קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אכיפת הסכם מכר- סמכות עניינית: רקע מונחת לפניי בקשתם של המשיבים להורות על מחיקתה של התובענה על הסף בשל היעדר סמכות עניינית, וזאת נוכח הטענה כי הסמכות נתונה לבית משפט השלום ולא לבית משפט זה. עניינה של התובענה שבכותרת, בקצרה, הינו כדלקמן. ביום 8.2.05 נחתם הסכם מכר בין המבקש לבין המשיבים, במסגרתו סוכם על מכירת דירתו של המבקש לידי המשיבים. מדובר בדירה שהרישום שלה אינו מתנהל בלשכת רישום המקרקעין, אלא במינהל מקרקעי ישראל ובחברה המשכנת. אין חולק על כך שכשלוש שנים קודם לכן, התנהל נגד המבקש הליך פלילי בעקבות חריגת בנייה שביצע בדירה. ביום 12.3.02 נגזר דינו של המבקש, ובמסגרת הסדר טיעון הוטל עליו קנס, והוא חוייב להתאים את הבנייה לתוכניות הקיימות, אם בדרך של איטום החלל שנותר בעקבות חריגת הבנייה ואם בדרך של "הכשרתו" על ידי קבלת היתר בניה כדין. במסגרת הסכם המכר שנכרת בין הצדדים הצהירו המשיבים, כי ידוע להם על חריגת הבנייה ועל הרשעתו של המבקש, וכי לא יהיו להם טענות כלפי המבקש בהקשר זה. עוד נאמר בהסכם (בסעיף 3(ה)), כי: "הקונה (היינו - המשיבים) נוטל על עצמו את הטיפול בכל הכרוך בהנפקת היתר בניה כאמור...". ביום 7.12.09 הוגש נגד המבקש כתב אישום נוסף, בשל אי מילוי אחר גזר הדין מיום 12.3.02. בתובענה שהגיש המבקש בתיק הנוכחי נטען, כי בעקבות קבלת כתב האישום הנ"ל, הוא פנה אל המשיבים בדרישה להסדיר את עניין חריגת הבנייה, כפי שלטענתו הם התחייבו בהסכם. לטענת המבקש, נוכח העובדה שלא זכה לכל מענה מטעם המשיבים, הוא הגיש את התובענה שלפניי. במסגרת התובענה עותר המבקש לקבל את הסעדים הבאים: לחייב את המשיבים לפעול מיד לקבלת היתר בניה או לחילופין לאטום את החלל מושא חריגת הבנייה; לחייב את המשיבים לשפות את המבקש בגין כל נזק שייגרם לו כתוצאה מהגשת כתב האישום השני נגדו; לחייב את המשיבים בפיצוי בסך של 100,000 ₪. בתשובתם להמרצת הפתיחה טענו המשיבים, בתמצית, כי התחייבותם על פי ההסכם הייתה שלא לבוא בתביעה או בטענה אל המבקש בגין חריגת הבנייה, אך הם לא התחייבו, כך לטענתם, להסדיר את החריגה. להשלמת התמונה יוער, כי ביום 30.6.09 מכרו המשיבים את הדירה לצד שלישי, בני הזוג זקאים, אשר ככל הידוע הם אלה שמתגוררים בה כיום. יוער, כי בין הצדדים התנהלו מגעים במטרה לסיים את התובענה בפשרה, ואולם משהודיעו הצדדים כי המו"מ לא צלח, ומשהודיע ב"כ המשיבים כי הוא עומד על בקשתו בעניין הסמכות העניינית, הגישו הצדדים סיכומים בשאלה זו. טענות הצדדים המשיבים טוענים, כי יש למחוק את התובענה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית. לטענתם, סמכותו של בית המשפט נקבעת על פי "מבחן הסעד", ובחינת הסעדים שנתבקשו בתובענה דנן מובילה למסקנה, כי הם אינם בסמכותו של בית משפט זה. על פי הטענה, אין מדובר בענייננו בסעד של "אכיפת הסכם מכר במקרקעין", וזאת משום שהמבקש אינו עותר לשנות את מצב רישום הזכויות במקרקעין (הדירה) או לאכוף העברת בעלות בה, אלא עותר לאכיפת סעיף שולי, כך לטענת המשיבים, בהסכם, אשר אינו נוגע לזכויות בעלות בדירה. המשיבים טוענים, כי על פי הפסיקה, לא כל תביעה במסגרת הסכם מכר מקרקעין נחשבת לתביעה במקרקעין המצויה בסמכות בית משפט מחוזי אלא רק אותן תביעות הנוגעות לשינוי רישום הזכויות