קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול אג''ח: בקשה למתן הוראות, במסגרתה עתר המבקש, מנהלה לשעבר של חברת מעיינות הגליל המערבי סחר בע"מ (להלן- "החברה בפירוק" וגם "מעיינות"), להצהיר על בטלות אגרת חוב משנת 1991 (להלן- "אגרת החוב"), במסגרתה שועבדו לטובת המשיב (להלן- "הבנק"), בשעבוד צף, כלל הרכוש והנכסים של החברה בפירוק. בנוסף, נתבקש בית המשפט להצהיר, כי לחברה בפירוק לא נותר חוב כלפי הבנק. העובדות הצריכות לעניין חברת מעיינות הוקמה בשנת 1990 והיא היתה המפיצה הבלעדית של מוצרי טמפו בצפון הארץ. מעיינות וחברה נוספת בשם מעיינות מרקטזול (1995) בע"מ (להלן- "מרקטזול") היו בשליטתו ובניהולו של המבקש. במהלך שנת 1995 נקלעו מעיינות ומרקטזול לקשיים כספיים שגררו הליכים שונים, בין היתר, מצד הבנק, וסופן של שתי החברות להיקלע להליכי פירוק. יצוין, כי הפעילות העסקית של מעיינות ומרקטזול התקיימה בנכס המצוי בחלקה 64 בגוש 18172 ברח' לוחמי הגטאות 4 בנהריה (להלן- "הנכס"), וכי הנכס שועבד במשכנתה ראשונה ללא הגבלה בסכום לזכות הבנק, להבטחת חובות מעיינות ומרקטזול לבנק. כמו כן, ביום 11.1.91, במסגרת פעילותה העסקית, חתמה מעיינות על אגרת חוב, לטובת הבנק. מכוח אגרת החוב, הוטל שעבוד על הון מניות החברה והוטל שעבוד שוטף על כלל נכסיה וזכויותיה מכל מין וסוג שיש לחברה או שיהיו לה בעתיד, להבטחת כל הסכומים המגיעים, או שיגיעו, ממנה לבנק. כאמור, במהלך שנת 1995 נקלעו מעיינות ומרקטזול לקשיים כספיים שגררו הליכים שונים מצד הבנק, כאשר הבנק החל לפעול למימוש המשכנתה, ובאותה שנה מונה כונס נכסים על הנכס, מטעם הבנק, במסגרת תיק הוצל"פ 0217671-95. בד בבד, הגיש הבנק תביעה כנגד מעיינות, דוד ואחרים- ת"א 1328/95 בבית משפט זה. בעת הגשת התביעה, עמד חובה של מעיינות לבנק על סך של 3,812,213 ₪, כאשר הבנק העמיד את סכום התביעה על סך 1,100,000 ₪ בלבד, מאחר שיתרת החוב היתה מובטחת במשכנתה על הנכס (ראה פסקה 1 בפסק דינו של כב' השופט עמית, פסק דין חלקי מיום 10.7.05). מעיינות, דוד ויתר הנתבעים בת"א 1328/85, עתרו בהמרצת פתיחה לבית משפט זה (ה"פ 1620/95, שנידונה בפני כב' השופט ד"ר ביין) לאסור על מימוש המשכנתאות שניתנו לזכות הבנק. בפסק דינו מיום 13.8.98, דחה כב' השופט ביין את טענות הנתבעים (מעיינות ודוד, בין היתר), וקבע שהבנק זכאי לממש את המשכנתאות. עוד נקבע בפסק דין זה, כי למעיינות קיימת יתרת חוב לטובת הבנק, כאשר גובה החוב יקבע במסגרת התובענה אותה הגיש הבנק- ת"א 1328/95. בפסק דין חלקי, בת"א 1328/95, דחה כב' השופט עמית את טענת "פרעתי" של מעיינות, בציינו, כי נכון ליום 30.11.04 עמד חובה של מעיינות לבנק, על סך של כ- 17 מיליון ₪. הערעור שהוגש על פסק הדין החלקי, נדחה על ידי בית המשפט העליון (ראה ע"א 9773/05, פסק דין מיום 3.1.07). בהמשך, ביום 8.7.07, ניתן פסק דין נוסף בתובענה הנ"ל, שעניינו במחלוקת הנוגעת לערבותו של המנוח יורם הורוביץ ז"ל, אביו של המבקש, לחברת מעיינות, בהתאם לכתב ערבות מיום 14.10.91 שנחזה כחתום על ידו. המחלוקת הייתה בנקודה אחת בלבד והיא, האם כתב הערבות לחברת מעיינות נחתם על ידי המנוח יורם הורוביץ ז"ל. בית המשפט המחוזי דחה את תביעת הבנק בעניין זה, בקובעו כי, בסופו של יום, לא הוכח שהחתימה היא חתימתו של המנוח. הערעור שהוגש מטעם הבנק על פסק דין זה, נדחה (ראה ע"א 8752/07, פסק דין מיום 15.3.11). טענות הצדדים לבקשה במסגרת הבקשה, התבקש בית המשפט להצהיר כי אגרת החוב נעדרת תוקף ולקבוע כי לא קיים לבנק שעבוד צף על כלל נכסיה וזכויותיה של החברה. בנוסף, התבקש בית המשפט: "להנחות את המפרק לדון ולהכריע בשאלת גובה החוב הנטען ע"י בנק לאומי נוכח טענות המבקש כי מעולם לא נקבע גובה החוב הנטען, וכי החוב שהיה נפרע כבר ועל כך אין יתרת חוב המגיעה לבנק לאומי בין אם היה נושה מובטח ובין אם לאו" (סעיף ב' בבקשה). עוד מבוקש, לעכב את חלוקת הכספים שבקופת הפירוק, עד להכרעה בבקשה. המבקש מעלה בבקשתו שתי טענות עיקריות: האחת, כי לאגרת החוב אין תוקף, משום שלא רשום על גבה מס' ח"פ של החברה, והעדר רישום שכזה הוא בבחינת העדר זיהוי. השנייה, כי לחברה אין כל חוב כלפי הבנק, שכן היא פרעה את חובותיה עוד בשנת 1995, בסמוך "לשבירת החברה ע"י הבנק", כדברי המבקש, וכל חוב שנוצר לאחר מכן הוא תוצאה של התנהלות הבנק, אשר השתהה במימוש הנכס. באשר לתוקף אגרת החוב, המבקש טען, כאמור, כי העדר רישום ח"פ הינו בבחינת העדר זיהוי המאיין את תוקפה של אגרת החוב, וכי חברת מעיינות מעולם לא חתמה על אגרת חוב לטובת הבנק, וייתכן מאד שהשימוש בחותמת של חברת מעיינות, נעשה בתחבולה, עבור חברה אחרת. לטענת המבקש, לאור העובדה כי ניתן פסק דין בבית המשפט העליון (ע"א 8752/07, המוזכר לעיל) הקובע כי חתימתו של אביו המנוח, המנוח יורם הורוביץ ז"ל, זויפה על גבי שטר ערבות, סביר מאד להניח כי חתימת מעיינות זויפה אף היא. באשר לטענה כי למעיינות לא נותר חוב כלפי הבנק אלא בשל התנהלות הבנק עצמו, הצביע המבקש על כך שלאחר שהתקבלה תביעת הבנק (פסק דין חלקי מיום 10.7.05, של כב' השופט עמית) הבנק לא עשה כל פעולה על מנת לגבות את החוב, בדרך של מימוש הנכס. בעניין זה הצביע המבקש על כך, שהבנק פתח עוד ביולי 1995 שני תיקים בהוצל"פ בגין מימוש נכס מקרקעין, שהיה בבעלות החברה, ואף מונה כונס נכסים לנכס מטעם הבנק, אך הנכס נמכר רק בשנת 2010. לטענת המבקש, במשך 15 שנה הבנק לא נקט כל פעולה על מנת לממש את נכס המקרקעין, דבר זה הוביל לכך שהחוב של החברה רק תפח, כך שבמועד מימוש הנכס, החוב הגיע לכדי עשרות מיליוני שקלים. לטענת