ביטול עיקול עקב עיכוב ביצוע פסק דין

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול עיקול עקב עיכוב ביצוע פסק דין: בפניי בקשה של הנתבעים לביטול עיקול שניתן על נכסי מקרקעין שבבעלותם. ביום 4.10.2011 ניתן פסק דין חלקי של בית המשפט המחוזי (השופטת ד' פלפל), לפיו חוייבו הנתבעים להעביר על שמם של התובעים זכויות במספר נכסי מקרקעין כדלקמן: שישית מהזכויות במגרש נווה עוז, מחצית מהזכויות במתחם בילינסון ומחצית מהזכויות במתחם גני תקווה. התובעים ביקשו להטיל עיקול זמני על המתחמים האמורים, כדי להבטיח את ביצועו של פסק הדין ולמנוע מצב שבו הנתבעים יבצעו דיספוזיציות בהם. מדובר בעיקול בתכוף לאחר מתן פסק הדין נגד הנתבעים, בהתאם לתקנה 363(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות"). ביום 5.10.2011 ניתן צו עיקול כמבוקש. בעקבות הטלת העיקול ביקשו הנתבעים ביום 14.11.2011 את ביטולו בדרך של צמצומו והמרתו ברישום הערות אזהרה על דירות מסויימות במתחמי גני תקווה ונווה עוז. ביום 27.11.2011 הורה בית המשפט (השופטת ד' פלפל) על עיכוב ביצועו של פסק הדין בכל הנוגע להעברת הזכויות במקרקעין. בית המשפט הורה במקביל לרשום הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין לפיה "הקרקע מעוכבת עד מתן החלטה בבית המשפט העליון ולכן אין לעשות בה כל דיספוזיציות." בעקבות החלטה זו טענו הנתבעים כי גם מטעם זה של עיכוב הביצוע, יש להורות על ביטולו של צו העיקול. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושמעתי השלמת טיעון בעל פה, באתי לכלל מסקנה כי יש להורות על ביטולו של העיקול כנגד רישום הערת אזהרה על המקרקעין, והכל מן הטעמים שיפורטו להלן. ראשית לכל, יש לדחות את טענתם המקדמית של הנתבעים לפיה עצם עיכוב ביצועו של פסק הדין שומט מניה וביה את הבסיס להטלת העיקול. אכן, אין עסקינן בעיקול זמני שהוטל לפי תקנה 374 לתקנות, קרי, עיקול שהוטל במהלך ברור התביעה וקודם שניתן בה פסק דין. לו היה מדובר בעיקול מסוג כזה, פשיטא שעיכוב ביצועו של פסק הדין לא היה בו כדי להצדיק את ביטולו של העיקול, שהרי לא יעלה על הדעת כי מי שנמצא זכאי לעיקול זמני בטרם ניתן פסק הדין, יאבד את זכותו זו דווקא לאחר שהדין נפסק לטובתו. מאידך, העובדה שמדובר בעיקול מסוג אחר, לפי תקנה 363(ב) לתקנות, שניתן לאחר מתן פסק הדין, אין פירושה שעיכוב הביצוע שומט את הבסיס מתחת לעיקול. כידוע, תכליתו של עיקול זמני לפי תקנה 363(ב) היא לגשר על פרק הזמן שחולף מיום שנפסק הדין ועד אשר ניתן לבצעו בלשכת ההוצאה לפועל, על מנת למנוע הברחת רכושו של הנתבע במהלך אותו פרק זמן: "התקנה באה לגשר על פער הזמן שבין מתן פסק הדין ובין פתיחת ההליכים בלשכת ההוצאה לפועל, והיא מאפשרת לבית המשפט להבטיח את ביצועו של פסק הדין שנתן, שלא יבריח הנתבע רכוש עד שיהא סיפק בידי התובע לפנות למשרד ההוצאה לפועל." (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), ע' 599). ראה גם ע"א 890/05 עוזי משה נ' שרב השקעות בע"מ (2005) (פורסם באתר משפטי) : "דומה כי תכלית הוראה זו היא למנוע הברחת נכסים על ידי החייב בפרק הזמן העשוי לחלוף ממועד מתן פסק-הדין ועד מועד פתיחת תיק הוצל"פ לביצועו של פסק-הדין. פרק הזמן של "בתכוף לאחריו" נועד לאפשר למבקש שהות מספקת לפתוח תיק הוצאה לפועל לביצוע פסק הדין." אכן, מרגע שביצועו של פסק הדין עוכב, לא ניתן לבצעו בלשכת ההוצאה לפועל. מאידך, כל עוד לא בוטל פסק הדין, יש לראות בעיכוב הביצוע החלטה זמנית בלבד שאינה מכריעה בזכויות הצדדים ובודאי שאינה משנה את פסק הדין אלא רק מקפיאה את המצב. על כן, אין בעיכוב הביצוע כדי לשלול מהתובע שזכה בדין מלאחוז בסעדים זמניים על מנת להגן על פירות זכייתו. כל הגורס אחרת, מעמיד את הזוכה במצב גרוע יותר מזה שבו נמצא טרם זכייתו: בהיותו תובע "רגיל", הוא יכול היה לבקש להטיל עיקול זמני על נכסי הנתבע, ומדוע איפוא שדווקא לאחר שזכה בדין, קרי, תביעתו נבדקה ונמצאה מוצדקת, תימנע ממנו אפשרות זו רק משום שביצועו של פסק הדין עוכב? יחד עם זאת, גם כאשר עסקינן בסעד זמני לאחר מתן פסק הדין, חלות הוראותיה של