קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין: 1. זוהי תובענה למתן סעד הצהרתי לפיו הסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, בוטל כדין על ידי המבקשת, ולכן - מיום הביטול ואילך - אין פסק הדין בר-תוקף. השאלות העומדות להכרעה הן, אם הסכם שקיבל תוקף של פסק דין, על פיו התחייבה עיריה להמנע ממתן שירותים של חוגים במועדון ספורט שמנוהל על ידה על מנת שהחוגים יינתנו רק במועדון אחר שפועל בתחומה, ניתן לביטול על ידה. נימוקי העיריה בבקשה לאישור ביטול ההסכם היו שההסכם הוא לזמן בלתי קצוב, ויש לעיריה זכות לבטלו, שההסכם פוגע בתושבי העיר, בחופש העיסוק, יש בו הגבל עסקי וכן בשל שינוי הנסיבות עקב הדרישה ההולכת וגוברת לאותם חוגים המצדיקה שחרור העיריה מהתחייבותה. הרקע העובדתי והליכים קודמים לאלו שבתיק זה 2. התובעת, עירית קרית מוצקין (להלן - "העיריה"), יזמה הקמת מרכז ספורט ונופש עירוני לרווחת תושבי קרית מוצקין והסביבה בתחום המוניציפאלי שלה. לשם כך פרסמה בשנת 1985 מכרז לבניה, הקמה, ניהול והפעלה של מרכז ספורט ונופש בשטחה, על מקרקעין שחכרה ממינהל מקרקעי ישראל. הנתבעת, חברת גלי-גיל מרכז לספורט ונופש בקרית מוצקין בע"מ (להלן - "גלי-גיל"), היא חברה פרטית שבאמצעות בעלי מניותיה דאז זכתה במכרז והקימה את מרכז הספורט המכונה גם כ"קאנטרי גלי-גיל", אשר החל לפעול בשנת 1988. בעקבות הזכייה במכרז, נחתם בין העיריה לבין גלי-גיל ביום 2/7/86 הסכם (להלן - "הסכם ההקמה"), לפיו הקרקע, עליה עמד להיבנות הקאנטרי קלאב, הוחכרה לגלי-גיל למשך 25 שנים עם אופציה להאריך את החכירה לעוד 24 שנים. כן הוסכם, כי בתום תקופת ההחכרה, תוחזר הקרקע על המבנים שגלי-גיל תבנה עליה, לעיריה. 3. עוד הוסכם בין הצדדים בהסכם ההקמה, כי גלי-גיל תיתן הטבות לתושבי העיריה: הנחה של 20% וזכות קדימה ברכישת מנויים. כן נקבע כי יוקם ועד משותף של אנשי העיריה ואנשי "גלי-גיל" אשר יתוו את מדיניות הקאנטרי-קלאב לגבי עיסוקיו ומתן הקלות או הטבות אחרות לתושבי המקום. 4. במהלך שנת 1996 החלה העיריה בהקמת מועדון ספורט בשם "ספורט-לי" (להלן - "ספורט- לי"), אשר החל לפעול בשנת 1997. ספורט-לי עמדה לקום בקרבת מקום לגלי-גיל בתחומי קרית מוצקין - במרחק של כ-600 מ' ממנה. עוד בשלבי ההקמה של ספורט-לי, התנגדה גלי-גיל להקמתו והגישה מספר תובענות בערכאות השונות נגד העיריה. עמדתה של גלי-גיל היתה שהיא הקימה את הקאנטרי ביוזמת העיריה ומתוך הבנה והסכמה שמדובר במרכז ספורט עירוני אשר ישמש את תושבי קרית מוצקין. בתמורה הסכימה גלי-גיל לדרישות שונות של העיריה ומהן, כאמור, מתן הנחות לתושבי העיר ועוד ואף את הקמת הקאנטרי עצמו, שעלתה סכום גבוה (כשישה מיליוני דולר, לטענת גלי-גיל). אציין כי טענתה של גלי-גיל בדבר התחייבות העיריה לבלעדיות לתפעול מועדון ספורט וקאנטרי, לא מצאה ביטוי בהסכם ההקמה. 5. המחלוקת באשר לזכותה של העיריה להקים ולהפעיל את ספורט-לי נדונה בה"פ (חי') 33448/96 לפני השופט ש' ברלינר. ביום 14/11/96 נתן השופט ברלינר תוקף של החלטה להסכם פשרה בין הצדדים, הנושא תאריך 12/11/96 (להלן - "הסכם הפשרה"). נביא להלן את ציטוטו, שכן הוא העומד במרכז ההתדיינות כאן: "1. מסמך זה נכתב מתוך רצון טוב של ראש עיריית קרית מוצקין, חיים צורי והנהלת קאנטרי קלאב 'גלי גיל' בקרית מוצקין. 2. הנהלת 'גלי גיל' מתחייבת להסיר כל תביעה משפטית כנגד עיריית קרית מוצקין והנוגעות להקמת בריכת השחיה העירונית, או בעלי התפקידים בה, ונגד גב-ים השקעות בע"מ. 'גלי גיל' מסכימה לבניית הבריכה על פי המפורט במכרז. 3. עיריית קרית מוצקין, מתחייבת לא לבנות מגרשי טניס בשטח הבריכה העירונית וסביבתה. 4. עיריית קריית מוצקין לא תמכור מינויים לבריכה העירונית בשנת הפעילות הראשונה שלה, אך תהיה רשאית למכור כרטיסיות ליחידים. 5. עיריית קרית מוצקין, מתחייבת לא לפתוח חדר כושר בשטח הבריכה העירונית או סביבתה בשתי שנות הפעילות הראשונות שלה. 6. עיריית קריית מוצקין תהיה רשאית לקיים חוגים בחדר שיועד לחדר הכושר בלבד. החוגים יהיו רק כאלה שאינם מתקיימים בקאנטרי 'גלי גיל' למעט ריקודי שנות השישים. 7. עיריית קרית מוצקין תהיה רשאית להקים מגרש כדורסל/עף בשטח הבריכה העירונית. 