומת הסיפא, לפיו ניתן לייחס לנאשם עבירות מסוג פשע, הרי שהמסקנה היא כי העבירה המיוחסת לנאשם הינה המקלה עימו, דהיינו, לפי סעיף 413 ג רישא. משקבעתי כי יוחסה לנאשם עבירה של שבל"ר, בהתאם להוראות סעיף 413 ג רישא, הרי שנשמטה היריעה תחת הטיעון של העדר קיום שימוע, שכן חובה זו חלה על עבירות מסוג פשע בלבד. אכיפה בררנית והפליה אסורה על סמך הפסיקה הדנה בסוגיית ההגנה מן הצדק מטעמי הפליה, כל עוד לא נפל פגם בהחלטתה של התביעה או התרשלות בחקירתה או מניע פסול אחר, הבחירה נגד מי מהחשודים יוגש כתב אישום ובאילו עבירות הנה בידי התביעה (ראו ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ (2005), 814 פס' ד' - ה' (להלן "פרשת בורוביץ"). יפים לעניין זה דברי ביהמ"ש המחוזי בת"פ (י-ם) רז - ריסבי נ' מדינת ישראל (2010) , 7 פס' 8: "הכלל הוא שכל עוד לא הסתבר שאי העמדתם לדין של חלק מהמעורבים בפרשה פלונית נבעה מתוך שרירות או מתוך שיקולים פסולים, אין באכיפה חלקית כזו, אף שהיא פוגעת בעיקרון השוויון, כדי להצדיק ביקורת שיפוטית פולשנית בין בדרך של הוראה להעמיד לדין את יתר המעורבים בפרשה ובין בדרך של השוואת מצבם של המעורבים שהועמדו לדין לאלה שלא הועמדו לדין" (ע"פ 37/07, 1005/07 פרג נ' מדינת ישראל (10.3.08)). טרם עיגונה של הטענה המקדמית של ההגנה מן הצדק בחוק נקבע בע"פ יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 221 (להלן "פרשת יפת") כי הטענה של הגנה מן הצדק בשלב מקדמי של המשפט תתקבל רק במקרים קיצוניים וחריגים, שבהם קיום ההליך הפלילי פוגע בתחושת הצדק וההגינות. הקריטריון שנקבע בפרשת יפת לבחינת הרשות הוא "התנהגותה הבלתי נסבלת" של רשות התביעה. בפרשת בורוביץ נקבעו 3 מבחנים ספציפיים לבחינת התנהגותה של הרשות התובעת ככזו המצדיקה קבלת טענה של הגנה מן הצדק מטעמי הפליה בשלב המקדמי של ההליך (פרשת בורוביץ, 807). העמדת מקרה דנן במבחני הפסיקה דלעיל, לא מעלה התנהגות בלתי הולמת של רשות התביעה, המצדיקה התערבות שיפוטית בהחלטתה להעמיד לדין את הנאשם ובאישומים הרשומים בכתב האישום. מדבריו של ב"כ הנאשם עולה, כי טיעון ההפליה בסיסו באכיפה סלקטיבית. לעניין זה נאמר על ידי כב' השופטת ר. שפירא בע"פ (מחוזי - חיפה) 2495/07 חליל פרעוני נ' המשרד לאיכות הסביבה, תק - מח 2007 (4) 6626, בעמ, 6628 (מיום 14.11.2007): "נוסיף עוד כי לא כל אכיפה חלקית היא גם אכיפה בררנית המקימה עילה של הגנה מן הצדק. על הטוען הנטל להוכיח קיומם של שיקולים שרירותיים פסולים בבסיס ההחלטה להעמידו לדין. ראה בבג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר - שבע, פ"ד נ"ג (3), 289, 305 (1999) שם נאמר: "אכיפה חלקית אינה בהכרח אכיפה פסולה. כך גם אכיפה מדגמית, שהרי המדינה אינה יכולה להקצות אלא משאבים מוגבלים לאכיפת החוק ...אולם, אפשר שאכיפה חלקית תהיה אכיפה בררנית ובשל כך תהיה אכיפה פסולה. מהי אכיפה כזאת? ..... ללא יומרה להציע הגדרה ממצה, אפשר לומר, לצורך עתירה זאת, כי אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשיוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני - אדם דומים או בין במצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא". בהתאם לתגובת התביעה, האכיפה בענייננו נעשתה לאחר בדיקת חומר הראיות ובהסתמך על ממצאי הבוחן והמלצותיו. נגד אלון הוגש כתב אישום בגין עבירה שלדעת התביעה ביצע הוא, ונגד הנאשם הוגש כתב האישום מושא תיק זה, בגין העבירות שלדעת התביעה ביצע הנאשם. לא שוכנעתי כי האכיפה השונה ביחס לנאשם ולאלון הנה אכיפה פסולה. נהיר כי אם תחשף בפני התביעה תמונה שונה, שתצדיק קבלת החלטות אחרות, חזקה על הרשות התובעת שתעשה מלאכתה נאמנה ותפעל בהתאם. נוכח האמור לעיל, אף לא מצאתי תשתית עובדתית ומשפטית שתצדיק קבלת הטענה של ביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק עקב אכיפה בררנית מטעמי הפליה. על כן, אני דוחה גם טענה זו. בשולי הדברים יוער כי על הטוען להתנהלות בלתי ראויה של רשות לבוא בידיים נקיות. נוכח התנהלותו של הנאשם בתיק זה, אשר הצריכה התליית הליכים לאיתורו, הוצאת מספר צווי הבאה לשם התייצבותו לדיונים ונוכח העבודה שלאחרונה אף ניתק את הקשר עם הסניגוריה הציבורית, ראוי היה כי תבחן התנהלותו של הנאשם לפני שיוטל דופי בהתנהלות הרשות התובעת. אכיפה בררנית