ההסכם בין הצדדים היה הסכם בעל פה, שלא נקצבה במסגרתו תקופה כלשהי בה הוא יהיה תקף. בע"א 5925/06 בלום נ. אנגלו סכסון סקר בית המשפט העליון (כב' השופט דנציגר) בפירוט את ההתפתחות בהלכה הפסוקה ביחס להסכמים שלא נקבעה תקופה לסיומם. הוא הפנה בין היתר לפסה"ד בע"א 442/85 זוהר נ. מעבדות טרבנול, פ"ד מה(3) 661, 682-683 בו נקבע כי חוזה בין יצרן למשווק שנעשה לתקופה בלתי מוגבלת - ניתן לביטול על ידי מתן הודעה סבירה (ור' גם רע"א 1516/05 למיט נ. אלישר, ע"א 355/89 עזבון המנוח חינאווי נ. מבשלת שיכר לאומית בע"מ, פ"ד מו(2) 70, 76 וע"א 47/88 הרשטיק נ. יכין חק"ל בע"מ, פ"ד מז(2) 429, 433). בית המשפט העליון הוסיף בפסה"ד בלום הנ"ל, כי קיימת חזקה לפיה חוזה אינו נערך לצמיתות, וכי אי הכללתה של תניה בדבר סיום החוזה, אינה שוללת אפשרות לסיומו לאחר מתן הודעה על כך זמן סביר מראש. יחד עם זאת, מדובר בחזקה ראייתית בלבד, שניתנת לסתירה בראיות אחרות, חזקה שנועדה לסייע לעמוד על כוונת הצדדים, מקום שזו אינה ברורה, ולא לבוא במקומה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול הסכם בעל פה לתקופה בלתי קצובה: התובעים או מי מביניהם התקשרו בהסכם לשיווק והפצה של העיתון של הנתבעת, עיתון "ידיעות אחרונות" (להלן: "העיתון") באזור הצפון. בין הצדדים לא היה הסכם כתוב (ההסכם מכוחו פעלו הצדדים במהלך תקופת הקשר ביניהם - יכונה להלן "ההסכם"). הקשר בין הצדדים החל בשנת 1981, כאשר באותה תקופה שווק העיתון על ידי ה"ה אריה וצבי נסטל, שהיו הצדדים המקוריים להסכם עם הנתבעת. אריה וצבי נעזרו במהלך השנים לצורך ההפצה בילדיו של צבי - הם התובעים 1-2. ביום 1.1.95 פרש מר אריה נסטל מהעסק. ביום 24.8.98 נפטר צבי, אבי התובעים. לאחר הפטירה הוסכם בין התובעים 1-2 לבין הנתבעת כי התובעים יחליפו את צבי. בשנת 2003 הוקמה על ידי התובעים, משיקולי מס ובעצת רואי החשבון שלהם, החברה - התובעת 3 (להלן: "החברה") שהפכה צד להסכם עם הנתבעת. ביום 15.5.06 הודיעה הנתבעת לתובעים על הפסקת הקשר ביניהם החל ביום 15.8.06 (ההודעה הזו תכונה להלן: "הודעת הביטול"). התובעים טענו כי הם השקיעו בהפצת העיתון - הן השקעות כספיות והן השקעה בכך שהם עצמם לא למדו ולא רכשו השכלה, על מנת לעבוד בעסק. התובעים טענו כי הם נתנו לנתבעת שירותים של הובלה ושירותי סוכנות, וכי הם הגדילו את תפוצת העיתון. לנתבעת לא היתה, על פי הטענה, עילה להפסיק את ההתקשרות. מדובר, לגישת התובעים, ב"תיק" שנתפר להם, משום שהנתבעת היתה סבורה כי הם "מרוויחים יותר מדי". הנימוק בהודעת הביטול היה קיומם של איחורים, אולם אין לטענה זו כל ראיה. הנתבעת אף פנתה לעובדי התובעים, כדי שאלה ימשיכו לתת לה את השירותים שהם נתנו קודם לכן. התובעים טוענים כי לאחר הודעת הביטול, הם המשיכו לתת שירותים לנתבעת במהלך מלחמת לבנון השנייה, משום שהם היו סבורים כי אם ימשיכו לעבוד, ניתן יהיה להמשיך בהתקשרות. אף על פי כן, ההתקשרות נפסקה ביום 15.8.06. התובעים טענו עוד, כי במהלך תקופת ההסכם ביניהם לבין הנתבעת, הנתבעת שינתה את תנאי ההסכם באופן חד צדדי ושלא כדין, וכי לא היתה להם כל אפשרות להתנגד לכך. לטענתם, הנתבעת קיצצה באופן חד צדדי וללא הסכמה אמיתית, בעמלות. שיטת התשלום שונתה והנתבעת אף "לקחה" מהתובעים את קו החלוקה של קצרין, ללא עילה. בתביעה הנוכחית תבעו התובעים פיצוי על הפסקת הקשר בין הצדדים. בנוסף, הם תבעו גם פיצוי בגין הסכומים שהיה עליהם לקבל מהנתבעת, אלמלא היא היתה משנה באופן חד צדדי את תנאי ההסכם. התובעים טענו עוד, כי הנתבעת חייבה אותם לשלם חובות של לקוחות, שלא שילמו לה את התמורה המוסכמת, ביודעה כי התובעים אינם יכולים לסרב לה. חיוב זה מהווה הפרה של חובת תום הלב של הנתבעת. התובעים הגישו חוות דעת של מומחה ביחס לפיצוי שנתבע על ידיהם. הנתבעת כפרה בטענות התובעים. לטענתה, כל אחד מהתובעים עסק בהפצת העיתון בתקופות שונות. מי שהפיצה את העיתון ערב הודעת הביטול היא התובעת 3, שרק לה יש, לכן, עילת תביעה נגד הנתבעת. הנתבעת טענה כי בין הצדדים לא היה הסכם כתוב, וכי ההסכם ביניהם היה לתקופה בלתי קצובה, הסכם שעל פי ההלכה הפסוקה ניתן לסיים אותו בכול עת, בהודעה מוקדמת של פרק זמן סביר. הנתבעת טענה כי היא נתנה לתובעים התראה סבירה של 3 חודשים מראש, וכי פרק זמן זה הוא סביר בנסיבות הענין, לאור טיבו של המוצר המופץ, מיעוט ההוצאות לצורך החדרתו לשוק, העובדה כי מדובר במוצר בעל מוניטין, והעובדה כי התובעים החלו להרוויח מהשיווק מהיום הראשון שהתחילו לפעול. עוד נטען, כי הנתבעת היתה זו שהגדילה את מכירות העיתון, כי היא זו שנשאה בהוצאות כל המבצעים שנערכו, וכי לתובעים לא היו כל הוצאות - למעט הוצאות רכישת כלי רכב לצורך שיווק העיתונים. הכנת התשתית לצורך ההפצה והגדלתה - נערכו לטענת הנתבעת על ידיה, ולא על ידי התובעים. הנתבעת אף טענה כי התובעים היו מודעים לכך שהנתבעת עומדת להחליף אותם, 7 חודשים לפני שנשלחה הודעת הביטול. היא ציינה כי התובעים הקימו עסק נוסף, לשיווק ממתקים, וכי היו להם גם הכנסות נוספות. לגישת הנתבעת, נסיבות הפסקת הקשר תומכות אף הן בסבירות פרק הזמן שנקבע בהודעת הביטול - בין היתר משום שקדמה לה תקופה ממושכת בה הנתבעת לא היתה שבעת רצון משירותי התובעים, וכאשר היו ליקויים רבים בהפצת העיתון. הנתבעת טענה כי מאפייני ההתקשרות בין הצדדים היו של מערכת יחסים דינאמית, שתנאיה השתנו לפי תנאי השוק המשתנים. כאשר חלו שינויים בתנאי ההסכם, היו התובעים רשאים להפסיק את ההסכם עם הנתבעת, אולם משהם לא עשו כן - יש לראותם כמי שהסכימו לשינויים הללו. באשר לסכום הנתבע, טענה הנתבעת כי התביעה ביחס לסכום ששולם על ידי התובעים במקום הלקוחות שלהם, מהווה הרחבת חזית. ביחס לסכום הפיצוי, נטען כי אין בסיס לטענה בדבר הפחתת העמלות, הן משום שהתובעים הסכימו לכך, והן משום שבפועל הכנסות התובעים לא קטנו בין שנת 2002 לשנת 2003, חרף טענותיהם בהקשר זה. עוד נטען כי אין מקום לקבל את חוות הדעת של המומחה מטעם התובעים, משום שהוא לא בדק את השתנות הקווים לאורך השנים, הוא לא ידע איך תומחרו העמלות, הוא לא הפחית את ההוצאות שנחסכו כתוצאה מהפחתת הקווים, ולא חישב את ההפחתה בעלויות עקב ההפחתה בכמות העיתונים, לאור המעבר למנויים. עוד נטען כי המומחה הוסיף לרווחי החברה את שכרם של כל בני משפחת נסטל, בלא שהפחית שכר תיאורטי של פועל, שהיה משתכר לו היה מבצע את העבודה במקומם. הנתבעת הוסיפה וטענה כי לענין חישוב הפיצוי, יש להביא בחשבון את רווחי התובעים בתקופה של 3 שנים לפני הפסקת הקשר, ולא שנה אחת שנבחרה על ידי המומחה כדי לנפח את הסכומים. עוד נטען כי המומחה הודה כי נתוני ההוצאות אינם מדויקים משום ששני העסקים של התובעים (הפצת העיתונים והממתקים), לא ניהלו הוצאות בנפרד, מה שיצר קושי לפלח את הוצאות העסק של העיתונים בנפרד. הנתבעת טוענת כי יש לדחות את התביעה משום שהתובעים לא הוכיחו את שיעור הנזק. לחלופין נטען כי הרווח