8. הנהלת 'גלי גיל' ועיריית קרית מוצקין יעשו כל מאמץ לשפר את האוירה בין הצדדים וימנעו מכל השמצה או דברים שיש בהם לפגוע בצד השני 9. עיריית קרית מוצקין ו'גלי גיל' לא יעסיקו עובדים שעובדים בפועל במקביל באחד המקומות". העיריה מבקשת לבטל את התחייבותה לקיים חוגים רק בחדר הכושר בספורט לי וכי החוגים לא יהיו כאלו שמתקיימים בגלי-גיל, למעט חוג לריקודי שנות השישים. 6. בתאריך 4.6.00 פנתה גלי-גיל לבית משפט המחוזי בחיפה בבקשה לאכיפת הסכם הפשרה לפי פקודת בזיון בית המשפט. הבקשה נדחתה על ידי השופט ברלינר (בש"א 8022/00, החלטה מיום 26.6.00), אשר קבע כי אין לאכוף את ההסכם על פי פקודת בזיון בית המשפט מכיוון שההתחייבויות אינן "נצחיות" וכן משום "שיש אינטרס ציבורי" לקיים חוגים דומים במספר מקומות. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. הבקשה נדחתה בהנמקה, שההסכם לא הטיל חיובים ברורים על פניהם ושעולות בו מחלוקות פרשניות ועל כן אין לאכוף אותו לפי פקודת בזיון בית המשפט (רע"א 5135/00 החלטה של השופטת דורנר מיום 25.9.00). 7. בהמשך, הגישה גלי-גיל תביעה נגד העיריה (ת.א 197/98), אשר נידונה לפני השופט י' כהן בבית המשפט המחוזי בחיפה. במסגרתה ביקשה גלי-גיל מבית המשפט ליתן צו מניעה ו/או פסק הצהרתי האוסר על העיריה להפעיל בספורט-לי את החוגים המופעלים בגלי-גיל. לתגובת העיריה לבקשה לצו מניעה צורף תצהיר של ראש עיריית קרית מוצקין שם הוא הצהיר כדלקמן: "3. עיריית קרית מוצקין כבדה ותכבד את ההחלטה שנתנה בביהמ"ש המחוזי חיפה במסגרת הסכם פשרה שהושג בה"פ 33448/96. 4. עיריית קריית מוצקין מתחייבת שלא לקיים בחדר הכושר שלה חוגים המתקיימים בקאנטרי קלאב "גלי גיל" ואם במקרה התקיימה פעילות בניגוד לאמור בהסדר הפשרה הנ"ל שבין הצדדים, הרי שהדבר נעשה בתום לב ובשוגג". על בסיס הצהרה זו נסתיים גם ההליך לפני כב' השופט י. כהן בהסכמה. 8. בשנת 2001, הגישה גלי-גיל תביעה (ת"א 1105/01) בבית המשפט המחוזי בחיפה נגד העיריה לתשלום סכום של 2,510,000 ₪ עקב נזקים שנגרמו לה, לטענתה, בעקבות הפרת הסכם הפשרה על ידי העיריה. כן ביקשה גלי-גיל שיינתן צו מניעה קבוע אשר ימנע מהעיריה להפעיל בספורט-לי חוגים המתקיימים בקאנטרי קלאב. כב' השופט נאמן, שדן בתובענה, קבע כי הסכם הפשרה אוסר על ספורט-לי לקיים חוגים אשר היו קיימים בקאנטרי קלאב בעת החתימה על הסכם הפשרה וכן שהעיריה הפרה את ההסכם. השופט נאמן חייב את העיריה לשלם לגלי-גיל פיצויים בסכום של 970,830 ש"ח. עם זאת, לא ניתן צו מניעה לקיום החוגים שיש בהפעלתם משום הפרת ההסכם, זאת על מנת לא לפגוע בחברים המנויים של ספורט- לי (פסקה 21 בפסק הדין). 9. הצדדים הגישו ערעור על פסק הדין של השופט נאמן (ע"א 1658/07 ו-ע"א 1908/07). בית המשפט העליון דחה את שני הערעורים בעיקרם, אולם ערעורה של גלי-גיל התקבל במובן זה, שניתן צו מניעה קבוע האוסר על העיריה לקיים בעצמה או באמצעות אחרים חוגים שמתקיימים בקאנטרי קלאב גלי-גיל (כקבוע בהסכם). עוד נפסק כי צו המניעה יכנס לתוקף ביום 11.6.10, אלא אם תתקבל התובענה הנוכחית למתן סעד הצהרתי לפיו העיריה ביטלה את ההסכם כדין, שאז צו המניעה לא ייכנס לתוקפו. 10. טרם ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 1658/07 ו-1908/07, פנתה העיריה אל גלי גיל בהודעה מיום 25/3/07 שכותרתה "סיכום דברים מיום 12.11.1996- הודעת ביטול", שבה נכתב כדלקמן: "בשל האינטרס הציבורי בקיום חוגים מצד העירייה, בשל חשיבות עקרות (כך במקור, ש.ש.) חופש העיסוק והתחרות החופשית ובשל העובדה כי התחייבויות העירייה בסיכום שבנדון אינן התחייבויות נצחיות (כפי שאף נקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 26.6.00), הריני מודיעכם על ביטול סיכום הדברים מיום 12.11.1996" (נספח ז לכתב התביעה)". בתגובה למכתב זה, שלח בא-כוחה של גלי-גיל מכתב ביום 8.4.07 (נספח ח' לכתב התביעה) הדוחה את טענותיה של העיריה. בין היתר, נכתב בו שההסכם קיבל תוקף של פסק דין ועל כן לא ניתן לבטלו בהודעת ביטול. לאחר נסיון שלא צלח לסיים את המחלוקות ביניהם בגישור, הוגשה התובענה שלפני, על מנת שיוצהר, כי ההסכם שנחתם בין הצדדים בטל. טיעוני הצדדים 11. העיריה ביקשה להסתמך על ארבעה נימוקים, כאשר הראשון הוא עיקרי, והשלושה הנוספים הם חילופיים: הראשון, שמקורו בפרשנות הסכם, קובע כי צד להסכם שלא נקבע מועד לסיומו, רשאי להביאו לידי סיום בהודעה לצד השני, כעבור זמן סביר בהתאם לנסיבות. השני, מקורו במשפט החוקתי ובזכות לחופש העיסוק ותחרות עסקית הוגנת, ובהתאמה למקרה שלפנינו, מניעתה של תחרות על ידי הגבלת העיריה במתן שירותי ספורט ופנאי לציבור היא פסולה ואין להתיר לה להימשך. השלישי מקורו במשפט המינהלי לפיו, במקרים מסוימים, רשות ציבורית יכולה להשתחרר מהתחייבויותיה אם החוזה נוגד את תקנת הציבור או האינטרס הציבורי. הרביעי מקורו בדין, בחוק הגבלים עסקיים, התשמ"ח-1988 (להלן - "חוק הגבלים עסקיים"). 