המבקש, אילו הבנק היה מממש את הנכס בתחילת הדרך, החוב היה נפרע במלואו. מנגד, הבנק טען כי דין הבקשה להדחות על הסף, משלוש סיבות עיקריות: הראשונה, בשל העובדה כי משניתן צו פירוק, נכנס מפרקה של החברה לנעליהם של בעלי המניות והוא היחיד שמוסמך לנקוט בהליכים בשם החברה ואילו למבקש, שהיה בעל השליטה ומנהלה של החברה שבפירוק, אין מעמד בהליכים כאלו. השנייה, בשל העובדה כי קיים מעשה בית דין, הן באשר לתוקפה של אגרת החוב, והן באשר לקיומו של חוב של החברה בפירוק כלפי הבנק. לשם ביסוס טענתו, הבנק הפנה לפסקי הדין שניתנו בשני הליכים המשפטיים שהתקיימו בינו לבין החברות (כאשר המבקש היה צד להליכים אלו). כך, הפנה הבנק לפסק דינו של כב' השופט עמית (פסק הדין החלקי מיום 10.7.05), בו נדחתה טענת "פרעתי" של החברה, ונקבע כי נכון ליום 31.11.04 עמד חובה של מעיינות לבנק, על סך של כ- 17 מליון ₪. עוד הפנה הבנק לפסק דינו של כב' השופט ביין, בה הכיר בית המשפט בתוקף אגרת החוב ודחה את טענות מעיינות, בין היתר, את הטענה כי לחברה אין חוב כלפי הבנק. עוד הפנה הבנק, להחלטתי מיום 13.11.11, בה קבעתי כי לשעבוד הצף, מכוח אגרת החוב נשוא דיוננו, יש מעמד עדיף על משכון שלא נרשם ברשם החברות. לטענת הבנק, נוכח העובדה כי לא הוגש ערעור על החלטתי, ועל כן היא הפכה לחלוטה, נהיר כי קיים מעשה בית דין בסוגיית תוקפה של אגרת החוב. מעבר לכך, לטענת הבנק אף ללא החלטות אלו, נהיר כי אין בסיס לטענת המבקש, שכן, אגרת החוב נחתמה כדין על ידי מעיינות, באמצעות חתימת "מורשה חתימה" מטעם החברה, בצירוף חותמת של החברה על גבי כל אחד מעמודי אגרת החוב, ואגרת החוב נרשמה כדין אצל רשם החברות. העובדה כי לא צוין באגרת החוב מספר החברה, אין בה כדי לפגוע באופן כלשהו בתוקפה ובתוקף הרישום אצל רשם החברות. באשר לפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט העליון, אליו הפנה המבקש, הבהיר הבנק כי פסק הדין הנ"ל כלל אינו רלוונטי לעניין תוקף אגרת החוב. לטענת הבנק, פסק הדין התייחס לחתימת אביו של המבקש על כתב ערבות, ומכאן לא ניתן להסיק דבר לגבי תוקף אגרת החוב. הסיבה השלישית בגינה יש לדחות על הסף את הבקשה, לטענת הבנק, היא כי המבקש השתהה שיהוי חמור ביותר בהעלאת טענות כנגד תוקף השעבוד, שכן אגרת החוב בנידוננו, נוצרה עוד ביום 11.1.91, והבנק כבר פעל לאכיפת השעבוד הצף ולמינוי כונס נכסים בשנת 2002, דהיינו עשר שנים טרם הוגשה הבקשה, כאשר במועד אכיפת השעבוד, המבקש לא העלה כל טענה באשר לתוקף אגרת החוב. על כך יש להוסיף, כי בדיון שהתקיים עוד ביום 23.12.04, דיון בו נכח אף המבקש, בא כוחו של המבקש, עו"ד שמלה, הכיר במפורש בתוקפה של אגרת החוב, ואין מקום לקבל את ניסיונותיו של המבקש, להעלות עתה לראשונה טענות בעניין זה (העתק מפרוט' הדיון צורף