החודשי של התובעים עמד על סכום של 12,754 ₪ לחודש, ועל רווח זה יש לבסס את הפיצוי שייפסק לזכותם - ככול שייקבע כי הם זכאים לפיצוי כלשהו. דיון כעולה מהאמור לעיל, ישנם מספר עניינים שיש לדון בהם ולבחון אותם במסגרת ההכרעה בתביעה. ראשית יש לציין כי חרף טענת הנתבעת לפיה התובעים הפרו את ההסכם, היא לא טענה במסגרת הסיכומים כי היא ביטלה את ההסכם עקב ההפרות. כעולה מסיכומי הנתבעת, היא טענה כי היא ביטלה את ההסכם משום שהיתה לה זכות לעשות כן בכול עת, וכי לכן השאלה היחידה שיש לבחון אותה היא מהו פרק הזמן הסביר לצורך משלוח הודעת הביטול. יש לבחון את השאלה האם הנתבעת היתה זכאית להודיע לתובעים על ביטול ההסכם, ומהו פרק הזמן שהיה עליה לתת להם במסגרת הודעה כזו. ככול שפרק הזמן עולה על פרק הזמן של ההודעה שניתנה על ידי הנתבעת, יש לבחון את השאלה מהו הפיצוי המגיע לתובעים (או למי מהם) בגין התקופה העולה על פרק הזמן הזה. שאלה נוספת שיש לבחון בהקשר זה, מתייחסת לתנאי ההסכם - יש לבחון את שינוי התנאים לאור טענות התובעים ביחס להרעת תנאי ההסכם על ידי הנתבעת באופן חד צדדי ושלא כדין, ומה ההשלכה של שינוי זה על זכויות התובעים. כל הנושאים הללו יידונו בפירוט להלן. יוער כבר בראשית הדברים כי בהתייחס לעילת התביעה בנוגע להודעה על ביטול ההסכם, ולשאלת הפיצוי בגין פרק הזמן מעבר לפרק הזמן נושא ההודעה, התביעה יכולה להיות מוגשת על ידי הצד להסכם, ולא על ידי מי שחדל להיות צד להסכם. לכן, ביחס לעילה זו, בעלת הדין הנכונה הזכאית לפיצוי - ככול שייפסק כזה, היא התובעת 3. התובעת 3 היתה הצד להסכם עם הנתבעת ערב ההודעה על ביטול ההסכם. התובעים 1-2 יכולים לתבוע את הנתבעת רק ביחס לעמלות שקוצצו לטענתם שלא כדין בתקופה לפני הקמת החברה, כאשר הם היו הצדדים להסכם. בהמשך נתייחס למען הנוחות, לתובעים כולם כמקשה אחת. ההסכם ניתן לביטול בכול עת ההסכם בין הצדדים היה כאמור הסכם בעל פה, שלא נקצבה במסגרתו תקופה כלשהי בה הוא יהיה תקף. בע"א 5925/06 בלום נ. אנגלו סכסון (לא פורסם, . ניתן ביום 13.2.08; להלן: "עניין בלום") סקר בית המשפט העליון (כב' השופט דנציגר) בפירוט את ההתפתחות בהלכה הפסוקה ביחס להסכמים שלא נקבעה תקופה לסיומם. הוא הפנה בין היתר לפסה"ד בע"א 442/85 זוהר נ. מעבדות טרבנול, פ"ד מה(3) 661, 682-683 (להלן: "עניין טרבנול"), בו נקבע כי חוזה בין יצרן למשווק שנעשה לתקופה בלתי מוגבלת - ניתן לביטול על ידי מתן הודעה סבירה (ור' גם רע"א 1516/05 למיט נ. אלישר (לא פורסם, . ניתן ביום 22.2.05), ע"א 355/89 עזבון המנוח חינאווי נ. מבשלת שיכר לאומית בע"מ, פ"ד מו(2) 70, 76 וע"א 47/88 הרשטיק נ. יכין חק"ל בע"מ, פ"ד מז(2) 429, 433). בית המשפט העליון הוסיף בפסה"ד בלום הנ"ל, כי קיימת חזקה לפיה חוזה אינו נערך לצמיתות, וכי אי הכללתה של תניה בדבר סיום החוזה, אינה שוללת אפשרות לסיומו לאחר מתן הודעה על כך זמן סביר מראש. יחד עם זאת, מדובר בחזקה ראייתית בלבד, שניתנת לסתירה בראיות אחרות, חזקה שנועדה לסייע לעמוד על כוונת הצדדים, מקום שזו אינה ברורה, ולא לבוא במקומה. בענייננו, התובעים לא טענו כי לצדדים להסכם היתה כוונה שונה, ולכן יש מקום להחיל את החזקה לפיה כוונת הצדדים להסכם דנן היתה כי מדובר בהסכם שכול אחד מהצדדים רשאי להביאו לסיום בכול עת, בתנאי שתינתן על כך הודעה פרק זמן סביר מראש. יוער כי התובעים בסיכומים מטעמם אינם טוענים אחרת (ר' ס' 95 לסיכומים). יחד עם זאת, ההלכה הפסוקה קבעה כי גם כאשר תוקפו של החוזה אינו "לעולם ועד", וכאשר "יש בידי מי מהצדדים לחוזה שאינו תחום בזמן להביאו לכלל סיום באופן חד צדדי, עליו לעשות כן בתום לב ובדרך מקובלת, והשאלה אם נהג כך, נגזרת בהכרח מנתוניו ונסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה" (ר' ע"א 9784/05 עיריית תל אביב נ. ידידיה גורן עו"ד ואח' (לא פורסם), , ניתן ביום 12.8.09 מפי כב' השופטת חיות; להלן: "עניין ידידיה גורן"). כלומר, הגם שההסכם דנן הוא הסכם שניתן היה לסיימו בכול עת, יש לבחון בכול זאת את הטעמים שהובילו לסיום ההסכם, כדי לקבוע האם הביטול נעשה בתום לב אם לאו. הודעה על ביטול הסכם יכולה להינתן במספר סוגי מקרים. הסוג הראשון הוא הפרת ההסכם על ידי אחד הצדדים. כאשר קיימת הפרה, הצד הנפגע זכאי לבטל את ההסכם (בכפוף לכללי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970). יצוין כי שאלת השלכתה של הפרת החוזה על תקופת ההודעה המוקדמת וזכות המפר לפיצוי - אינה נקייה מספקות. לכאורה, כאשר הביטול הוא תולדה של הפרת ההסכם, לא זכאי הצד המפר לפיצוי כלשהו. כך עולה מע"א 5630/90 תדמור נ. ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ, פ"ד מז(2) 517 (להלן: "עניין תדמור"), שם קבע כב' השופט מלץ כי: "ברור כי אם המשווק הוא זה שהפר את חוזה ההפצה, אין הוא זכאי לפיצוי כלשהו, ולא יהא צורך לדון באורך הזמן הסביר הנדרש להודעת הביטול. משמע, אם אכן מעשיו של המערער היו בגדר הפרה יסודית של החוזה בינו לבין המשיבה, לאחרונה הזכות לסיים את החוזה, הן על פי הדין אשר קדם לדיני החוזים והן לפי הדין הקיים היום, וזאת מבלי להימצא חייבת בתשלום פיצויים" (ור' גם ע"א 687/76 בלייויס נ. פיק, פ"ד לב(2) 721, בעמ' 725). יחד עם זאת, בע"א 4309/06 בשארה ורור בע"מ נ. גלידת ויטמן (לא פורסם, . ניתן ביום 17.6.08), התייחס בית המשפט העליון לבעייתיות העלולה להיווצר במקרה כזה - אם היצרן נהנה, כתוצאה מהביטול, מפירות השקעתו של המשווק. מדוע - שואל בית המשפט - "לא נאמר כי במסגרת חובת ההשבה שבחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1971, על היצרן להשיב את מערך ההפצה?". כך או אחרת, שאלה זו אינה מתעוררת בענייננו, ממספר טעמים. ראשית, התובעים במקרה דנן לא תבעו השבה של מערך ההפצה שהם הקימו, ולא הוכיחו מה שוויו. הם לא העלו כל טענה של תביעה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. מעבר לכך, וכפי שיפורט להלן, אני סבורה גם כי התובעים לא הוכיחו כי הם הוסיפו ערך למערך ההפצה של הנתבעת. בנוסף, הנתבעת בענייננו לא טענה כי היא מבטלת את ההסכם כתוצאה מהפרתו, והיא הודתה כאמור, כי התובעים זכאים להודעה מוקדמת בגין הביטול. יחד עם זאת, קיומה של הפרה, גם אם הצד הנפגע אינו מבקש לעשות בה שימוש לצורך ביטול ההסכם מכוחה, יש בה כדי להשפיע על קיצור תקופת ההודעה המוקדמת, ועל האפשרות של בית המשפט לקבוע כי הביטול היה בתום לב. מקרה אחר של ביטול הוא ביטול כאשר השתנו הנסיבות - כגון כאשר היצרן כבר אינו זקוק לשירותיו של המפיץ מטעם כזה או אחר (ר' למשל בפס"ד ידידיה גורן שנזכר לעיל - שינוי חקיקתי שייתר את הצורך בהגשת תביעות לבית המשפט). גם חוסר שביעות רצון של אחד הצדדים להסכם מאופן התפקוד של הצד השני, עשוי לעלות כדי סיבה מספקת לביטול ההסכם (ר' פס"ד ידידיה גורן הנ"ל). מסקנה זו מתחזקת מקום בו היחסים בין הצדדים להסכם הם יחסי אמון, וכאשר עקב חוסר שביעות רצון