12. גלי-גיל טענה בכתב הגנתה, כי יש לדחות את התביעה על הסף עקב מעשה בית דין, שכן בית משפט המחוזי, השופט נאמן, דן בסוגיה של ביטול ההסכם במסגרת ת.א 1105/01 ואף הכריע בשאלה אם רשאית העיריה להשתחרר מההסכם. לטענתה, דחה כב' השופט נאמן את טענתה של העיריה, ודי בכך בכדי לדחות את התובענה על הסף. עוד טענה גלי גיל, כי היא והעיריה הגיעו להסכם הפשרה לאחר שהיא התנגדה להקמת ספורט-לי במקום כה קרוב אליה, כאשר בזמנו הובטח לה כי היא תהיה הקאנטרי קלאב של העיר. בעקבות הבטחה זו, היא הסכימה לדרישות שונות של העיריה, המופיעות בהסכם ההתקשרות כמו מתן הנחה בשיעור של 20% לתושבי העיר, כמו מתן עדיפות להם במכירת מנויים וכמו הקמת ועד משותף שישתתף בניהול הקאנטרי גלי גיל לצורך הפעלתו לטובת תושבי העיר. כן נטען כי הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין, ועל כן חלה חובה מוגברת על הצדדים לכבדו ולפעול על פיו. בנוסף טענה גלי-גיל, כי הסירה את כל תביעותיה כנגד העיריה וזאת בהתאם להסכמי הפשרה אליהם הגיעו הצדדים במסגרת ההליכים המשפטיים, בכך היטיבה עם העירייה. זאת ועוד: העיריה אשר תומכת גם כספית בספורט-לי, יוצרת מצב שבו לא ניתן לגלי-גיל לקיים תחרות הוגנת. כתוצאה מהתנהלותה המתוארת של העיריה, נפגעות הכנסותיה של גלי-גיל באופן משמעותי. ועוד: יש הבדל מהותי בין ספורט-לי לגלי-גיל כיוון שספורט לי מיועד רק לפעילות ספורטיבית, ואילו גלי-גיל גם לפעילות חברתית תרבותית, הכוללת חוגי העשרה, הרצאות בנושאים שונים, מפגשי תרבות, אירועים חברתיים ומשפחתיים, הופעות ועוד. מינוי זוגי בגלי גיל 4,787 ₪ בעוד שבספורט לי 2,680. דיון מעשה בית-דין 12. טענת גלי-גיל לפיה יש לדחות את התביעה בשל מעשה בית-דין, נדחית על ידי. התביעה לפני השופט נאמן היתה לתשלום פיצויים. אין עילתה זהה לעילה שלפנינו. אמנם ישנה בפסק הדין שם התייחסות לזכותה של העיריה או העדר זכותה לבטל את ההסכם, אולם אין בה משום קביעת פלוגתא פסוקה לענייננו. על אף אורכם, אביא את דבריי השופט נאמן עליהם ביקשה גלי-גיל להסתמך, ושלעמדתי מראים כגירסתי: "12. משקבעתי שהעירייה הפרה את התחייבויותיה על-פי הסכם הפשרה, עלי לדון בטענת העירייה כי גם אם ייקבע שהיא הפרה את הסכם הפשרה, הרי שיש לראותו כבטל לאור הלכת ההשתחררות, בהיותו נוגד את תקנת הציבור/האינטרס הציבורי. העירייה סמכה יתדותיה בעניין זה על בג"ץ 311/60 מילר נ' שר התחבורה פ"ד טו(3), 1989, שם קבע כב' השופט זוסמן שיש להכיר בכלל משפטי שמאפשר לרשויות המנהל להשתחרר מחוזיהן מבלי שהן ייחשבו כמי שמפרות אותן, זאת כל אימת שצרכיה החיוניים של הרשות יחייבו את ביטולו. העירייה טוענת שמקרה זה הינו אחד מאותם המקרים המצדיקים העדפת שיקול של טובת הציבור על פני השיקול שיש לקיים הסכמים וכי עמדת המשפט הישראלי היא כי התחייבות חוזית המגבילה את חופש העיסוק של אחד המתקשרים, עשויה להיחשב כנוגדת את תקנת הציבור. אין לי אלא לדחות טיעון זה. בענייננו אין מדובר בהסכם רגיל אלא בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. פסק-דין שבהסכמה ממוזגת בו שתי תכונות, של הסכם ושל פסק דין. הלכה פסוקה היא כי בעל דין, הרוצה לבטל פסק- דין שניתן בהסכמה מחמת פגם בהסכם שהוא בשורשו של פסק הדין, עליו להגיש תובענה משלו לביטול פסק הדין. אין הביטול יכול להיעשות על דרך של הגנה מפני תביעה אחרת [...]" (ההדגשה במקור). ... 13. כדי להפיס את דעת העירייה אציין עוד, כי גם אם הייתה טענתה נדונה לגופה, נראה, כי לא היה עולה בידה להצליח בה (ההדגשה לא במקור). עיון בפסיקה מגלה, כי הגם שעקרונית הכירו בתי המשפט בכוחה של הרשות להשתחרר מחוזה, בפועל מעטים המקרים שנתקבלה טענה זו שעל בסיסה שוחררה הרשות מהחוזה על יסוד הלכת ההשתחררות. הכלל הוא שהרשות חייבת לקיים הסכמים כמו כל צד להסכם, ואילו השחרור מקיום ההסכם הוא החריג (ההדגשה הנ"ל במקור). בחריג זה ניתן לעשות שימוש רק כאשר הנסיבות הן כאלה שניתן לקיים רק את החובה השלטונית, וקיומה של זו אינו מאפשר קיום החוזה בו זמנית. בנסיבות אלה, ובשים לב לפירוש הסכם הפשרה כפי שנעשה על- ידי במסגרת פסק דין זה, קשה להניח, שהיה עולה בידי העירייה לשכנע את בית המשפט שיש הצדקה להחיל את הלכת ההשתחררות" (ההדגשה הנ"ל לא במקור). 