כנספח ו' לתגובת הבנק). לטענת הבנק, במשך כל 16 השנים, בהם מתנהלים הליכים בין הצדדים, המבקש מעולם לא השיג על תוקפו של השעבוד הצף, וטענותיו לעניין זה הועלו לראשונה רק לפני מספר חודשים, במסגרת דיון בבקשה שהוגשה על ידי אחיו עופר, ועל כן יש לדחות טענה כבושה זו. דיון הנקודה המרכזית, עליה ראוי לבסס את הדיון בבקשה שלפני, הינה כי בענייננו קיימות החלטות חלוטות, הן באשר לקיומה ותוקפה של אגרת החוב והן באשר לקיומו של חוב החברה שבפירוק כלפי הבנק. באשר לתוקפה של אגרת החוב, קיימות שתי החלטות חלוטות של בית המשפט המחוזי, אשר הכירו בתוקפה של אגרת החוב: הראשונה, ניתנה עוד ביום 13.8.98 בפסק דינו של כב' השופט ביין (בה"פ 1620/95, המוזכרת לעיל), בה דחה בית המשפט את טענות החברה, בין היתר, את הטענה כי לחברה אין חוב כלפי הבנק. בפסק הדין צוין, תחת הכותרת "אין חולק על העובדות הבאות", כי: "ביום 11.1.91 נחתמה אגרת חוב על ידי מעיינות הגליל לטובת הבנק. מכוחה הוטל שעבוד על הון המניות של החברה והוטל שעבוד שוטף על כלל נכסיה וזכויותיה מכל מין וסוג שיש לחברה או שיהיו לה בעתיד להבטחת כל הסכומים המגיעים או שיגיעו ממנה לבנק" (פסקה 6 בפסק הדין). השנייה, הינה החלטה שניתנה על ידי ביום 13.11.11, בה קבעתי כי לשעבוד הצף, מכוח אגרת החוב בה עסקינן, מעמד עדיף על משכון שלא נרשם ברשם החברות. בהחלטתי ציינתי במפורש כי: "באשר למשיבה 2 [החברה בפירוק], הרי שהיא שיעבדה את כלל רכושה ונכסיה עוד ביום 11.1.91 בשעבוד צף, לטובת בנק לאומי לישראל והשעבוד הצף כלל תניה מגבילה, האוסרת על החברה להמחות או למשכן נכס מנכסיה לצד שלישי כלשהו, ללא קבלת הסכמת הבנק מראש ובכתב. משאלו הם פני הדברים, הרי לשעבוד הצף מעמד עדיף, על המשכון שנעשה בניגוד להגבלה, שנקבעה בשטר השעבוד". על החלטה זו לא הוגש ערעור ועל כן היא הפכה לחלוטה. משכך, תוקפה (ואף מעמדה) של אגרת החוב כבר נקבע, לכל המאוחר, בהחלטתי דלעיל, ודין טענות המבקש בעניין זה, להידחות. באשר לחובות החברה כלפי הבנק, קיימות שתי החלטות חלוטות הקובעות כי לחברה חוב כלפי הבנק: כאמור, בפסק דינו מיום 13.8.98, דחה כב' השופט ביין את טענות החברה, וקבע שהבנק זכאי לממש את המשכנתאות. בסיפא לפסק הדין, נאמר כי: "עוד נראה לי, שברוב העניינים אליהם התייחס המומחה אין ממש במישור העקרוני. לכן בלי להיכנס לחישוב המדויק של החוב ולכל הטענות החישוביות נראה לי שקיימת יתרת חובה לרעת המבקשים. ומשכך נקבע ניתן לממש את המשכנתאות כאשר גובה החוב יקבע בסופו של דבר בהליך נפרד שמתנהל בין הצדדים בבית המשפט המחוזי בחיפה (ההדגשה במקור). כאמור, ההליך הנפרד, אליו הפנה כב' השופט ביין בפסק דינו, הינו ת"א 1328/95. בפסק הדין שניתן בתיק זה, נקבע כי לחברה חוב כלפי הבנק וכי: "על פי ספרי הבנק, ולאחר