מתפקודו של המפיץ, מאבד היצרן את האמון שיש לו בו. כאשר קיים שינוי נסיבות כזה, רשאי צד להסכם שאינו תחוּם בזמן לבטלו באופן חד צדדי - אם כי הצד שכנגד זכאי להודעה מוקדמת סבירה. פרק הזמן הסביר לצורך זה ייקבע על פי ההלכה הפסוקה, בהתאם למכלול הנסיבות הרלוונטיות. המקרה הנוסף הוא של ביטול שלא בתום לב. חוסר תום לב בהודעת ביטול יהיה במקרה בו הביטול לא נבע משינוי נסיבות, ואף לא מחוסר שביעות רצון של המפיץ, אלא מטעמים אחרים שאינם רלוונטיים, ושאין די בהם לכאורה כדי להצדיק את הביטול. נימוק זר יכול להיות רצון של המבטל להימנע מתשלום שכר לצד השני (ר' למשל ע"א 8854/06 קורפו נ. סורוצקין, ניתן ביום 20.3.08, בו הותנה שכר הטרחה של עורכי הדין המערערים בהשלמת הפרויקט). נימוק זר יכול גם להיות רצון של הצד המבטל "להתנקם" מטעמים זרים בצד שכנגד - כפי שנטען למעשה על ידי התובעים ביחס למנהל המרחב של הנתבעת, מר אילן ספיר, בענייננו. בפס"ד ידידיה גורן נקבע כי הפרת החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת במתן הודעה על סיום היחסים החוזיים, עשויה לגרור במקרים מתאימים חיוב בתשלום פיצויי ציפייה (ור' בהקשר זה גם את ענין קורפו נ. סורוצקין הנ"ל). בענייננו אני סבורה כי אם ייקבע כי ביטול ההסכם על ידי הנתבעת היה בחוסר תום לב, יהיה בכך כדי להשליך על אורכה של תקופת ההודעה המוקדמת (והפיצוי שיינתן בגינה), באופן שהיא תהיה ארוכה יותר ממה שהיתה עשויה להיות לו היה מדובר בביטול עקב הפרה או עקב שינוי נסיבות. לכן, למרות שהנתבעת איננה טוענת כי היא היתה זכאית לבטל את ההסכם בשל ההפרות הנטענות שלו על ידי התובעים, יש מקום לבחון את טענותיה בהקשר זה, כדי לברר האם ביטול ההסכם על ידיה נבע מחוסר שביעות רצונה מהתנהלות התובעים, או מטעמים אחרים שאינם לגיטימיים, ושהביטול בשלהם ייחשב ביטול חסר תום לב. האם הודעת הביטול ניתנה בתום לב? כפי שהובהר לעיל, הודעת ביטול לא תחשב כהודעה שנמסרה בחוסר תום לב, אם היה נימוק לגיטימי שהצדיק את ההחלטה לסיים את הקשר החוזי בין הצדדים. לצורך קביעה כי מדובר בהודעה לגיטימית, אין הכרח לקבוע דווקא כי ההסכם הופר על ידי התובעים (שכן במקרה כזה ניתן לבטל כל הסכם, ולא רק הסכם שהוא לתקופה בלתי קצובה). גם שינוי נסיבות, שינוי במצב הכלכלי, שינוי במדיניות או העדר צורך בשירותיו של הסוכן מטעמים אחרים, עשויים, בנסיבות מתאימות, להצדיק הפסקת הקשר והודעה על ביטול ההסכם. גם ביטול מ"סיבה מספקת" שהיא חוסר שביעות רצון שאינו עולה כדי הפרה של ההסכם, ייחשב ביטול בתום לב ובדרך מקובלת. כך עולה מפסה"ד ידידיה גורן, בו קבע בית המשפט כי: "מן הראוי להבחין בהקשר זה הבחן היטב בין התנהלות של עורך דין המהווה הפרה של תנאי החוזה בינו לבין הלקוח, והמקימה עילה לביטול החוזה בשל הפרתו, ובין 'סיבה מספקת' (ובכלל זה חוסר שביעות רצון מהטיפול המקצועי שאינו עולה כדי הפרת החוזה מצד עורך הדין), שקיומה נדרש על פי מבחנים של יושר והגינות, כדי שהלקוח ייחשב כמי שהביא את החוזה בינו ובין עורך דינו לכלל סיום בתום לב ובדרך מקובלת" (ר' ס' 23 לפסה"ד). כאמור, הנתבעת לא טענה כי התובעים הפרו את ההסכם הפרה שזיכתה אותה בביטולו. טענתה היתה למעשה כי היא לא היתה שבעת רצון מהשירות שהתובעים סיפקו לה, וכי חוסר שביעות רצון זה הצדיק את ביטול ההסכם, שנעשה, לכן, בדרך מקובלת ובתום לב. הנטל להוכיח כי הביטול היה שלא בתום לב, חל לטעמי על מי שטוען טענה זו. על הטוען את הטענה מוטל הנטל להוכיח כי היה נימוק זר לביטול, ולא הנימוק העולה לכאורה מהודעת הביטול. אם לא יוכח נימוק זר כזה, די יהיה בכך בדרך כלל כדי לאפשר קביעה לפיה הביטול היה בתום לב. הנתבעת העלתה מספר טענות ביחס לביטול ההסכם ולהפסקת הקשר. לטענתה, במשך תקופה ארוכה לפני הודעת הביטול, הנתבעת לא היתה שבעת רצון מהשירותים שניתנו על ידי התובעים. נטען כי שירותי הפצת העיתון סבלו מרמה נמוכה של הנהגים שהועסקו על ידי התובעים, מזלזול בביצוע המטלות, מתקלות ואיחורים חוזרים ונשנים, היעדרויות חוזרות מהמחסן בשעות חלוקת העיתונים, ואף בעיית אמון. הנתבעת הפנתה למכתבים שצורפו לתצהירו של מר ספיר, המעידים לטענתה על חוסר שביעות רצון שלה מאופן אספקת השירותים על ידי התובעים. נטען כי מרבית ההערות לתובעים הודעו להם בעל פה, וכי מכתבים יצאו רק לאחר רצף ליקויים, או ליקוי מהותי במיוחד. כן ציין מר ספיר כי הוא זוכר בעיה קשה של עמידה בלוחות זמנים ואמינות השירות, שחזרה על עצמה שוב ושוב. הנתבעת טענה כי העובדה שהתובעים קבלו ממנה גם מסמכים המעידים על הצלחתם בביצוע המשימות ועמידה ביעדים (אליהם הפנו התובעים בתצהיריהם), מעידה דווקא על כך כי הנתבעת נהגה ביושר עם התובעים. גם העובדה כי הנתבעת המתינה שנתיים לפני שהודיעה על סיום הקשר, מעידה על כך שהיא אכן לא היתה שבעת רצון מהתובעים, ולא ניסתה "לייצר" עילה לניתוק הקשר. התובעים טענו כי עד שנת 2004, במשך כ-21 שנים, נשלחו אליהם על ידי נציג הנתבעת מר צפריר בן אבינועם 3 מכתבי תלונה בלבד. באשר לתקופה מיוני 2004 ואילך, נטען כי לא היה שינוי במתן השירותים על ידי התובעים, אלא שאז אמר מר ספיר למר בן אבינועם כי התובעים "מרוויחים יותר מדי" (ס' 11 לתצהירו של מר בן אבינועם) ובקש "לשים עליהם עין" (ס' 14 לתצהירו של מר בן אבינועם). העד מר בן אבינועם העיד כי היתה החלטה מודעת לפעול לקיצוץ התמורה ששולמה לתובעים. התובעים טענו כי מר ספיר לא ידע מידיעה אישית מה נעשה בשטח, ועדותו ביחס לכך היא עדות שמיעה, בדבר מידע שהוא קבל מעובדים אחרים. המכתבים שהנתבעת בקשה להגיש באמצעות מר ספיר, הם מכתבים שלא נערכו על ידיו, ולכן הוא לא יכול היה להעיד על אמיתות תוכנם. הנתבעת נמנעה מלהזמין לעדות את עורכי המכתבים הללו. התובעים התייחסו לטענות הנתבעת במכתבים שצורפו לתצהירו של מר ספיר גם לגופן. הם טענו כי בנספח 9 ישנה טענה לפיה התובע 2 לא ענה לטלפון כשהיה חולה; נספח 10 כולל הנחיות לפתיחת נקודה חדשה, וצוין בו כי בחלק מהנקודות צוינו הלקוחות לשבח את השירות שהם מקבלים. נספחים אחרים מלינים על כך שהתובע 2 לא נכח במחסן בלילות, אולם הוא לא עשה כן משום שהיה עליו לבצע במהלך היום פעולות של קידום מכירות. גם מר ספיר הודה בחקירתו הנגדית כי התובע 2 לא היה חייב להיות במחסן באופן אישי, אלא יכול היה להיות גורם אחר מטעמו, שיהיה נוכח במחסן. נספחים 18-19 מתייחסים לטענה לפיה התובעים לא מלאו במטבעות את שפופרות המטבעות במכונות האוטומטיות, שהיו בהן תקלות. התובעים טענו בהקשר זה כי הנתבעת לא סיפקה להם מטבעות, כפי שהיה עליה לעשות. עוד נטען כי טענת הנתבעת ביחס למעילה, התבססה על מכתב של גב' שרייבר סילקה, שלא הובאה לעדות, ולכן מכתבה אינו מהווה ראיה לאמיתות תוכנו, וכי התובע 2 ניגש לבדיקת פוליגרף בעניין זה, ונמצא דובר אמת.. גם טענות הנתבעת ביחס לפרשות נוספות, היו מופרכות ולא גובו בכול ראיה שהיא. אין גם ממש - כך נטען - בטענה לפיה התובעים עשו שימוש