קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להארכת מועד להגשת כתב תשובה: המבקש הגיש תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המשיב, המבוססת על מכירת כמות מסויימת של דולרים זימבאוויים בבנקנוטים. המשיב ביקש רשות להתגונן בפני התביעה בטענת "פרעתי", כשהוא משליך יהבו על הסכם שנחתם בין הצדדים ביום 7.11.83(להלן - "הסכם הפרעון"). לאחר חקירה קצרה של המשיב על תצהירו, שנקטעה על-ידי הרשם המלומד בעודה באיבה, ניתנה למשיב רשות להתגונן ונקבע כי תצהירו מיום 16.11.83ישמש כתב-הגנה (החלטת הרשם מיום 8.3.84בת.ה. 8453/83). במועד שנקבע לשימוע ההוכחות הגיש בא-כח המשיב כראיה את תצהירו הנ"ל של המשיב ואת הסכם הפרעון, וזאת בהסתמך על תקנה 246(א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984[14]. בא-כח המבקש ביקש לחקור את המשיב על תצהירו, בהתאם לתקנה 246ב), בציינו כי מטרת החקירה הינה לגבי נסיבות עריכת הסכם הפרעון, במטרה להוכיח את טענות המבקש כי התקשר בהסכם זה בשל מרמה, כפיה ועושק מצד המשיב, ואף הודיע למשיב על ביטול ההסכם בשל כך. בקשתו זו נדחתה בהחלטה מפורטת מיום 13.11.84(עמ' 9- 13לפרטיכל המודפס), בעיקר מהטעם שאין המבקש רשאי להרחיב את היריעה ולהעלות טענות מעין אלה, שלא בא זכרן בכתבי הטענות, בלא שהגיש כתב תשובה אשר בו השמיע אותן טענות. אחר הדברים האלה נדחה המשך הדיון בשל עתירת בא-כח המבקש לאפשר לו להגיש בקשה להארכת המועד להגשת כתב תשובה, וזאת לאחר לבטים לא מעטים. עתה עותר המבקש בת.ה. 1452/84 להארכת המועד להגשת כתב התשובה, בו חפץ הוא להעלות את טענות המרמה, הכפיה והעושק לגבי הסכם הפרעון. .2בא כוחו המלומד של המבקש, עורך-דין הופר, האריך כהנה וכהנה בפירוט נימוקי בקשתו וטיעוניו, אך לאחר פיזור "ערפל הקרב", נותרות 4טענות עיקריות, שעליהן מושתתת בקשתו, והן: א. לא היה צורך בהגשת כתב תשובה על מנת לאפשר למבקש לשטוח בפני בית-המשפט את היריעה העובדתית המתייחסת לטענות הנ"ל לגבי הסכם הפרעון. כל כך על שום שבעת הדיון בבקשת הרשות להתגונן, הושג הסכם דיוני שבמסגרתו הסכים עורך-דין הופר לצירוף הסכם הפרעון לתצהיר המשיב, למרות שלא צורף מלכתחילה, ומאידך גיסא הוסכם כי המבקש יהא זכאי להוכיח במשפט גופו את כל טענותיו לענין הסכם הפרעון בלא הגבלה. לדבריו הדבר גם משתמע מצורת ניהול הדיון בבקשת הרשות להתגונן ומההחלטה שניתנה בסיומו. ב. מכל פנים אורח ניהול הדיון וההחלטה שניתנה בבקשת הרשות להתגונן, דיים כדי להוות צידוק סביר לאיחור שבהגשת הבקשה להארכת המועד. ג. כתב תשובה כמוהו ככתב-הגנה, וכשם שאין להתעלם מכתב הגנה המוגש על-ידי נתבע בטרם ניתן פסק-דין כנגדו, כך יש להתחשב בכתב תשובה המוגש בטרם ניתן פסק דין בתיק זה, והמבקש צירף כתב תשובה לבקשתו. ד. המשיב לא הופתע כל עיקר מהעלאת הטענות האמורות כנגד הסכם הפרעון, וכמו כן מאזן הנוחות מטה את הכף לטובת המבקש וקורא שלא להקפיד במקרה דנן על מיצוי פורמלי ודווקני של סדרי הדין, באשר ייגרם בכך קיפוח למבקש. .3 כנגדו גורס בא כוחו המלומד של המשיב, עורך-דין צנג, כי אין לקבל את הטענות האמורות, ולא עוד אלא שאף מצויים