13. עולה מהמצוטט שאין קביעה של השופט לגבי טענתה של העיריה כי חלה הלכת ההשתחררות: השופט קבע שהוא לא מקבל את טענת ההגנה של העיריה שלא הייתה הפרה של ההסכם. כמו כן, נכתב כי המדובר בטענת הגנה שהועלתה על ידי העיריה וככזו לא ניתן על פיה לבטל הסכם, זאת ועוד: השופט נאמן ציין כי הדרך הנכונה, מבחינה פרוצדוראלית, לתקוף את ההסכם היא בהגשת תובענה נפרדת, וכך עשתה העיריה. לגופו של עניין לא ניתנה הכרעה כלשהי. העדר הקביעה לעניין רצונה של העיריה להשתחרר מההסכם אף עולה מסעיף 13 בפסק הדין, ששם הביע השופט את דעתו לעניין ההשתחררות מעבר לנדרש. דיון בהלכת ההשתחררות מחייב דיון אם ההגבלה ראויה, מהי טובת הציבור ועוד, כפי שנדרש לעשות בתובענה זו, אך לא היה נדרש במסגרת פסק הדין שם וגם לא נעשה. 14. זאת ועוד: אפילו קבע השופט נאמן בסוגיית ההשתחררות, הרי מדובר בעילת תביעה חדשה, שנוצרה לאחר שחלו הנסיבות הרלוונטיות לפסק דינו. העילה החדשה היא הודעת הביטול. לצורך קביעה אם היא בת-תוקף נבדקות הנסיבות הסמוכות לה ואין הן בהכרח זהות לאלו שחלו קודם למתן פסק דינו של השופט נאמן. 15. נסכם, אם כן, ונקבע כי לא הוקם המחסום של מעשה בית דין (לרבות "פלוגתא פסוקה") כנגד הטענה של העיריה כי היא זכאית להפסיק את ההסכם ולהשתחרר מההגבלות שהוא מטיל עליה. חוזה למועד שאינו קצוב 16. לדעתי הסכם הפשרה הוא הסכם למועד שאינו קצוב, והעיריה רשאית להפסיקו עם הודעה מראש, שתיכנס לתוקפה תוך זמן סביר, שייקבע לפי הנסיבות. מנגד סבורה אני, כי לא עמדה לעיריה הזכות להפסיק את החוזה באופן מיידי, עם ההודעה, בשל טענותיה האחרות (מניעת תחרות שלא כדין והלכת ההשתחררות בשל שינוי נסיבות). באשר לטענה כי ההסכם הוא הסכם מגביל, הרי דעתי היא שההסכם אכן הינו הסכם מגביל, אולם בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, כפי שאנמק בהמשך, אין לקבוע כי ההסכם בטל בשל היותו מגביל, אלא זוהי אחת מהנסיבות שיש להתחשב בהן בעת שייקבע "הזמן הסביר" שיש מקום לתתו ממועד ההודעה של העיריה על הפסקת ההסכם ועד להפסקתו, וזאת בהיות ההסכם הסכם לזמן לא קצוב. 17. בהסכם הפשרה לא נזכר מועד לתפוגת תוקף ההתחייבות של העיריה שלא לקיים חוגים בספורט-לי, שגלי-גיל מקיימת אצלה. בהעדר מועד קצוב, יש לקבוע אם הצדדים התכוונו לתקופה מסויימת שניתן ללמוד עליה מכלל הנסיבות הקשורות בהסכם, כמו עד תום התקופה החוזית, או שמא היתה כוונתם לתקופה בלתי מוגבלת בזמן, שעל פי ההלכה יש לקבוע אותה לזמן סביר לאחר חתימת ההסכם בהתאם לכל הנסיבות הקשורות בהסכם. 18. אעיר כי על אף נסיונה של העיריה לטעון כי הסכם הפשרה בא על הרקע של רצון לקיים יחסים תקינים בין העיריה לגלי-גיל ולמעשה ללא תמורה, מעין "הסכם ג'נטלמני" סבורה אני כי ההסכם היה הסכם בתמורה, שיש בו גמירות דעת ליצור יחסים משפטיים של התחייבויות וזכויות. אמנם הסכם הפשרה פותח במילים "מסמך זה נכתב מתוך רצון טוב של ראש עיריית קרית מוצקין חיים צורי והנהלת קאנטרי קלאב "גלי גיל" בקרית מוצקין", אולם נפסק כי עצם הזכרת מילים מעין אלו אינם מבטלות את אופיו ההסכמי של המסמך: "השאלה אם מסמך מסוים הינו חוזה או הסכם ג'נטלמני תלויה, בראש ובראשונה, בכוונת הצדדים למסמך. אם הצדדים גמרו בדעתם ליצור חיובים משפטיים, המעניקים זכויות ומטילים חובות בתחום המשפא, הרי זה חוזה, ודיני החוזים חלים עליו. אם, לעומת זאת, לא הייתה גמירת-דעת של הצדדים ליצוא חיובים משפטיים כאלה, אין זה חוזה אלא הסכם ג'נטלמני, ואין דיני החוזים חלים עליו... כוונת הצדדים, כפי שהיא עולה מכל הנסיבות השייכות לעניין, עשויה לגבור אפילו על התבטאות הצדדים. ... נניח כי הוראה במסמך, הנושא כותרת של חוזה, אומרת שאין תוקף משפטי לאותו מסמך או שההתחייבויות באותו מסמך הן התחייבויות של כבוד ולא חיובים משפטיים, או שהיא נוקטת לשון דומה. אף-על-פי-כן, אם ברור מתוך יתר ההוראות של המסמך, כמו גם מנסיבות אחרות הכרוכות בעריכת המסמך, שהצדדים התכוונו ליצור חוזה