בעסק הפצת העיתון לצורך עסק הפצת הממתקים שלהם. עיון בחומר הראיות בכללותו, מעלה לטעמי כי התובעים לא הרימו את הנטל שהוטל עליהם, ולא הוכיחו כי ביטול ההסכם על ידי הנתבעת היה בחוסר תום לב. לתצהירו של העד מטעם הנתבעת, מר ספיר, צורפו כאמור מסמכים רבים המתייחסים לתלונות ביחס לשירות שניתן על ידי התובעים. התלונות הראשונות הן מהשנים 2000-2003, ואין מקום להתייחס אליהן - שכן אין זה סביר כי ביטול ההסכם בשנת 2006 נבע מתלונות אלה. אולם, נספחים 9 ואילך לתצהיר העד, הם מכתבים משנת 2004 ואילך. התלונות אליהן מתייחסים המכתבים הן מסוגים שונים. ישנן תלונות על כך שחרף ההנחיה שקבל, התובע 2 אינו מגיע למחסני החלוקה בשעות החלוקה. ישנן תלונות ביחס למכונות האוטומטיות למכירת עיתונים. אולם, עיקר התלונות מתייחסות לאי עמידה בלוחות זמנים על ידי התובעים. נושא האיחורים הוא הנושא שצוין על ידי מר ספיר גם בהודעת הביטול עצמה. כך לדוגמה, נספח 23 הוא מכתב מיום 11.8.05, ממר ספיר המתייחס לנהג בקו החלוקה קצרין (שבוטל על ידי הנתבעת) שהיה "מאחר כרוני". נספח 25 הוא מכתב מ"רותי" אל מר ספיר מיום 26.8.05, בו פורטו בעיות בלוחות זמנים בחלוקה לקיבוצים, ותלונות על איחורים הן ביום 24.8.05 והן ביום 26.8.05 (כאשר לפי האמור במכתב מדובר באיחורים גדולים). נספח 26 הוא מכתב מיום 23.10.05, ממר ישראל משה לתובע 2 עם העתק למר ספיר, בו מתלונן מר ישראל על חלוקת עיתוני יום שישי. נספח 27 הוא מכתב ממר ישראל משה לתובע 2 עם העתק למר ספיר, המתייחס לטענה לפיה חרף הנחיה שניתנה לו, התובע 2 אינו מחתים את העיתונים בחותמת, דבר הגורם על פי הטענה נזק למכירות העיתון, ומעצים את חוסר האמון של הנתבעת בתובע 2. נספח 30 הוא מכתב מיום 8.5.06 ממר ישראל משה אל התובע 2, בו מצוינים איחורים למחסן חצור, ואיחור בן 40 דקות בחלוקה בקרית שמונה. הודעת הביטול של מר ספיר מיום 15.5.06, מתייחסת לאיחורים אלה, ומצוין בה כי הם נוספו לסדרת איחורים חוזרים ונשנים שפגעו בהפצת העיתון, וגרמו נזק רב. התובעים אינם כופרים למעשה בקיומם של האיחורים שנזכרו במכתבים. לטענתם בסיכומים מטעמם "תמיד היו איחורים ותמיד יהיו", מטעמים שונים - משום שנהג איחר להתעורר, משום שהיתה תקלה ברכב, תקלה בשער הקיבוץ וכד'. עוד נטען בסיכומי התובעים כי ממילא קיים "טווח ביטחון", שכן העיתונים מובאים לנקודות החלוקה זמן רב לפני שהן נפתחות. התובעים טענו כי משלב מסוים ואילך היתה הנתבעת "קופצת" על כל איחור כמוצאת שלל רב, כדי "לתפור תיק" לתובעים. התובעים 1-2 העידו כי לסוכנים אחרים היו איחורים רבים יותר. מאחר שהתובעים אינם כופרים בעובדה כי היו איחורים בהפצת העיתונים, והם אינם טוענים כי האיחורים שנזכרו במכתבים הנ"ל לא התרחשו בפועל, יש לבחון את השאלה האם קיומם של האיחורים הללו מצדיק את הודעת הביטול. בהקשר זה יש לבחון גם את השאלה האם איחורים אלה היו הסיבה האמיתית לביטול ההסכם, או שמא הם היוו תואנה שמר ספיר ניצל ועשה בה שימוש כדי להביא לביטול ההסכם, משום שסבר כי התובעים "מרוויחים יותר מדי". התובעים הביאו מספר ראיות כדי לתמוך בטענתם לפיה ביטול ההסכם על ידי מר ספיר לא נבע באמת מהאיחורים, אלא מטעמים אחרים. כך, הפנה ב"כ התובעים לנספח ל"ט לתצהיר התובע 1, הודעת מייל ממר ספיר בה הוא מציין כי התובעים הם "עסק מניב ללא שהבעלים השקיעו בו את הונם". עוד צוין כי העד מר צפריר בן אבינועם העיד כי מר ספיר אמר כי התובעים "מרוויחים יותר מדי", וכי מר ספיר התבטא בדרך דומה בשיחה עם התובע 1. אני סבורה כי חרף התבטאויות אלה, לא ניתן לקבוע כי התובעים הרימו את הנטל שהוטל עליהם, והוכיחו כי הודעת הביטול נשלחה לא מהטעמים המצוינים בה - האיחורים, שעצם קיומם אינו שנוי במחלוקת, אלא מטעמים אחרים. ראשית, התובעים טענו כי תמיד היו ותמיד יהיו איחורים - אולם לא הוכח כי גם בעבר היו איחורים בקו שנוהל על ידי התובעים, באותה כמות ומידה בה היו איחורים וליקויים כאלה בתקופה ממחצית 2004 ואילך. יש לציין כי כאשר היו איחורים בקו קצרין, הנתבעת ביטלה את הקו, התנהלות שעולה בקנה אחד עם המסקנה לפיה הנתבעת ראתה איחורים בחומרה. בנוסף, טענתם של התובעים לפיה היו איחורים רבים יותר אצל סוכנים אחרים, לא הוכחה אף היא. לא ניתן לכן לקבוע כי הנתבעת בקשה לסיים את ההתקשרות עם התובעים חרף העובדה כי התנהלות התובעים היתה שגרתית ומקובלת, עפ כמות איחורים רגילה - הן במערכת היחסים של התובעים עם הנתבעת, והן ביחסיה של הנתבעת עם סוכנים אחרים. לא נשללה טענת הנתבעת לפיה קיומם של איחורים בשעת חלוקת העיתון פוגע בנתבעת וגורם לה נזק, טענה שהיא סבירה ומסברת את האוזן. טענת התובעים ביחס לטווחי ביטחון - לא הוכחה, מה עוד שבחלק מהמקרים דובר על איחורים גדולים, שגרמו בפועל לנזק. קיומם של איחורים עלול לתרום גם לאובדן אמון ביחסים בין הצדדים, כאשר אובדן אמון כזה, כשהוא מצטרף לאיחורים עצמם, מצדיק את ביטול ההסכם. זאת ועוד, לו היה מר ספיר מבקש לבטל את ההסכם עם התובעים בכול מחיר - כפי שהם טוענים, סביר להניח כי הוא היה יכול לעשות זאת הרבה לפני המועד בו ההסכם בוטל בפועל. כפי שהובהר לעיל, מכתבי התלונה ביחס לתובעים ראשיתם בשנת 2004. מאז ועד להודעת הביטול, חלפו כשנתיים. לשיטתו של מר ספיר הוא היה רשאי לבטל את ההסכם עם התובעים בכול עת - אולם הוא לא עשה כן, אלא המתין שנתיים. לשיטת התובעים, אין זה ברור מדוע המתין מר ספיר ושלח את הודעת הביטול רק במחצית 2006. הנימוק שעולה מסיכומי התובעים לפיו מר ספיר המתין רק כדי "לתפור לתובעים תיק" - איננו סביר בעיני. המסקנה לפיה מר ספיר לא הסתפק בתלונות הראשונות שהיו, ובקש להרחיב את נפח ה"תיק" שהוא "תפר" לתובעים, ולהמתין להצטברות של תלונות נוספות, מייחסת למר ספיר התנהלות שאינה עולה בקנה אחד עם התנהלות סבירה של בעל תפקיד כשלו. אף אם נניח כי עינו של מר ספיר היתה צרה בתובעים, גם אם נניח כי הוא היה סבור כי הם "מרוויחים יותר מדי" - המרחק בין מחשבה כזו לבין ההתנהלות המיוחסת לו, הוא רב, ואין די בראיות שהוצגו על ידי התובעים כדי שניתן יהיה להגיע למסקנה לפיה זו ורק זו היתה המוטיבציה של מר ספיר לביטול ההסכם. יוער כי מתצהירו של מר בן אבינועם עולה כי מר ספיר התכוון לפעול לצמצום התמורה לה יהיו התובעים זכאים (ר' ס' 15 לתצהיר), ולאו דווקא להביא לסיום הקשר איתם. התובעים אכן טענו כי הנתבעת שינתה את תנאי ההסכם עמם באופן שהביא לצמצום התמורה שהם קבלו. אין לתובעים הסבר מדוע - חרף צמצום התמורה, לא הסתפק מר ספיר בכך, ובקש גם לבטל את ההסכם. עוד יש לציין כי מהתצהיר של העד מר בן אבינועם, עולה כי אכן חל שינוי נסיבות שהצדיק את אופן הפעולה של הנתבעת. הנתבעת החליטה "לקחת" קו אחד מהתובעים, כאשר נפתח מרכז ההפצה של העיתון בעיר כרמיאל, מה שאיפשר לעיתון לחסוך קו אחד, ולפצל אותו בין הקווים האחרים (ר' ס' 16-17 לתצהירו של מר בן אבינועם). פעולה כזו - הנובעת משינוי נסיבות, אינה פעולה שיש