הפחתת הסכומים שנגבו על ידי הבנק שלא במסגרת התביעה המשפטית דכאן, תפח חובה של החייבת במהלך השנים, בשל הריביות החריגות הנזקפות על חשבון החוב, ונכון ליום 30.11.04, עומד חובה על כ- 17 מיליון ₪ לפי ספרי הבנק. 12. הנתבע מס' 5 [דוד הורוביץ] הוסיף לסיכומי הנתבעים, סיכומים משל עצמו, ובהם העלה טענות שונות על מעשים ומחדלים של כונס הנכסים, ועל כך שהבנק, במעשיו ומחדליו, גרם לקריסת מפעל חיים של הנתבעים. טענות אלו חלקן נדונו והוכרעו בפסק דינו של השופט ביין, ובחלקן חורגות ממסגרת הדיון, כך שאיני נדרש להן. 13. סופו של דבר, שאני דוחה את טענת "פרעתי", של הנתבעים. פסק דין זה, בצירוף פסק הדין של השופט ביין בה.פ 1620/95 מהווה סוף פסוק בתביעה שלפנינו, למעט המחלוקת שנותרה בעניינו של המשיב מס' 6, שביני לביני, הלך לבית עולמו". הערעור שהוגש על פסק הדין, נדחה (ראה ע"א 9773/05, המוזכר לעיל, פסק דין מיום 10.1.07). לאור כל האמור לעיל, ניתן להיווכח, כי באשר להולדתה של אגרת החוב, מדובר בהתחייבות שנולדה לפני למעלה מעשרים שנים, כאשר נושא תוקפה של אגרת החוב מעולם לא היה במחלוקת, והשגות המבקש, המבוססות על "העדר זיהוי", הועלו לראשונה בבקשה דכאן. זאת ניתן ללמוד, הן משני פסקי הדין שניתנו בשני הליכים שונים, והן מהתנהלות מעיינות עצמה, שבאמצעות בא כוחה הודתה בתוקף אגרת החוב ובתוקף השעבוד הצף עוד בשנת 2004, במסגרת תיק פש"ר 349/02 בבית משפט זה, בפני כב' השופט ג' גינת (ראה פרוט' הדיון מיום 23.12.04, נספח ו' לתגובת הבנק). זאת ועוד: אגרת החוב נרשמה כדין ברשם החברות, עוד ביום 22.1.91, ומכוחה נרשם על כלל רכושה ונכסיה של מעיינות, שעבוד לטובת הבנק. סעיף 185(א) בפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983, דמ"י 761 (להלן- "פקודת החברות"), קובע כדלהלן: "הרשם יתן תעודה חתומה בידו על רישומו של כל שעבוד, ובה יפורט הסכום המובטח בו; התעודה תהא ראיה חלוטה שנתמלאו כל הדרישות בנוגע לרישום". מכאן, שרישומה של אגרת החוב, ומתן תעודת הרישום מטעם הרשם, מהווה ראיה חלוטה שנתמלאו כל דרישות לרישום, ואין בהעדר מספר ח"פ, כדי לאיין את תוקפו של הרישום. מעבר לנדרש, אעיר, כי סעיפים 172- 173 בפקודת החברות, מטילים על חברות את החובה לנהל פנקס שעבודים במשרדי החברה ולהעמידם לעיון הציבור. בע"א  2070/06 תשתית ציוד ובינוי בע"מ נ' עו"ד יעקב גרינוולד - כונס נכסים ([טרם פורסם], , ניתן ביום 9.9.08), קבע בית המשפט העליון כי: "משהטיל המחוקק על החברה המשעבדת חובה לרשום במרשם הפומבי שעבוד שערכה על נכסיה - אין היא פטורה מלוודא כי הרישום נערך עד תום כדבעי על מנת שלא יפגעו צדדים שלישיים מאי דיוקים שעשויים ליפול בו (גם אם הנושה הוא זה שדאג לנושא הרישום). לפתחה של החברה המשעבדת רובצת אף חובה נוספת, והיא