בעל תוקף משפטי, תגבר הכוונה על אותה הוראה. שוב, הוראה כזאת תהיה נתון חשוב, שיש לקחתו בחשבון שעה שבאים לקבוע את מעמד המסמך. אך, כמו בכותרת, אין היא בהכרח נתון יחיד ומכריע. ההכרעה לעניין מעמדו של המסמך תלויה במכלול הנסיבות השייכות לעניין זה" (ע"א 3833/93 לוין נ' לוין, פ"ד מח(2) (1994) 862, 869-870; ראו גם ג' שלו "הסכמים ג'נטלמניים (שם זמני)", משפטים לב(3) 2002; ג' שלו דיני חוזים - החלק הכללי לקראת קודפיקציה של המשפט האזרחי 23 (2005). הסכם הפשרה לא נעשה ללא תמורה של גלי-גיל, כפי שניסתה העיריה לטעון: התמורה היתה בכך שגלי-גיל ויתרה על כל תביעותיה, ואין נפקא מינא אם לא היו לה, על פי הסכם ההקמה, זכויות לבלעדיות להפעלת קאנטרי קלאב בתחומי קרית מוצקין אם לאו. גלי-גיל טענה כי כן היתה הבטחה כזו ומצג כזה. ויתורה על כל תביעותיה באותו שלב, איפשר המשך הקמת הבריכה והמבנים של ספורט-לי בכפוף להסכם. כמו כן, אין לשכוח כי על פי הסכם ההתקשרות גלי-גיל התחייבה לתת הטבות שונות לתושבי מוצקין. גלי-גיל אף השקיעה כספים מרובים בהקמת המתקנים של הקאנטרי קלאב ובתום ההסכם עליה להחזיר את כל האתר על מבניו לידי העיריה. העיריה תקבלו חינם אין כסף. מדובר בחוזה כלכלי-מסחרי, כאשר המטרה של גלי גיל היא בוודאי להחזיר את השקעותיה ואף לקבל עודף-רווח. לפיכך, היה לה אינטרס ברור, שההגבלה על תחרות עמה בחוגים, תהיה בת תוקף לתקופה ארוכה ככל שניתן. מדובר בחוזה עסקי מסחרי, ומכאן שתכליתו האובייקטיבית, הינה התכלית המגשימה את ההיגיון הכלכלי מסחרי המונח ביסודו של החוזה ובהתאם אף יש לפרשו : "בקרבנו עצמנו אל פירושו של חוזה על נושא עסקי, נשים בכלינו שכל ישר של אנשי עסק סבירים והגונים, ועל דרך זה נהפוך בו בחוזה בנסותנו להתחקות אחר כוונותיהם של הצדדים" (ע"א 5795/90 סקלי נ' דורען בע"מ, פ"ד מו(5) 811, 819 (1992)). 19. ההלכה קבעה כי קיימת חזקה עובדתית, שחוזה אינו נערך לצמיתות ואין הכרח כי סיומו יגיע רק בהסכמת כל הצדדים לו, אלא די שאחד הצדדים ירצה לשים לו קץ (ע"א 5925/06 אלי בלום נ' אנגלו סכסון-סוכנות לנכסים (ישראל 1992), ניתן ביום 13/2/08 וראו גם סקירת ההלכה ופיתוחה לאורך התקופה בפסקי הדין שנסקרו בפסק דין זה). בהשלמה לחזקה זו, נקבע כי החזקה היא ראייתית בלבד, ומטרתה לסייע להגיע לכוונת הצדדים מקום שזו איננה ברורה (ע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות נ' פאנל חברות התעופה, ניתן ביום 3.5.94). 20. ובחזרה לנקודת המוצא שלי, לפיה הצדדים לא התכוונו לקבוע כבר באותו מועד זמן לתפוגה של ההגבלה. מעיון בהסכם הפשרה, רואים כי הצדדים ידעו לקצוב זמן כאשר סברו שיש לעשות זאת: כך באשר להמנעות ממכירת מנויים לבריכה למשך שנה והימנעות מפתיחת חדר כושר בשטח הבריכה בשנתיים הראשונות ומנגד ההגבלה בדבר המנעות מקיום החוגים מבלי לקצוב לה זמן. לא היתה כל סיבה שלא לקבוע בהסכם את תקופת תחולתה של ההגבלה, לו זה היה מבוקשם של הצדדים. על פי כל הנסיבות, נראה כי הצדדים נמנעו מתוך מודעות שבאותו שלב עדיין לא גובשה עמדה מוסכמת באשר לאורך התקופה בה תימנע העיריה מפתיחת חוגים בספורט לי. 21 בע"א 442/85 זוהר נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ, פ"ד מד(3) 661, 671 נכתב, אמנם באשר להסכם של יצרן- משווק, אולם הלכה בת תוקף אף לענייננו, כי הביטול יהיה תוך זמן סביר ממועד ההודעה על הביטול: "ואכן, בהתחשב בקצב חיי המסחר, לא יתכן שחוזה, אף שלא הוגבל בזמן, יחייב את הצדדים לצמיתות. ביחסי יצרן (או ספק) לבין המשווקים למיניהם המקדמים את מכירותיו קיים נימוק נוסף לכך, והוא האמון ההדדי שיחסים אלה מחייבים. ראה פסק דין Martin-Baker [36], at 583, ואצלנו ת"א (ת"א) 242/79 [18]. כשאחד הצדדים מבקש לנתק את הקשר, אין אפשרות ואין טעם לחייב אותו להמשיך בו נגד רצונו. לא ניתן להבטיח קיומם של יחסי אמון בכפייה. הבעיה שלפנינו איננה, איפוא, אם חוזה מסחרי, ובכלל זה חוזה בין יצרן למשווק, שנעשה לתקופה בלתי מוגבלת בזמן, ניתן לביטול על-ידי מתן הודעה סבירה, אלא מהו אורך הזמן הסביר, הנדרש להודעת הבטול". מהו אם כן "הזמן הסביר" שנכון להורות עליו במקרה שלפני? לפני שאבוא לתת תשובתי לשאלה זו, אדון בטענת העיריה שיש לה זכות לבטל את הסכם הפשרה על אתר, עם הודעת הביטול מיום 25/3/07, כאשר לטענתה זו, המסתמכת על טעמים של טובת הציבור והגבל עסקי, יש חשיבות לעניין אורך התקופה שתיחשב כזמן סביר ממועד הודעת הביטול ועד למועד ביטול ההסכם לאחר "זמן סביר". האם רשאית העיריה להשתחרר על אתר עקב היות ההסכם "הסכם מגביל". 