לראותה בהכרח כחוסר תום לב. על כל פנים, מתצהירו של מר בן אבינועם, לא עולה כאמור כי היתה סיבה למר ספיר לרצות לסיים את הקשר עם התובעים (ודאי לא לאחר הפחתת התמורה ששולמה להם, לגישתו). גם מטעם זה אין סיבה לקבוע כי ההודעה על הפסקת הקשר נבעה מרצונו של מר ספיר להתנקם בתובעים, ולא מבעיות אמיתיות שהיו בתפקוד שלהם. יוער עוד, כי כפי שעולה מהאמור לעיל, למר ספיר נכתבו מכתבים על ידי מספר גורמים בעיתון. קבלת עמדת התובעים משמעה כי מר ספיר הנחה מספר אנשים בעיתון "לחפש" את התובעים כדי "לתפור להם תיק", ולהעלות על הכתב תלונות כלפיהם. גם מסקנה זו אינה סבירה, ואין לה עיגון ממשי בחומר הראיות. יש לציין עוד כי בפסה"ד ידידיה גורן, קבע בית המשפט כי העירייה לא נהגה בתום לב משום שהיא לא יידעה את המערערים מבעוד מועד, ובסמוך לאחר החלטתה על כך, כי היא מתכוונת להפסיק את הקשר איתם. בענייננו, כעולה ממכתבי הנתבעת, היא הודיעה לתובעים כל העת כי היא שוקלת את הפסקת הקשר. מעבר לכך, התובע 2 אף העיד כי הוא היה מודע לכך שהנתבעת מתכוונת להפסיק את הקשר איתם - 7 חודשים לפני משלוח הודעת הביטול (ר' עמ' 57 לפרוטוקול מיום 28.4.10, שורות 15-27). גם מטעם זה לא ניתן לקבוע כי הנתבעת נהגה בחוסר תום לב. העובדה כי התובעים היו מודעים לכך שהנתבעת מתכוונת להפסיק את הקשר איתם, יש בה כדי להשליך גם על תקופת ההודעה המוקדמת עצמה, שכן התובעים היו יכולים להתחיל להיערך לקראת סיום הקשר עוד לפני משלוח הודעת הביטול. בע"א 1319/06 שלק נ. טנא נגה (שיווק) 1981 בע"מ ואח' (לא פורסם, . ניתן ביום 20.3.07; להלן: "עניין שלק"), קבע בית המשפט העליון (כב' השופט ג'ובראן), כי מתן אורכה למפיץ להמשיך להפיץ את המוצרים, שקולה הלכה למעשה למתן הודעה מוקדמת על ביטול ההסכם. לכן, לאור כל האמור לעיל, סבירה יותר בעיני המסקנה כי מר ספיר, על סמך המידע שהוא קבל מהכפופים לו, התרשם כי קיימים ליקויים בשירות שנתנו התובעים. מאחר שהיה מדובר בסדרה של ליקויים, ומאחר שכפי שצוין בתכתובת בין הצדדים, הנתבעת איבדה את האמון בתובעים, החליט מר ספיר לבטל את ההסכם. על ביטול כזה לא ניתן לקבוע כי הוא נעשה בחוסר חסר תום לב. פרק הזמן הסביר להודעת הביטול כאשר מבוטל הסכם כתוצאה מחוסר שביעות רצון של היצרן מהסוכן, על היצרן לתת לסוכן הודעה מוקדמת סבירה בטרם יבוטל ההסכם. מהו אם כן פרק הזמן הסביר שהיה על הנתבעת לתת לתובעים לפני ניתוק הקשר (כאמור, מדובר בתובעת 3 - שהיא היתה הצד להסכם ערב ניתוק הקשר), כאשר הודעת הביטול ניתנה בתום לב, ומסיבה מספקת - של חוסר שביעות רצון של הנתבעת מהתנהלות התובעים? התובעים העלו מספר טענות ביחס לקריטריונים שיש להביא בחשבון ביחס לתקופת הזמן הסבירה לניתוק הקשר. לגישת התובעים, יש להביא בחשבון את העובדה כי למעט חלוקת העיתון, לא היתה להם כל הכנסה אחרת, ולא היה להם כל עיסוק נוסף. העסק האחר אותו ניסו להקים (לשיווק ממתקים), הוקם על ידיהם רק לאור הקיצוץ בתמורה על ידי הנתבעת. היום עובדים התובעים לטענתם כזבנים בפיצוציה. בשל הקשר עם הנתבעת, התובעים לא רכשו השכלה ומקצוע אחר. לכן, התובעים זכאים לגישתם לרווח של 10 שנות הפצה, ועל כל פנים לרווח שיאפשר להם לרכוש השכלה ולמצוא מקור פרנסה חלופי. הנתבעת טענה כאמור כי פרק הזמן של 3 חודשים הוא פרק זמן סביר לאור מכלול הנסיבות הרלוונטיות. בפס"ד טרבנול, התייחסו שופטי בית המשפט העליון לשיקולים שעל בית המשפט לשקול בהתייחס לתקופת ההודעה המוקדמת. שיקולים אלה פורטו על ידי בית המשפט המחוזי (כב' השופטת אגמון גונן) בת.א. (ת"א) 2583/04 אובסיז טובאקו בע"מ נ. אחידקל שיווק וסחר (1995) בע"מ (לא פורסם, . ניתן ביום 15.3.10; להלן: "עניין טובאקו"). בית המשפט קבע באותו עניין כי "ניתן לסווג את השיקולים שמנו שופטי בית המשפט העליון באותה פרשה (פרשת טרבנול - ר. ר.), לבחינת סבירות אורכה של ההודעה המוקדמת לביטול הסכם הפצה, למספר קטגוריות עיקריות, כדלקמן: משך תקופת ההתקשרות; טיב המוצר והתקופה הנדרשת לחדירתו לשוק; שיעור הרווח הצפוי לעומת ההשקעה של המפיץ; זכותו של המפיץ לקצור את פירות השקעתו". בפס"ד בשארה שנזכר לעיל, התייחס בית המשפט העליון לשאלה של אופן חישוב הזמן הסביר למתן הודעה על הפסקת הסכם שלא נקבע מועד לסיומו. כב' השופט רובינשטיין קבע באותו ענין כי: "דרישת 'ההודעה המוקדמת' כוללת איפוא התייחסות לפחות לשני משתנים, המייצגים אינטרסים שונים: מחד גיסא הודעה מוקדמת שנועדה לאפשר לצד שלא יזם את הפסקת הקשר זמן להיערך (בדומה למובנו של המושג בחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001); מאידך גיסא, תקופת מינימום להפעלת החוזה בטרם תתגבש הזכות לבטלו. בספרות נמתחה ביקורת על עירוב מושגים זה, כמו גם על ההנחה שמנגנון מסוג 'הודעה מוקדמת' הוא הדרך לפיצוי במקרה של הפסקת חוזה שאינו קצוב בזמן (מ' דויטש, "על 'גנים' משפטיים והתחרות, דינים: לסוגיית היחס בין דיני חוזים לדיני עשיית עושר" עיוני משפט י"ח (תשנ"ד) 557; א' זמיר "הצעות לחקיקה בנושא חוזי קבלנות וחוזי שירותים" משפטים כ"ו (תשנ"ה) 97, 166 ובמיוחד הערה 151; מאידך ראו ח' דגן, "הזכות לפירות ההפרה: אנטומיה של חקיקה שיפוטית" עיוני משפט כ (תשנ"ז) 601, 628 הערה 86)". בית המשפט בפס"ד בשארה הנ"ל סקר גם את הדעות השונות בפסיקה ביחס לפיצוי בגין שווי השוק של מערך ההפצה שהמשווק מעביר ליצרן. הוא הפנה בין היתר לדעה לפיה "הפיצוי שניתן למשווק בעבור שוק הלקוחות שהוא מעביר ליצרן, בא לידי ביטוי במסגרת הרווחים שיפיק בתקופת ההתקשרות וההודעה המוקדמת". במספר פסקי דין של בית המשפט העליון, קבע בית המשפט כי ההודעה המוקדמת במקרה של הפסקת חוזה בין יצרן לבין מפיץ, צריכה להיות הודעה של שנה מראש (עניין חינאווי הנ"ל, ע"א 9099/96 ידיעות אחרונות נ' פירסטנברג, פד"י נג(5)1, וכן עניין טובאקו). יחד עם זאת, כאמור, כדי לקבוע את אורך התקופה, יש להתייחס למכלול הנסיבות הרלוונטית של המקרה. להלן נבחן אם כן את מכלול הנסיבות הרלוונטיות במקרה דנן. המשתנה הראשון שנתייחס אליו הוא שאלת הערך שיצרו התובעים עבור הנתבעת, ההשקעה של התובעים בקו, וזכותם ליהנות ממנה. בהקשר זה, אני סבורה, כי הנסיבות בענייננו הן כאלה שאינן מצדיקות תקופה ארוכה של הודעה מוקדמת. אני סבורה כי התובעים לא הוכיחו כי הם העבירו לנתבעת שוק לקוחות בעל ערך שהם יצרו. לא הוכח כי מאמצי השיווק של התובעים הגדילו את מכירות העיתון באזור הצפון - מעבר לגידול בתפוצתו באזורים אחרים בארץ. לא הוכח אילו פעולות של קידום מכירות ושיווק בצעו התובעים, ומה היו ההשקעות שלהם בכך. לא נסתרה טענת העיתון כי העיתון היה זה שנשא בעלויות של מבצעי המכירה המיוחדים. על כל פנים, וכפי שיפורט להלן, ככול שהיו לתובעים השקעות - הם נהנו מפירותיהן של השקעות אלה במשך כל התקופה הממושכת הכוללת בה היה ההסכם תקף. מעבר לכך, עיתון ידיעות אחרונות הוא מוצר "פשוט", ולא מוצר שיש קושי מיוחד בהחדרתו לשוק, קושי המחייב