בנכס. לעומת זאת, כאשר אין מדובר בסעד המבקש להביא לשינוי ברישום הזכויות, הרי שהסמכות נבחנת על פי שווי הסעד. בענייננו טוענים המשיבים, כי בחינה של שלושת הסעדים אשר נתבקשו על ידי המבקש בהמרצת הפתיחה מעלה, ששוויים פחוּת בהרבה מתקרת סמכותו של בית משפט השלום. המשיבים טוענים עוד, כי גם אם תתקבל טענתו של המבקש לפיה מדובר בתובענה הנוגעת לאכיפת הסכם מכר מקרקעין, הרי שבית משפט זה איננו בעל הסמכות העניינית לדון בה. על פי הטענה, רישום הזכויות לגבי הדירה שבענייננו איננו מתנהל בפנקסי המקרקעין אלא במינהל מקרקעי ישראל ובחברה משכנת. מכאן, שמדובר בזכויות חוזיות ולא קנייניות. במצב דברים זה, כך נטען, הסמכות העניינית נקבעת לפי שווי הזכויות, שבענייננו, הוא נמוך מתקרת סמכותו של בית משפט השלום. המבקש דוחה את טענות המשיבים. לטענתו, הסעד המבוקש במסגרת התובענה הוא סעד של אכיפת הסכם מכר במקרקעין, ולבית משפט זה נתונה הסמכות הבלעדית לדון בו. עוד טוען המבקש, כי בית משפט שלום מוסמך לדון רק בתביעות לחלוקה, שימוש, וחזקה במקרקעין. ואולם, כאשר אין מדובר בעניינים אלה, ובכלל זה כאשר עסקינן בתביעה לאכיפת הסכם מכר מקרקעין, הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי. המבקש טוען עוד, כי בפסיקה נקבע, שלעניין זה אין לערוך הבחנה בין דירה הרשומה בפנקסי המקרקעין לבין דירה שאינה רשומה, ובכל מקרה הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי. דיון והכרעה דין הבקשה להידחות. הנימוקים לכך יפורטו להלן. כידוע, הסמכות העניינית נקבעת על פי "מבחן הסעד", היינו על יסוד בחינת הסעדים להם עותר התובע במסגרת כתב התביעה שהגיש (רא': ע"א 2846/03 ריצ'ארד ב' אלדרמן, עו"ד נ' דן ארליך, מיום 29.11.04). אם כן, יש לבחון בענייננו את הסעדים להם עותר המבקש במסגרת המרצת הפתיחה שהגיש. במסגרת התובענה שהוגשה בתיק זה עותר המבקש, כאמור לעיל, לקבל שלושה סעדים: האחד, לחייב את המשיבים לפעול מיד לקבלת היתר בנייה או לחילופין לאטום את חריגת הבנייה. השני, לחייב את המשיבים לשפות את המבקש בגין כל נזק שייגרם לו כתוצאה מהגשת כתב האישום השני נגדו. והשלישי, לחייב את המשיבים בפיצוי בסך של 100,000 ₪. אין חולק על כך, שהסעדים השני והשלישי הינם סעדים כספיים אשר שוויים נמוך מתקרת סמכותו של בית משפט השלום. השאלה היא, מה דינו של הסעד הראשון? על מנת להשיב לשאלה זו, עלינו לבחון את הדברים בדרך הבאה. תחילה, יש לבחון האם סעד זה בא בגדר סמכותו של בית משפט השלום על פי הוראות סעיף 51(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (להלן: "החוק"). יוער, כי לענייננו רלבנטיות חלופות (2) ו- (3) לסעיף 51(א). ככל שהתשובה על כך היא בשלילה, אזי מכוח סעיף 40(1) לחוק מסורה הסמכות השיורית לבית משפט זה. נדון תחילה בחלופה לפי ס"ק (א)(3). סעיף זה קובע מהם ענייני המקרקעין המצויים בסמכותו העניינית של בית משפט השלום: "תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שענינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין." דהיינו, עקרונית, בית משפט השלום מוסמך לדון בתביעות שעניינן: חלוקת מקרקעין; חזקה במקרקעין; ושימוש במקרקעין, והוא אינו מוסמך לדון בתביעות אחרות "הנוגעות למקרקעין". כפועל יוצא מכך נקבע בפסיקה, כי תביעה לאכיפת הסכם מכר מקרקעין, מצויה