22. על אף שהן השופט נאמן בפסק דינו והן בית המשפט העליון, אשר ישב בערעור על פסק הדין, לא נזקקו לסוגיה אם ההסכם הוא הסכם שיש בו הגבל עסקי, לעמדתי, ההסכם בין העיריה לבין גלי-גיל לפיו ספורט לי לא יקיים חוגים המתקיימים בגלי-גיל, הוא הסכם שיש בו הגבל עסקי בהתאם לסעיף 2 לחוק ההגבלים העסקיים, המובא להלן, לנוחות הקורא: "2.(א) הסדר כובל הוא הסדר הנעשה בין בני אדם המנהלים עסקים, לפיו אחד הצדדים לפחות מגביל עצמו באופן העלול למנוע או להפחית את התחרות בעסקים בינו לבין הצדדים האחרים להסדר, או חלק מהם, או בינו לבין אדם שאינו צד להסדר. (ב) מבלי לגרוע מכלליות האמור בסעיף קטן (א) יראו כהסדר כובל הסדר שבו הכבילה נוגעת לאחד העניינים הבאים: (1) המחיר שיידרש, שיוצע או שישולם; (2) הריווח שיופק; (3) חלוקת השוק, כולו או חלקו, לפי מקום העיסוק או לפי האנשים או סוג האנשים שעמם יעסקו; (4) כמות הנכסים או השירותים שבעסק, איכותם או סוגם". 23. הבדיקה אם הסכם מכיל הסדר כובל יהיה לפי שני מבחנים: מבחן פונקציונאלי של פגיעה בתחרות, לפיו אחד הצדדים מגביל עצמו באופן העלול למנוע או להפחית את התחרות; ומבחן צורני, לפיו חזקה חלוטה היא שהסדרים המופיעים בסעיף 2(ב) לחוק הם הסדרים כובלים (וראו דנ"א 4465/98 טבעול (1993) בע"מ נ' שף הים (1994) בע"מ ואח', פ"ד נו(1) 56, להלן - "פס"ד שף הים"). 24. ההסכם בדבר הימנעות מקיום חוגים, מטרתו למנוע תחרות על מנת להיטיב עם גלי-גיל בתמורה להתחייבויותיה. הוא למעשה "חלוקת השוק, כולו או חלקו, לפי מקום העיסוק" או הסכם בדבר "כמות.. השירותים שבעסק, איכותם או סוגם". אין ההסכם נכנס לגידרם של אחד החריגים על פי החוק (סעיף 3). יצויין כי העיריה על אף שאיננה "מנהל העסקים" הרגיל, הרי יש לראותה כמנהל עסקים בפועלה על פי חוזים בתחום האזרחי (וראו בספרם של מיכל (שיצר) גל ומנחם פרלמן ניתוח משפטי וכלכלי של דיני ההגבלים העסקיים, כרך ראשון הוצאת נבו בעמ' 240 -244) מה גם שבמקרה זה היה ההסכם הסכם בעל אופי מסחרי מובהק. 25. על אף האמור לעיל, לעמדתי אין להתיר לעירייה להשתחרר מנימוק זה, שכן הוא לא הועלה או לא נידון לפני הערכאות הקודמות ואף לפני הועלה לחילופין. משמע מכאן, שהעיריה, מטעמיה שלה, לא עמדה על כך שיוכרז כי הסכם הפשרה בטל בשל היותו הסדר מגביל. אינני סבורה שיש להתיר לה להעלות טיעון זה בשלב כה מאוחר, כאשר נפסקו בפסק דין חלוט פיצויים על פיו ואף בית המשפט העליון הורה על צו מניעה כל זמן שההסכם לא יבוטל על ידי בית משפט זה בתיק זה. אוסיף שנימוק זה הובא בשולי הטענות של העיריה, על דרך הטיעון החלופי, כאשר מירב הטענות מוקדשות לזכותה של העיריה, לעמדתה, להשתחרר מההסכם בשל תקנת הציבור והצרכים המשתנים של תושביה. אולם עובדה זו, שההסכם הוא הסכם מגביל חייב להילקח בחשבון כאחד הנימוקים לקביעת הזמן הסביר להמשך תוקפו של ההסכם, אם בכלל, לאחר מתן הודעה הביטול על ידי העיריה, שכן הוא בניגוד לדין. השתחררות על אתר בשל "תקנת הציבור" 26. אף טענה זו הועלתה על ידי העיריה, כטענה חלופית לטענה שיש לסיים את ההסכם, כיוון שאינו לזמן קצוב. אדון בטענה זו, על אף שקיבלתי את עמדתה של העיריה, כי ההסכם הוא לזמן קצוב, שכן יש לקבוע את הזמן הסביר לסיומו מיום ההודעה, כאשר אחד הנימוקים יהיה אם הוא בניגוד לתקנת הציבור. 27. לטענת העיריה, יש לה זכות לבטל את ההסכם באופן מיידי, עם ההודעה על הביטול, מטעמים של חופש העיסוק ותחרות חופשית. הקאנטרי קלאב החל לפעול בשנת 1988 בעוד שמרכז ספורט-לי החל לפעול בשנת 1997, מכאן שבמשך 9 שנים הקאנטרי פעל ללא תחרות. מיום חתימת ההסכם העיריה לא יכולה היתה להתחרות בקאנטרי על ידי הפעלת חוגים שהיו מופעלים עת חתמו הצדדים על ההסכם. בהינתן כי עברו כמעט 15 שנה מהחתימה על ההסכם אין זה מתקבל על הדעת כי הקאנטרי יפעל ללא מתחרים. עוד הוסיפה העיריה, כי כרשות ציבורית היא מחויבת לפעול לטובת האינטרס של תושביה ולהעמיד לרשותם אפשרויות בחירה רחבות ומגוונות ככל האפשר. האינטרס הציבורי הוא כי לכל תושב קרית מוצקין תהא הבחירה בין רכישת מנוי במרכז ספורט ונופש גדול (דוגמת הקאנטרי קלאב או ספורט-לי) הכולל