את המשווק להשקיע השקעות מיוחדות לצורך החדירה לשוק. בע"א 47/88, הרשטיק נ. יכין חק"ל, פ"ד מז(2) 429, התייחס בית המשפט למוצר "פשוט" ולתקופת ההודעה המוקדמת ביחס אליו. באותו ענין נקבע פרק זמן של 3 חודשים כתקופה סבירה למתן הודעה מוקדמת, וצוין כי: "בענייננו, תקופת ההודעה היתה סבירה. תרכיזי המיץ והשימורים שמייצרת המשיבה הם מוצרים 'פשוטים'. הפצתם אינה כרוכה בהשקעה מיוחדת, ואיש מן המערערים לא הוכיח שמעבר להצעתם למכירה הוא עשה מאמץ או הוציא הוצאות (כגון על פרסומת) כדי להרחיב את חוג הלקוחות. אין גם להניח שהמכירה עצמה היתה כרוכה במאמצי שכנוע מיוחדים". גם בענייננו, מדובר במוצר שאינו מתוחכם, שהחדרתו לשוק לא דרשה עבודת הכנה מרובה. החדרה של עיתון ידיעות אחרונות לשוק, אינה דורשת היערכות מיוחדת (כפי שעשוי לקרות למשל בהחדרה של תרופה או מוצר מתוחכם אחר). אף בהנחה כי העיתון לא היה מוכר בשנת 1981 במידה בה הוא מוכר היום, אין ספק כי היה מדובר בעיתון מוכר וידוע כבר אז, עוד בטרם החלו צבי ואריה נסטל בשיווקו בתחילת שנות ה-80. העובדה כי אין מדובר במוצר שהיה צורך בעמל והשקעה מיוחדים כדי להחדיר אותו לשוק, מכוונת לקיצור תקופת ההודעה המוקדמת. הפיצוי בגין ההשקעות של התובעים בקו, צריך להביא בחשבון גם את תקופת הזמן בה יכלו התובעים ליהנות מפירות השקעותיהם. אם נהנה היצרן מההשקעות שלו במשך תקופה ארוכה, משמעות הדבר היא כי לא יהיה מקום למתן תקופת הודעה מוקדמת ממושכת. בהקשר זה של אורך התקופה בה נהנו התובעים מהקשר שלהם עם הנתבעת, יש לטעמי להתייחס לתובעים (כפי שהם עצמם מבקשים) כאל קבוצה אחת. התובעים נהנו אם כן מהיותם מפיצי העיתון במשך תקופה של 25 שנים, מאז שקו החלוקה ניתן לאביהם ודודם. התובעים 1-2 עצמם החלו את הקשר עם הנתבעת בשנת 1998, כלומר הם עצמם שיווקו את העיתון במשך 8 שנים. במשך כל התקופה הזו - נהנו התובעים מפירות השקעותיהם - ההשקעות שהתובעים טענו כי הם השקיעו בשיווק העיתון. אין מדובר אם כן במצב בו משווק מבצע השקעות משמעותיות, מועיל בכך ליצרן, וזמן קצר לאחר מכן מודיע לו היצרן על הפסקת הקשר ביניהם, בלא שהיתה לו הזדמנות ליהנות מפירות השקעתו. עוד יש להעיר בהקשר זה, כי אין חולק שהתובעים (למעשה מדובר בצבי ובאריה נסטל), לא שילמו עבור קו החלוקה כאשר הם קיבלו אותו מלכתחילה. גם ענין זה יש בו כדי להשליך על זכותם לפיצוי בגין שווי הקו (ור' בנושא זה את עניין שלק הנזכר לעיל). באשר להשקעות להן נדרשו התובעים לצורך ביצוע ההפצה והשיווק, הרי השקעות אלה היו בעיקרן השקעות בכלי רכב שנרכשו לצורכי ההפצה. ההשקעה הנוספת לה טוענים התובעים - העובדה כי הם לא רכשו מקצוע אחר - אינה השקעה במובן הזה. כאמור, קריטריון נוסף שיש לקחת בחשבון ביחס לאורכה של תקופת ההודעה המוקדמת, הוא מתן אפשרות למשווק להיערך לקראת תום הקשר החוזי, בדומה לעובד המקבל הודעת פיטורים. בהקשר זה טוענים התובעים כאמור כי נדרש להם פרק זמן של 10 שנים, או לפחות פרק זמן שיאפשר להם לרכוש השכלה וללמוד מקצוע אלטרנטיבי. אכן, לאור הקשר של התובעים 1-2 עם הנתבעת, והעובדה כי הם החלו לשמש משווקים שלה בגיל צעיר מאוד, לאחר מותו המצער של אביהם ז"ל, ויתרו התובעים 1-2 על אפשרות לרכוש השכלה ומקצוע אחר. אולם, כאשר התובעים החליטו לא לרכוש מקצוע ולהמשיך את שיווק העיתונים בקו שהיה של אביהם, הם לא קבלו כל הבטחה מהנתבעת (והם אף אינם טוענים כי זה המצב), כי הם יוכלו להמשיך בשיווק לפרק זמן כזה או אחר. התובעים ידעו - או לפחות היה עליהם לדעת, כי הם מקבלים את האפשרות להיכנס לנעליו של אביהם בהפצת העיתונים, תוך שהם לוקחים את הסיכון כי הנתבעת רשאית להודיע להם על הפסקת ההסכם פרק זמן סביר מראש. זאת ועוד, תובעים מתייחסים בטיעוניהם למשך הזמן שנדרש להם כדי לרכוש מקצוע אחר. תקופת ההודעה המוקדמת לא נועדה, לטעמי, לאפשר לתובעים לרכוש מקצוע אחר. זה אינו אחד הקריטריונים שנקבעו בפסיקה לקביעת משך ההודעה המוקדמת. ההערכות אליה מתייחסת הפסיקה היא הערכות לסיום הפעילות, ולניסיון למצוא עיסוק אחר. אינני סבורה יש מקום בהקשר זה להתייחסות לנתונים אישיים של הזכיין, כך שיהיה הבדל, לדוגמא בין זכיין שיש לו השכלה בתחום כזה או אחר, שהוא יוכל לעשות בה שימוש לאחר תום הקשר, לבין זכיין שאין לו השכלה כזו - מבחינת הפיצוי שכול אחד מהם יהיה זכאי לקבל בגין ההודעה על הפסקת ההסכם. בנוסף יש לציין כי העיסוק של התובעים 1-2 במשך שנים רבות בהפצת העיתון - תרם לתובעים, והעשיר את יכולתם לעסוק בעיסוקים אחרים. אף שאין מדובר בהשכלה פורמאלית, הרי מדובר בידע מסחרי שנצבר אצל התובעים, שאף לו יש משמעות, ושיוכל לסייע להם בהמשך דרכם המקצועית, בין כעצמאים ובין כשכירים. בהקשר זה יש משמעות גם לקשרי המסחר שיצרו התובעים עם נקודות החלוקה להן סיפקו את העיתונים במהלך השנים, קשרים אף סייעו בידיהם במידה מסויימת להפצת המוצרים בעסק הממתקים שהם פתחו (ר' עדות התובע 1 בע' 29 לפרוטוקול). לאור כל האמור לעיל, ולאור תקופות ההודעה המוקדמת שניתנו במקרים אחרים בהלכה הפסוקה, אני סבורה כי פרק הזמן בו היה על הנתבעת להודיע מראש לתובעים על הפסקת ההסכם, צריך היה לעמוד על 9 חודשים - פרק זמן שהיה בו כדי לאפשר לתובעים להתארגן לסיום הקשר, ולמציאת עיסוק אחר. מאחר שההודעה המוקדמת ניתנה שלושה חודשים מראש בלבד (מיום 15.5.06 ועד יום 15.8.06 - נספח 31 לתצהיר הנתבעת), הרי התובעים זכאים לפיצוי בגין 6 חודשים נוספים. שינוי תנאי ההסכם התובעים התייחסו למספר שינויים בתנאי ההסכם ביניהם לבין הנתבעת. הם טענו כי הנתבעת קיצצה באופן קבוע בעמלות שהגיעו להם, כי בוטלו תשלומים שהגיעו להם עבור נסיעות מיוחדות, כי שונתה שיטת התשלום, וכי היקף ההתקשרות עמם הוקטן עקב העובדה שקו קצרין נלקח מהם. התובעים התייחסו לשינוי תנאי ההסכם בשני מישורים - ראשית, הם תבעו כי הנתבעת תשלם להם את הסכומים ש"קוצצו" מהם שלא כדין לגישתם. בנוסף, טענו התובעים כי בחישוב הפסד הרווח שלהם בתקופה בה הם היו זכאים לקבל הודעה מוקדמת, יש להביא בחשבון את הרווח שהם היו זכאים לו בהתאם לתנאי ההסכם כפי שהיו צריכים להיות, ולא לפי התנאים כפי שהם היו בפועל. הנתבעת טענה כי ההסכם היה מטבעו דינאמי, והשתנה לפי שינוי הנסיבות. במהלך תקופת ההסכם השתנו מספר נסיבות רלוונטיות לשירות הפצת העיתונים על ידי התובעים. ראשית, נטען כי חל מעבר הדרגתי מרכישה של צרכנים את העיתונים בחנויות, לרכישה באמצעות מנוי יומי שסופק למנויים "עד הבית". בנוסף, חלו שינויים בעיתונות הכתובה, שבאו לידי ביטוי במספר הכולל של עיתונים המופצים, לאור מדיות אלקטרוניות כגון אינטרנט וטלפונים סלולאריים. הנתבעת התייחסה גם לשינוי ספציפי בחלוקת העיתונים באזור הצפון, הוא האזור בו חילקו התובעים את העיתון. כך, בשנת 2002 הוקם בית דפוס בכרמיאל, שלאחר הקמתו התייתר הצורך בניוד עיתונים מהדפוס במרכז הארץ לצפון. עקב כך התאפשרה התייעלות בקווי החלוקה על ידי הוספת נקודות חלוקה, תוך