בסמכותו של בית המשפט המחוזי, מכוח הסמכות השיורית הנתונה לו. בענייננו, אין חולק על כך שהסעד הראשון אינו עוסק בחלוקה, חזקה או שימוש במקרקעין. האם מדובר בתביעה לאכיפת הסכם מכר מקרקעין? המבקש משיב על שאלה זו בחיוב והמשיבים משיבים עליה בשלילה. זו נקודת המחלוקת העיקרית ביניהם. דעתי היא, שבנקודה זו יש לקבל את טענת המשיבים כי אין מדובר בתביעה לאכיפת הסכם מכר. הטעם לכך הוא, שלסעד המתבקש אין כל נגיעה לבעלות על הדירה, והמבקש אינו עותר לביצוע שינוי כלשהו במצב הזכויות בדירה. עסקת מכר הדירה בין המבקש למשיבים יצאה אל הפועל והושלמה. כפועל יוצא מכך, נעשה שינוי ברישום בעלי הזכויות בדירה במינהל מקרקעי ישראל ובחברה המשכנת, והמשיבים אף העבירו את זכויותיהם בדירה לצדדים שלישיים. עניינו של הסעד הראשון ושל התובענה שלפניי הוא בסעיף שולי יחסית בהסכם המכר אשר אינו נוגע למהות עסקת המכר, אשר, כאמור, יצאה אל הפועל והושלמה. מסקנת הביניים היא, אם כן, כי הסעד הראשון לו עותר המבקש אינו "תביעה לאכיפת הסכם מכר מקרקעין" המצויה בסמכותו השיורית של בית משפט זה. ואולם, בזאת לא תמה בחינת שאלת הסמכות. כאמור לעיל, יש לבחון האם עניינו של הסעד הראשון בא בגדרה של החלופה המצויה בס"'ק (א)(2). סעיף זה קובע כך: "תביעות אזרחיות - למעט תביעות הנוגעות למקרקעין - כשסכום התביעה או שווי הנושא אינו עולה על 2,500,000 שקלים חדשים ביום הגשת התובענה, והוא אף אם עלה הסכום או השווי לאחר מכן מחמת שערוך, הצמדה, ריבית, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין;" (ההדגשה אינה במקור) השאלה המתבקשת בהקשר לסעיף זה היא, האם הסעד הראשון הנתבע על ידי המבקש ניתן כלל להערכה כספית. רק במידה והסעד ניתן להערכה כספית מתעוררת שאלה שניה והיא, האם שוויו של הסעד מצוי בתחום סמכותו של בית משפט זה או של בית משפט השלום. עיון בסיכומי המשיבים מעלה, כי לא מצויה בהם התייחסות לשאלה הראשונה. כך, למשל, כל שנאמר בסעיף 10 לסיכומים הוא, כי "סעד זה.... גם אינו נופל בגדר אכיפת מכר מקרקעין ועל כן הסמכות לדון בו הייתה אמורה להיחתך עפ"י שוויו הכספי. המבקש לא טען באף מקום כי שויו של סעד כספי זה בסמכותו של בית המשפט המחוזי, ולא בכדי." כזכור, עניינו של הסעד הראשון בעתירת המבקש, כי בית המשפט יחייב את המשיבים לפעול מיד לקבלת היתר בנייה או לחילופין לאטום את החלל שנוצר כתוצאה מחריגת הבנייה. לדעתי, סעד זה אינו ניתן להערכה כספית, ולכן המסקנה המתבקשת היא, כי אין מדובר בעניין המצוי בגדרו של סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט. במצב דברים זה, התוצאה היא כי הסמכות לדון בסעד הראשון נתונה לבית משפט זה, מכוח סמכותו השיורית. למעלה מן הצורך, שכן העניין לא הועלה על ידי הצדדים, אעיר הערה נוספת. הנובע מהאמור עד כה הוא, שהסעד הראשון מצוי בסמכותו של בית משפט זה, בעוד שהסמכות לדון בשני הסעדים הנוספים מצויה בסמכותו של בית משפט השלום. במצב דברים כזה, ההלכה היא שאין מנוס מניהול מספר הליכים, בהתאם לסמכויות שלפי הסעדים. ואולם, כאמור, מאחר שהצדדים לא עוררו עניין זה לפניי ומשיקולי יעילות, לא מצאתי לנכון להורות על פיצול הדיון בתובענה, והיא תוסיף להידון לפניי, בשלב זה. סוף דבר הבקשה נדחית. המשיבים יישאו בהוצאות המבקש בסך 3,500 ₪. חוזהסמכות ענייניתאכיפת חוזההסכם מכר