שירותים רבים, לבין רכישת מנוי בחדר כושר. כמו כן, יש להתחשב באינטרס של תושבי העיר שיוצע להם מגוון של מחירים לעריכת מנוי. ככל שתתאפשר תחרות גדולה יותר כך המחיר לתושבי קרית מוצקין יהיה נמוך יותר ואיכות השירותים שתוצע תהא גבוהה יותר. המחיר של מנוי בגלי-גיל יקר בהרבה מזה של ספורט-לי ואינו בהישג ידם של רבים מתושבי העיר. 28. גלי-גיל טענה כי בשל מעורבותה של העיריה בספורט-לי (סבסוד מחירים, דרישות תכנוניות נגדה ועוד) לא תתכן תחרות עסקית בין השתיים, שכן ספורט-לי נהנית מתקצוב של העיריה והיא לא פועלת על בסיס כלכלי גרידא, בעוד הקאנטרי קלאב הוא מוסד כלכלי עסקי בלבד. לטענת גלי-גיל השוני הנ"ל מהותי והוא המונע תחרות הוגנת. מכאן הצורך בקיומו של הסכם הפשרה המאפשר לה לקיים חוגים שאינם קיימים בספורט-לי וההופכים את שירותיה לשונים מאלו שבספורט-לי ומאפשרים קביעת מחיר גבוה יותר למנוייה. 29. הזכות ל"חופש העיסוק" קיבלה תוקף חוקתי בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. חופש העיסוק כולל בתוכו גם את התחרות החופשית, שכן העדר תחרות חופשית מגביל את חופש העיסוק. בטלותו של הסכם להגבלת חופש העיסוק, נעשית על פי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973, הקובע כי "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל" (וראו דיון רחב במשמעותה של "תקנת הציבור" בדבריו של הנשיא ברק בע"א 6601/96 AES SYSTEM INC ואח' נ משה סער ואח', פ"ד נד(3) 850). אל מול חופש העיסוק והתחרות החופשית, עומד העקרון שחוזים יש לכבד, שאף הוא ערך הכלול במונח "תקנת הציבור". השאלה איזה מהעקרונות יגבר תלויה בנסיבות (וראו דנ"א 4465/98 טבעול (1993) בע"מ נ' שף-הים (1994) בע"מ ואח' פ"ד נו(1) 56, 70). 30. בנידוננו, יש בהגבלה על קיום חוגים בספורט-לי משום פגיעה בחופש העיסוק שלה. מנגד העיריה חתמה על הסכם הפשרה בבוחרה לוותר על קיום מספר חוגים אצל ספורט-לי, כאשר בכך איננה שוללת חוגים אלה מתושביה אלא מספקת להם אותם באמצעות גלי-גיל. זאת ועוד, בסביבה, כפי שהוכח, יש מועדוני ספורט רבים, כך שפתוחה הדרך לפני התושבים לבחור להם מועדוני ספורט אחרים לפי נוחיותם ואמצעיהם. כמו כן בתמורה להענקת השימוש לתקופה החוזית על פי הסכם ההתקשרות, העיריה אמורה היתה לקבל דמי שימוש ובתום התקופה החוזית, היא תקבל את כל האתר על מתקניו שנבנו בסכומי כסף גבוהים על ידי גלי-גיל. לא ניתן לבטל את הטובה שתושבי העיר קיבלו תמורת הויתור על קיום החוגים הנדונים בספורט לי. 31. הצדדים הקדישו מאמצים מרובים לשכנע - העיריה בטענתה כי חלו שינויים המחייבים קיום החוגים גם בספורט-לי בשל הדרישה לספורט ופנאי שהולכת וגדלה ובשל המחירים היקרים שגלי -גיל גובה, וגלי-גיל בטענתה כי לא חלו שינויים כה מהותיים המחייבים קיום החוגים גם בספורט לי. בחנתי את עדויות המומחים מטעם שני הצדדים, שדנו בהיקף גידול האוכלוסיה ומועדוני הספורט בקריית מוצקין וב"עיר הקריות". העיריה הגישה חוות דעת של תמיר בן שחר וגלי גיל הגישה חוות דעת של פרופ' מיכאל פרי. לא שוכנעתי כי לא ניתן - על אף שהאוכלוסיה גדלה וגברה הדרישה לספורט ולעיסוקי-פנאי כמו חוגים - לקיים חוגים אלו בגלי-גיל, כך שיספקו את הדרישה של אנשי העיר. נראה לי כי בנסיבות יש לתת משקל רב יותר לעקרון של קיום הסכמים גם, ואולי בעיקר, על ידי גוף ציבורי כמו העיריה. "נקבע בפסיקה כי אם ההגבלה על חופש העיסוק סבירה והוגנת כלפי הצדדים עצמם, רק לעיתים רחוקות תיחשב היא כנוגדת את האינטרס הציבורי" (ע"א 2600/90 עלית נ' סרנגה, פ"ד מט(5) 796, 809 והאסמכתאות המצוטטות שם). זו היתה דרכו של בית-המשפט גם בפרשת מעיינות הגליל (ע"א 618/85 מעיינות הגליל המערביבע"מ נ' תבורי - ביח"ר למשקאות קלים בע"מ, פ"ד מ(4) 343), בהשקיפו על תקנת הציבור מבעד לחובה לקיים הסכמים: "תקנתו של הציבור תהא דווקא בעמידה על קיום ההתחייבות החוזית שהמערערים נטלו על עצמם מרצונם" (שם, 350). 