עמידה בשעת החלוקה ואף הקדמתה. כל השינויים הללו הביאו - כך נטען - לקיומו של צורך לאחד קווי חלוקה בהתאם לצרכים החדשים. כאמור, מסקנה זו עולה גם מתצהירו של עד התביעה מר בן אבינועם. אני סבורה כי גם כאשר מדובר בשינוי תנאי ההסכם במהלך תקופת ההסכם, יש לבחון האם השינוי נעשה עקב שינוי נסיבות - שאז הוא לגיטימי, או שמדובר בשינוי שרירותי ממניעים זרים, שנעשה בחוסר תום לב. יחד עם זאת, גם כאשר מדובר בשינוי אסור של תנאי ההסכם, עשוי הצד הנפגע להיות מנוע מלהעלות טענות ביחס אליו, אם חלף זמן רב והוא לא מחה. כך קרה לטעמי במקרה דנן. ההסכם בין הצדדים היה כאמור הסכם בעל פה, שמשום כך תנאיו אינם ברורים. השאלה באיזה אופן ונסיבות מותר היה לנתבעת לשנות את תנאי ההסכם, היא אם כן שאלה שהתשובה לה איננה ברורה. בנסיבות כאלה, יש משקל יתר להתנהגות התובעים לאחר שהנתבעת הודיעה להם על שינוי תנאי ההסכם. יתרה מזאת, אף בהנחה שהיה ממש בטענת התובעים לפיה הנתבעת לא היתה רשאית לשנות את תנאי ההסכם באופן חד צדדי, הרי שינוי התנאים היווה - לגישת התובעים - הפרה של ההסכם. העובדה כי התובעים לא הודיעו לנתבעת כי הם רואים את התנהלותה כהפרה, לא דרשו לאכוף את תנאי ההסכם כפי שהם ראו אותם (ואף לא תבעו ביטול של ההסכם או פיצויים בגין הפרתו) - מעידה על כך כי הם הסכימו לשינוי התנאים, או לפחות כי הם ויתרו על טענת ההפרה שהיתה עשויה לעמוד להם - לגישתם. מסקנה אחרת איננה סבירה בעיני. אין זה סביר בעיני כי התובעים המשיכו לאורך זמן רב, לנהל את העסקים שלהם עם הנתבעת על פי התנאים החדשים ללא מחאה, וללא שהנתבעת ידעה כי הם מתנגדים לשינוי התנאים, וכי הם יעלו את הטענה ביחס לכך רק לאחר שהנתבעת הודיעה להם על ביטול ההסכם. המסקנה לפיה התובעים הסכימו לשינוי התנאים היא מסקנה סבירה יותר. כך עולה בין היתר מפסה"ד בעניין תדמור הנזכר לעיל. באותו עניין התייחס בית המשפט העליון להסכם בין הצדדים שנמשך במשך כ-20 שנה. אחת הטענות שהעלה המשווק באותו עניין, התייחסה להפחתת העמלה על ידי היצרן - שולמה לו עמלה בשיעור 5%, ולטענתו הוא היה זכאי לעמלה של 1.5% נוספים. בית המשפט דחה את הטענה, בין היתר משום שהצדדים נהגו באופן שונה במשך שנים רבות, ומשום שהתביעה ביחס להפרשי העמלה הוגשה לבית המשפט 20 שנה לאחר כריתת החוזה, ורק לאחר שהודע למערער - הסוכן - על ביטול ההסכם. בפס"ד בשארה שנזכר לעיל, התייחס בית המשפט להודעה על חלוקה מחדש של אזורי ההפצה. היצרן (גלידות ויטמן) טען שם - בדומה לטענות הנתבעת כאן, כי חוזה ההפצה הוא חוזה דינאמי, וכי לכן לא ניתן לראות בדרישה לארגון מחדש - הפרה. בית המשפט העליון אישר בהקשר זה את קביעתו של בית המשפט המחוזי, וקבע כי "ההודעה על החלוקה מחדש של אזורי ההפצה אינה עולה כדי הפסקת ההתקשרות שהרי הודעה זו שדומה שהמערערת לא התנגדה לה לגופה... לא היתה אלא הצהרת כוונות בפתיחתו של משא ומתן". בע"א 3690/07 ירדני נ. בנק הפועלים בע"מ ואח' (לא פורסם, . ניתן ביום 31.8.09), ראה בית המשפט בהמשך תשלום חיוב כהסכמה. בית המשפט קבע באותו ענין כי המערערת המשיכה לשלם את החיוב נושא הערעור (חיוב שנתי בעמלת "דמי הגבלת אחריות" הנגבית ממחזיק כרטיס אשראי), גם לאחר שנודע לה עליו ובכך - כך נקבע - הסכימה לו. גם בהנחה שלא ניתן לראות בהתנהלותם של התובעים משום ויתור על זכויותיהם, יש לקבוע כי הם מושתקים מלהעלות את הטענות שלהם שלא הועלו עד לביטול ההסכם. לאור הפסיקה בעניין תדמור, הרי שגם בחוזה ארוך טווח בין יצרן למפיץ, צריך צד המתנגד לשינוי תנאי ההסכם שהיו נהוגים עד כה, להתנגד באופן מפורש, ולא - יהא מושתק מלהעלות טענות בעניין זה רק במועד סיום ההתקשרות. אני סבורה, כי הלכה זו נדרשת גם כדי לאפשר ליצרן (הנתבעת בענייננו) לדעת האם המפיץ מתנגד לשינוי התנאים ולכלכל את צעדיו בהתאם, וזאת גם בהנחה שיחסי הכוחות בין הצדדים הם כאלה בהם ליצרן יש כוח מיקוח עודף על פני זה של המפיץ. מסקנה זו נובעת גם מההלכה הפסוקה המתייחסת להרעת תנאי עבודה של עובד על ידי מעבידו. אין מחלוקת כי במקרה של הרעה כזו - אם העובד מתפטר מעבודתו, יש לראותו כמי שפטור ממנה. יחד עם זאת, ההלכה הפסוקה קבעה כי "על העובד לנקוט את כל האמצעים הסבירים הנתונים בידו, כדי להעמיד את המעביד על חומרת המצב ולהביא את המצב על תיקונו " (ר' ע"א 74/65 אטיאס נ. עיריית חיפה, פ"ד יט(2) 289, בעמ' 291, וכן גולדברג ופיינברג, דיני עבודה, הוצאת סדן, פרק 32 עמ' 27, והפסיקה של בתי הדין לעבודה המובאת שם). גם במקרה דנן אני סבורה כי התובעים היו חייבים, במועד הרלוונטי, להעמיד את העיתון על "חומרת המצב", ולהביא את המצב על תיקונו - אם באמצעות פניה לעיתון והעלאת טענותיהם, ואם לא היה בכך די, על ידי פנייה לבית המשפט. לכן, ומאחר שהתובעים נהגו לאורך השנים בהתאם לתנאים המשתנים של ההסכם, כפי שאלה שונו מדי פעם על ידי הנתבעת, ומאחר שהם לא מחו, לא העלו כל טענה ולא הגישו תביעה ביחס לשינוי הנטען, עד לאחר ביטול ההסכם על ידי הנתבעת, יש לראותם כמי שהסכימו להם, כמי שויתרו על הזכות להתנגד להם או כמי שמנועים מלהעלות את טענותיהם ביחס לכך. אינני סבורה כי בית המשפט רשאי להתערב בדיעבד בתנאים אלה. אפשרות כזו תיצור חוסר ודאות בעייתי במערכות יחסים ארוכות טווח, ותאפשר לצדדים להסכמים לנצור טענות ביחס לתוכן ההסכם ביניהם לבין הצד שכנגד, ולהעלות אותן רק לאחר תום היחסים. יוער למעלה מן הצורך כי לו היו התובעים תוקפים את שינוי תנאי ההסכם בזמן אמיתי, היה מקום לבחון את מהות ההסכמה בין הצדדים ביחס לאפשרות לשנות את תנאי ההסכם במהלך תקופת ההסכם. כן היה מקום לבחון האם שינוי התנאים נבע משינוי נסיבות שהיה בו כדי להצדיק את ביטול ההסכם על ידי הנתבעת, אם לאו. במקרה של שינוי נסיבות שהיה מצדיק את ביטול ההסכם על ידי הנתבעת, הרי בחירה של הנתבעת להודיע על שינוי התנאים במקום על ביטול ההתקשרות, מעמידה בפני התובעים למעשה את הבחירה האם לנתק את הקשר עם הנתבעת, או להמשיך בקשר בתנאים החדשים. במילים אחרות, אם חל שינוי נסיבות שהיה בו כדי להצדיק הודעת ביטול של ההסכם, הנתבעת היתה יכולה להודיע על ביטול ההסכם, ללא שהודעה כזו היתה נחשבת לחוסר תום לב, ואז להציע לתובעים להתקשר איתה בהסכם חדש בתנאים החדשים. ההחלטה היתה אז של התובעים - אם להתקשר בהסכם החדש אם לאו. אולם, מאחר שלטעמי התובעים אינם יכולים להעלות טענות ביחס להרעת תנאי ההסכם בשלב זה, אינני רואה לנכון לבחון את טענותיהם ביחס להרעת התנאים במפורט. מהו שיעור הפיצוי על 6 חודשי הודעה מוקדמת? כעולה מהאמור לעיל, התובעים זכאים לפיצוי בגין 6 חודשים נוספים בהם לא ניתנה להם ההודעה המוקדמת. התובעים טענו כי יש לבחון - לצורך קביעת הפיצוי, את התמורה שהם היו זכאים לה לטענתם, קרי התמורה ללא ההפחתות הדרסטיות שבוצעו על ידי הנתבעת במהלך השנים 2000 עד 2006. בשנים אלה קוצצה התמורה לגישת התובעים בכמחצית. התובעים טענו לכן כי הרווח המייצג צריך להיבחן לפי