תקנה 362(ב) לתקנות. על פיהן, שומה על בית המשפט לבחון האם הסעד צודק וראוי בנסיבות הענין ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש, והאם מאזן הנוחות נוטה לטובתו של התובע. ההקלה היחידה עם תובע שמבקש סעד זמני לאחר מתן פסק הדין היא שאין הוא נדרש להמציא ערובה או התחייבות כתנאי למתן הסעד, וגם איננו נדרש להגיש בקשה בכתב או לתמוך את הבקשה בתצהיר (ראה תקנה 363(ב)). כמו כן, מטבע הדברים בעיקול כזה התובע לא נדרש להוכיח זכות לכאורה, שהרי זו הוכרה במסגרת פסק הדין בו זכה. כאשר באים לבחון בעניננו את השאלה האם העיקול צודק וראוי בנסיבות הענין ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש, והאם מאזן הנוחות נוטה לטובתם של התובעים, יש ליתן את הדעת על כך שברגע שתירשם הערת אזהרה האוסרת על ביצועה של כל דיספוזיציה במקרקעין, כפי שממילא הורה בית המשפט המחוזי במסגרת החלטתו לעכב את הביצוע, החשש מפני הברחת נכסים על ידי הנתבעים מתפוגג במידה רבה, שכן הערה כזו אמורה למנוע כל נסיון להבריח נכסים, אם יהיה כזה. מכאן מתבקשת המסקנה שסעד של עיקול איננו דרוש באמת ובתמים על מנת להגן על פירות הזכייה של התובעים כאשר ניתן להסתפק בסעד של צו לאיסור דיספוזיציה, קרי, מדובר בסעד לא מידתי. בענין זה טען ב"כ התובעים כי בשונה מסעד של עיקול, שמונע כל אפשרות להברחת נכסים, צו לאיסור דיספוזיציה איננו מבטיח תוצאה כזו, אך לא שוכנעתי כי באמת ובתמים קיים הבדל כזה בין שני סוגי הסעדים. יצויין כי גם כאשר נרשם צו עיקול, אין כל מניעה לרשום עיקול מאוחר יותר לטובת צד שלישי כך שגם מבחינה זו אין עדיפות לצו עיקול על פני צו לאיסור דיספוזיציה. באשר לחשש מפני רישום הערות אזהרה נוספות, הרי שענין זה ניתן להסדרה באמצעות האופן בו תנוסח ההערה בדבר איסור דיספוזיציה, ובשים לב לכך שמדובר בהערה שניתנת לפי צו שיפוטי מחייב כלפי כולי עלמא. נזכיר את הוראת ס' 131 לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), לפיה לא תירשם עיסקה הסותרת את תוכן ההערה לפי ס' 130 לחוק המקרקעין, כל עוד לא נמחקה ההערה. זאת ועוד, מקובלת עליי טענתם של הנתבעים לפיה פגיעתו התדמיתית של עיקול זמני רעה יותר ביחס לצו איסור דיספוזיציה, שכן מבחינתם של גופים פיננסיים כמו בנקים שמעניקים לנתבעים אשראי, עיקול זמני נתפס כאינדיקציה לחוב כספי המעיד על מצב כלכלי רעוע של בעל הנכס, ואילו צו איסור דיספוזיציה ביחס לנכס מעיד אך ורק על מחלוקת לגבי הזכויות בנכס ולא על מצבו הכלכלי של בעליו. מכאן שגם מאזן הנוחות נוטה לטובתם של הנתבעים דווקא. בנסיבות אלה, העיקול על הנכסים יבוטל, אך זאת רק לאחר שתירשם הערה על המקרקעין שעוקלו, לפי ס' 130 לחוק המקרקעין, לפיה אין לרשום עסקאות או הערות אזהרה כלשהן בנוגע למקרקעין עד לאחר הכרעה בערעור שהגישו הנתבעים על פסק הדין החלקי. לא שוכנעתי כי יש הצדקה לייחד את הערת האזהרה אך ורק לאותן דירות בודדות שהציעו הנתבעים. ממילא, בהחלטה לעכב את הביצוע, ניתנה הוראה לרשום הערת אזהרה על המקרקעין שבמחלוקת, ולא רק על הדירות שהציעו הנתבעים. גם לגופו של ענין, ההצעה לייחד את הערת האזהרה לדירות מסויימות בלבד, אינה עולה בקנה אחד עם הוראות פסק הדין, שהתייחסו למקרקעין שבמחלוקת כמכלול, ולא לדירה זו או אחרת. כאשר עסקינן בעיקול לאחר שניתן פסק הדין, אין הרשם מוסמך לבחון האם פסק הדין מוצדק אם לאו והעיקול צריך להלום את פסק הדין, בלא סטיה לכיוון זה או אחר. בשולי הדברים אציין כי אינני מקבל את טענת הנתבעים לפיה משעוכב ביצועו של פסק הדין, אין עוד סמכות לרשם לדון בבקשה לעיקול זמני. עסקינן במישורים שונים זה מזה: מישור עיכוב הביצוע לחוד ומישור הסעד הזמני לחוד. העובדה שהביצוע עוכב אין פירושה שאבדה לתובעים הזכות לנסות ולהבטיח את ביצועו של פסק הדין, באמצעות סעד של עיקול, בהנחה שבבוא העת יידחה הערעור על פסק הדין ועיכוב הביצוע יבוטל. ממילא ניתן גם להמיר את העיקול בהערת אזהרה כאמור, גם אם נוסחה רחב יותר מהנוסח שנקבע בהחלטה לעכב את הביצוע. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות.ביצוע פסק דיןעיכוב ביצועעיקול