החובה שלא לכרות עסקה נוגדת לזכות שהתחייבה להקנות לאחר, גם אם לא נרשמה, שהרי לחברה המשעבדת ידיעה בפועל על קיומו של הסכם השעבוד הראשון בזמן שהיא צד לו" (ההדגשה במקור, פסקה 30 בפסק דינה של כב' השופטת ברלינר). מכאן, שהחובה לוודא כי רישום השעבוד הצף נעשה על פי הדין, הוטל על מעיינות. מעיינות, אשר מוחזקת כמי שידעה בפועל על השעבוד הצף, מעולם לא העלתה טענה באשר להעדר תוקף אגרת החוב, אף המפרק שמונה לחברה, לא מצא לערער ולהרהר על אגרת חוב זו, ומשכך, כל טענה שיש למבקש בעניין זה, דינה להדחות מכל. בנוסף לאמור לעיל, בחינת מהות הבקשה מעלה את המסקנה, כי מטרת המבקש הנה, בפועל, לבטל את החלטות בית המשפט של פירוק, ואף לבטל קביעות הקיימות בשני פסקי דין של בית המשפט המחוזי בתובענות האזרחיות. כל זאת, חרף העובדה שלמבקש היה מעמד בכל אותם הליכים, חרף העובדה כי למבקש היתה האפשרות להעלות טענותיו בפני בית המשפט של פירוק, וחרף העובדה כי המבקש עשה שימוש באפשרויות שעמדו בפניו כאשר הוא ומעיינות העלו בפני בית המשפט המחוזי (בפני כב' השופט עמית וכב' השופט ביין) ובפני בית המשפט העליון, את הטענות המועלות בשלישית, בבקשה זו. נימוק נוסף בגינו יש לדחות את הבקשה, הוא מעמדו של המבקש בהליכי הפירוק, שכן המבקש היה בעל מניות ובעל השליטה בחברה בפירוק, וכפי שכבר נקבע, משניתן צו פירוק נכנס המפרק לנעליהם של בעלי המניות והוא היחיד שמוסמך לנקוט בהליכים בשם החברה, למעט זכותו של בעל המניות להתנגד לעצם הפירוק באמצעות הגנה נגזרת, ראו ע"א 1938/11 מגדל הזוהר לבנין בע"מ נ' גוב גיא בע"מ ([טרם פורסם], ניתן ביום 1.12.11), שם קבע בית המשפט העליון כי: "מתן האפשרות לבעלי המניות לפעול בשם החברה, לאחר שניתן צו פירוק ומונה מנהל מיוחד, ייצור מצב בו החברה מנוהלת ופועלת במקביל על ידי מספר גורמים שונים. יתר על כן, פרשנות שכזו תיתן בידי בעל המניות הבודד כוח רב יותר משהיה לו אף בטרם מתן צו הפירוק. כך, בעוד שבטרם מתן צו הפירוק לא היה בסמכותו של בעל המניות לפעול בשם החברה (ובמקרה שלא מדובר בבעל מניות רוב, כמו במקרה שלפנינו הרי שסמכות זו לא הייתה בידיו אף בעקיפין), הקונסטרוקציה לה טוענות המערערות תיצור מצב שדווקא לאחר מתן צו הפירוק תהיה סמכות זו בידיו של בעל המניות". טענת המבקש (שהועלתה רק בתשובתו לתגובת הבנק), כי יש לייחד את הבקשה דנן מיתר המקרים, מאחר שבמקרה זה המבקש לא דורש לפעול כמפרק החברה, אלא שהוא מבקש "מתן הנחיה למפרק לדון בשתי הסוגיות שהועלו בבקשה", הינה בבחינת חילוק שאין עימו הבחנה. בקשתו של המבקש הינה בפירוש עניין למפרק לענות בו, ואין למי שכיהן כבעל מניות בחברה מעמד בכגון דא. המסקנה מכל האמור לעיל, הינה כי יש לדחות מכל וכל את הבקשה. המבקש יישא בשכ"ט ב"כ המשיב, בסך של 5,000 ₪. איגרת חוב