32. בסוקרי את כל הנסיבות, דעתי היא שאין ליתן לעיריה להשתחרר מההסכם מיום ההודעה על ביטולו בשל היותו נוגד את תקנת הציבור, אלא ההגבלה על התחרות היא אחד מהשיקולים שיש לשקול בבואנו לקבוע את מועד סיומו של ההסכם, לאחר שניתן לו זמן סביר על פי הנהוג בחוזה שלא נקבע מועד לסיומו. השתחררות מחוזה רשות 33. חוזה רשות הוא חוזה שצד אחד לו היא רשות ציבורית, והצד האחר הוא אדם או תאגיד פרטי. חלות עליו שתי מערכות דינים, "דואליות נורמטיבית": מערכת דיני החוזים, ומערכת דיני המינהל הציבורי (וראו, בג"צ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור ואח', פ"ד לה(1), 421, 435). בבוא הרשות להפסיק הסכם, חלים עליה כללים כמו חובת תום הלב, הגינות, יושר, סבירות ושוויון, כאשרחובתה לנהוג על פיהם היא חובה מוגברת (וראו, בין היתר, ע"א 6518/98 הוד אביב בע"מ נ' מנהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(4) 28). 34. אם העיריה תהא רשאית להשתחרר מההסכם, הרי שחרור זה בהתאם לסעיפים 7 ו-8 לחוק החוזים (תרופות) הביטול יהיה מיידי. אולם הביטול צריך שייעשה על פי הכללים שנזכרו לעיל, של הגינות ושל יושר וכתוצאה מכך בשל צרכים חיוניים בלבד של הרשות (בג"ץ 311/60 מילר מהנדס (סוכנות ויבוא) בע"מ נ' שר התחבורה ואח', פ"ד טו (3) 1989, 2005). עיון בפסיקה מגלה, כי חרף ההלכה האמורה, בפועל מעטים המקרים בהם שוחררה רשות ציבורית מחיוביה החוזיים על-יסוד הלכת ההשתחררות. הכלל המנחה הוא שחוזים יש לקיים, וההשתחררות מקיום החוזה היא בגדר יוצא מן הכלל, אשר ניתן להצדיקו רק בנסיבות חריגות, בהן ביצועו של החוזה אינו מתיישב עם החובה השלטונית. כתבה לעניין זה פרופ' שלו בספרה חוזי רשות בישראל: "שקלול האינטרסים בסוגיית ההשתחררות מחוזה שלטוני, יעשה, על-פי הלכת מילר, באמצעות המבחן של צרכי ציבור חיוניים: רק באותן נסיבות שבהן אין צורכי ציבור חיוניים מתיישבים עם המשך קיום החוזה או עם תוצאותיו, יוכר כוח השלטון להשתחרר מן החוזה. אין די, אפוא, בשינוי בעלמא במדיניות הרשות. אין די גם בטענה סתמית בדבר צורכי ציבור. נדרשת הערכתם של צורכי ציבור כעומדים בסתירה להתחייבות החוזית שנטלה על עצמה הרשות, ואינם יכולים לדור בכפיפה אחת עם החוזה". 35. יישומה של הלכה זו במקרה שלפנינו, שולל את טענתה של העירייה המבקשת לשחרר אותה מחיוביה החוזיים: העיריה לא הוכיחה כי מדובר בצורכי ציבור חיוניים. היא לא הוכיחה כי יש פגיעה מהותית בציבור. מהו הזמן הסביר בנסיבות להפסקת הסכם הפשרה 36. אבוא לסכם. הנתונים העומדים לפני הם כדלקמן: גלי גיל "נהנתה" עד היום מתנאים של חוסר תחרות מזה כ- 22 שנים (החל מהקמת גלי-גיל ב- 1988 ועד היום), וזאת בהתעלם שבחלק מהתקופה ככל הנראה העיריה הפרה את ההסכם. ההסכם הוא במהותו הסכם שיש בו הגבל עסקי, אולם בית המשפט העליון הורה בפסק דינו על צו מניעה כנגד העיריה, אשר נדחה לכניסה לתוקף ביום 1/6/10 אלא אם יבוטל על ידי בית משפט זה. ההסכם מונע תחרות חופשית לגבי קיום חוגים. מנגד יש לקחת בחשבון שהעיריה חתמה על הסכם וחובת תום הלב מחייבת כיבוד הסכמים. כן יש לקחת בחשבון כי העיריה עומדת לקבל את הנכס בתום תקופת ההתקשרות החוזית, כך שהציבור בתחומיה עומד לקבל תמורה בעד ההמנעות מקיום החוגים, ואף קיבל תמורה עד היום בדרך של קבלת הנחות שונות והטבות בגלי-גיל. 37. בשוקלי את כל הנסיבות שתיארתי, דעתי היא שהיה להורות על הפסקת ההסכם בתום שנתיים מיום הודעת הביטול. הודעת הביטול ניתנה ביום 25/3/07, דהיינו ביטולו של ההסכם יהיה החל מיום 25/3/09. דא-עקא שבית המשפט העליון בפסק דינו מיום 11/6/09 הורה על צו מניעה אשר עמד להכנס לתוקפו ביום 1/6/10. דהיינו בתקופה עד למתן פסק דינו של בית המשפט העליון, ראו כל הערכאות שדנו בעניין (השופט נאמן ובית המשפט העליון) את ההסכם כתקף. בית המשפט העליון דחה את כניסת צו המניעה לתוקפו כדי לא לפגוע במנויים לספורט-לי שכבר רכשו את המנוי ושלמו עבורו. לכן קבעו כי צו המניעה ייכנס לתוקפו רק ביום 1/6/10. בנסיבות אלו סבורה אני שמן הדין לקבוע כי ההסכם בטל בתקופה המוקדמת ביותר שבה לא היה צו המניעה בתוקף, וזה היה ביום מתן פסק הדין של בית המשפט העליון, דהיינו ביום 11/6/09. הסיבה לכך היתה שלא לפגוע במנויים אשר כבר נרשמו לספורט-לי, כאמור. בנסיבות אלו סבורה אני כי יש להורות על ביטול ההסכם החל מיום 11/6/09, וכך אני מורה. 38. אני מחייבת את גלי גיל לשלם לעיריה את שכר טרחתו של עורך דינה בסכום של 15,000 ₪ + מע"מ. סכום זה ישולם עד ליום 1/10/10, שאם לא כן יישא ריבית חוקית והפרשי הצמדה החל מהיום. כן תישא הנתבעת בהוצאות העיריה למעט הוצאות המומחים, שכל צד יישא בהוצאות המומחה מטעמו. ביטול הסכם פשרהחוזהמתן תוקף של פסק דיןביטול חוזההסכם פשרהפשרה