נתוני השנים שקדמו לתחילת הקיצוצים המשמעותיים, קרי השנים 2000-2001. התובעים הפנו לחוות דעתו של המומחה מטעמם, רו"ח לוגסי, שקבע כי בשנים 2000-2001 היה הרווח הממוצע של התובעים מהפצת העיתון בשיעור של 485,958 ש"ח לשנה. כאמור, לגישת התובעים, אלמלא הפרה הנתבעת את ההסכם - על ידי הפחתת התמורה, זה היה שיעור הרווח שהתובעים היו מרוויחים מדי שנה. כלומר - מעמדת התובעים עולה כי הרווח שלהם לאור ההפחתות היה בשיעור של חצי מהסכום האמור. התובעים טענו כי הנתבעת לא הגישה חוות דעת מטעמה, וענין זה צריך להיות בעוכריה. כן נטען כי רו"ח לוגסי העיד כי הוא הביא בחשבון בתחשיבו את כל השינויים במדד. רו"ח לוגסי שלל את עמדת הנתבעת לפיה יתכן כי התמורה תרד והרווח יעלה. לגישתו, תרחיש כזה אינו אפשרי, משום שיש הוצאות קבועות לכול הקווים. הוא ציין כי הרווח אליו הוא התייחס הוא שכרו של התובע 2, בתוספת השכר של כל בני משפחתו. כפי שהובהר לעיל, אני סבורה כי לצורך בחינת שיעור הפיצוי המגיע לתובעים, אין מקום להתייחס לסכומים שהתובעים היו מקבלים לו היו תנאי ההסכם ביניהם לבין הנתבעת נותרים בעינם, ללא ההפחתות שבוצעו לאחר מכן. הטעם לכך הוא משום שכפי שפורט לעיל, ההפחתות הללו, שיקפו את ההסכמות המאוחרות של הצדדים במהלך השנים, הסכמות שהיו תקפות ערב קבלת ההודעה על סיום ההסכם. לחלופין, יש לראות את התובעים כמי שוויתרו על זכותם להעלות טענות ביחס להפחתות, וכמי שמנועים מלהעלות טענות כאלה. לכן, אני סבורה כי התובעים אינם זכאים להשבה לה הם טוענים, של הסכום ש"קוצץ" מהכנסתם, מאחר שסכום זה קוצץ בהסכמה. בנוסף, אני סבורה כי סכום הפיצוי בגין תקופת ההודעה המוקדמת של 6 החודשים, צריך להתייחס לרווחי התובעים כפי שהיו במועד הפסקת ההסכם, ולא לרווחיהם כפי שהיו אלמלא שונו תנאי ההסכם. הנתבעת הוסיפה וטענה כי אין לקבל את מסקנותיו של רו"ח לוגסי משום שקיימים ליקויים בחוות דעתו ביחס לשיעור הרווח של התובעים שעל פיו יש לחשב את הפיצוי המגיע להם בגין יתר חודשי ההודעה המוקדמת. כך נטען כי המומחה לא ערך בדיקה איך השתנו הקווים לאורך השנים, הוא לא בחן איך תומחרו העמלות, והוא לא לקח בחשבון את ההוצאות שנחסכו לאחר ביטול קו קריית שמונה בשנת 2002. המומחה לא חישב, על פי הטענה, הפחתה בעלויות ההפצה עקב ההפחתה בכמות העיתונים, וכן הוא הוסיף לרווחי החברה את שכרם של בני משפחת נסטל. מעבר לכך טענה הנתבעת כי המומחה לא לקח בחשבון את רווחי החברה הממוצעים לתקופה של 3 שנים שקדמו לסיום ההתקשרות, כפי שהיה עליו לעשות על פי ההלכה הפסוקה. הוא התייחס לשנה שאינה רלוונטית כדי לנפח את הרווחים. המומחה אף אישר כי שני העסקים של התובעים (עסק הפצת העיתונים ועסק הפצת הממתקים) לא נוהלו בנפרד, ולא ניתן לפלח את הרווח מעסק הפצת העיתונים בלבד. אינני מקבלת את הטענות הללו של הנתבעת. כאמור, התובעים הגישו חוות דעת של מומחה מטעמם, בעוד שמטעם הנתבעת לא הוגשה חוות דעת כזו. המומחה הבהיר את שיטת פעולתו בצורה מדויקת ובהירה. הוא הסביר כי הוא הסתמך על השנים 2000-2001 משום שבשנים אלה עדיין לא הוקם העסק של הפצת הממתקים, ולכן כל ההוצאות ניתנות לייחוס לעסק של הפצת העיתונים. הוא הסתמך על שנים אלה לכן כדי לקבוע "אחוזים נורמטיביים של ההוצאות" (ר' עמ' 81 לפרוטוקול). המומחה הבהיר כי בשנים 2000-2001 "למשפחת נסטל היתה פעילות מהפצת עיתונים בלבד. כל השנים לאחר מכן הן שנים שיש להן פעילויות נוספות, ואז יש בעיה לחלץ את התוצאות של הפעילות מהפצת עיתונים" (ר' עמ' 77 לפרוטוקול). העד ממשיך ומסביר כי "הדבר המדויק הוא להתייחס למחזור שעליו אין מחלוקת, כי זה מבוסס על הספרים, גם על נתונים של ידיעות אחרונות, ומשם לנסות לגזור את הרווח על פי ההוצאות שהגענו אליהן ב-2000-2001" (ר' עמ' 85 לפרוטוקול). הנתבעת לא סתרה את האמור לעיל. לכן, טענותיה ביחס להעדר ההפרדה על ידי המומחה בין ההוצאות של עסק העיתונים לבין אלה של עסק הפצת הממתקים - אינן רלוונטיות. המומחה פתר את הענין הזה על ידי בחינת השיעור הנורמטיבי של ההוצאות של עסק העיתונים כשלעצמו, ואין סיבה שלא לקבל את שיטת הפעולה שלו. אין מקום גם לקבל את טענות הנתבעת ביחס לתקופת הבחינה של המומחה. הנתבעת לא הציגה נתונים מהם ניתן לקבוע מה היתה התוצאה, לו היה המומחה מתייחס לרווחי החברה לתקופה של 3 השנים שקדמו לסיום ההתקשרות. הנתבעת לא ערכה כל חישוב כזה. באשר להוצאות שנחסכו, המומחה נשאל בנושא זה בחקירתו הנגדית. הוא השיב כי אין זה סביר כי ההוצאות יפחתו. לטעמו "עסק מהסוג הזה יש לו הוצאות קבועות שמתקיימות אם יש לו 4 קווים, 5 קווים או שני קווים. ההוצאות האלה לא מתייתרות אם אנחנו מפסיקים קו. ההוצאות הנחסכות בהחזקת קו הן רק ההוצאות הישירות שקשורות להפעלת הקו, מה שברור זה שאם הופסק קו אז בוודאי ובוודאי שיש לו אובדן של הכנסה... וחיסכון של הוצאות ... רק ההוצאות הספציפיות שקשורות לקו" (ר' עמ' 81 לפרוטוקול). גם טענה זו לא נסתרה, ולכן אין מקום לקבוע כי הפחתת ההוצאות הביאה לעלייה ברווחי התובעים. באשר לטענה לפיה המומחה לקח בחשבון את שכרם של בני משפחת התובעים כחלק מהרווח, אינני מקבלת גם טענה זו. לו היה מדובר בעסק פרטי של אדם אחד, הפועל כמפיץ, הרי הפיצוי שלו בגין תקופת ההודעה המוקדמת היה צריך לעמוד על שיעור רווחיו, בין אם אלה נמשכו על ידיו כשכר ובין אם לאו. באופן דומה, גם ביחס לתובעים, הפיצוי לו הם זכאים ביחס לתקופת ההודעה המוקדמת, פיצוי שנועד לאפשר להם להתארגן לצורך מציאת עיסוק חדש, צריך לקחת בחשבון גם את שכרם שלהם. מחוות דעתו של רו"ח לוגסי עולה כי הרווח השנתי של התובעים עמד על סכום של 480,000 ₪. כאמור, לגישת התובעים - מדובר ברווח הגדול פי שניים מהרווח בפועל שהיה לתובעים ערב ביטול ההסכם. לכן, הרווח ערב ביטול ההסכם עומד על 240,000 ₪, והרווח ל-6 חודשים עומד על 120,000 ₪. זה צריך להיות שיעור הפיצוי לתובעים בגין תקופת ההודעה הסבירה. יוער כי התובעים טענו גם כי על הנתבעת להשיב להם סכום של 37,000 ₪ שהיא גבתה מהם - בהתייחס לחובות של לקוחות התובעים לנתבעת. אני סבורה כי אין לקבל את הטענה משום שהיא מהווה הרחבת חזית אסורה, שהנתבעת התנגדה לה. יצויין כי הנתבעת טענה גם להתיישנות טענה זו (עמ' 10 לפרוטוקול). לכן, לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת 3, שהיתה הצד להסכם עם הנתבעת ערב ההודעה על הפסקת ההסכם, סכום של 120,000 ₪ שישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד חוות הדעת של רו"ח לוגסי ועד התשלום בפועל. לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי מעבר לסכום האמור, התובעים אינם זכאים לפיצוי נוסף. באשר להוצאות - התביעה הוגשה מלכתחילה על סכום של 5 מיליון ₪. התביעה התייחסה להודעה מוקדמת המתייחסת ל-10 שנות רווח. לאור ההפרש המשמעותי בין סכום התביעה כפי שהוגשה לבין סכום הפיצוי שנפסק, אינני עושה צו להוצאות לזכות התובעים. חוזהחוזה בעל פהבעל פהביטול חוזה