טעמים נוספים המצדיקים דחיית הבקשה, והם: א. הבקשה לא הוגשה בנקיון כפיים, שכן הטענה בדבר הסכם דיוני אין בה אמת, והנסיבות של הדיון בסוגיית גילוי המסמכים וסדר שמעת הראיות מוכיחות אף הן חוסר תום לב מצד המבקש. ב. הבקשה הוגשה באיחור ניכר, ולמעשה בלא שהמבקש מנסה לתרץ ולהסביר את איחורו. ג. אפילו ננסה ליחס למבקש נסיון ליתן הסבר לאיחור בגין טענתו בדבר הסכם דיוני כאמור, אזי יש כאן במקרה הטוב, טעות או רשלנות של פרקליט שאינה מצדיקה הארכת המועד. .4אתייחס תחילה לטיעוניו של עורך-דין הופר, כסדרן לעיל: א. הטענה כי לא היה צורך בכתב תשובה, אין בה ולא כלום. בראש ובראשונה יש לציין כי למעשה כבר ניתנה החלטה מפורטת בעת שמיעת ההוכחות, על פיה יש צורך בהגשת תשובה כדי שייפתח למבקש הפתח הדרוש לשם העלאת טענותיו הנ"ל לגבי הסכם הפרעון, ואין לי אלא להפנות לאותה החלטה. אולם אף לגופה של טענה זו, אין לקבלה. אין ממש בנסיונו של בא-כח המבקש להעלות תוספות שונות לדיון שנוהל במסגרת הבקשה לרשות להתגונן. כידוע, דברים המושמעים בחלל האולם בעת הדיון, אינם הופכים לחומר ראיה. ולא צריכה להיות להם השפעה כלשהי על ממצאי בית המשפט ושיקוליו כל עוד לא מצאו ביטויים בפרטיכל (ע"א 553/83 [1]). לפיכך יש לבחון טענה זו לאור הכתוב בפרטיכל ובהחלטת הרשם, ותו לא. אכן חקירת המשיב על תצהירו הוגבלה על-ידי כבוד הרשם, וזאת מאחר והוברר כי יש למשיב הגנה לכאורה, ולפיכך לא היה מקום להאריך בחקירה ללא צורך, אלא הרשם החליט כי יש להותיר את החקירה הממצה לדיון בתיק לגופו. לנסות ולדלות מכך הסכם דיוני או היתר מטעם בית המשפט להרחבת היריעה והעלאת טענות שאינן מופיעות בכתבי הטענות, זהו נסיון שאי אפשר להכשירו אפילו בדוחק רב. אין ספק, שלאחר שלא ניתן לבא-כח המבקש לחקור את המשיב לגבי נסיבות עריכת הסכם הפרעון, היה עליו להיחפז ולהעלות את טענותיו האמורות לגבי מרמה, כפיה ועושק, עלי כתב תשובה. ב. אשר לטענה כי נסיבות הדיון בבקשת הרשות להתגונן היוו לפחות צידוק סביר לאיחור שבהבאת הבקשה דנן להארכת המועד, יש לדון בה בצוותא עם טענת בא-כח המשיב לגבי האיחור הבלתי סביר, אליבא דגירסתו. ראשית, יש להכריע כאן בפלוגתא שנפלה בין הפרקליטים לגבי השאלה, האם יש להחיל על הבקשה את הוראת תקנה 528רישא או סיפא. תקנה 528לתקנות [15] היא מחליפתה של תקנה 488לתקנות תשכ"ג [16]. לפי הרישא של תקנה זו רשאי בית המשפט להאריך מועד לפי שיקול דעתו, מקום שבו נקבע המועד על-ידי בית המשפט, ואילו לפי הסיפא רשאי הוא להאריך מועד שנקבע בחיקוק רק "מטעמים מיוחדים שיירשמו". אליבא דכולי עלמא הרי שלפי תקנות תשכ"ג [15] היה המועד להגשת כתב תשובה בבחינת מועד שנקבע בחיקוק, ולכן מצריך "טעמים מיוחדים" לשם הארכתו (ראה ד"ר זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' 4, עמ' 680[17]). המועד נקבע אז בתקנה 68בה נאמר כי התובע רשאי להגיש כתב תשובה בבית-המשפט המחוזי תוך 15יום מיום שהומצא לו כתב ההגנה. לעומת זאת בתקנה 61, שהחליפה את תקנה 68בתקנות תשמ"ד [14], נאמר כי "המועד להגשת כתב תשובה הוא, אם לא האריך אותו בית המשפט או הרשם, בבית המשפט המחוזי - תוך חמישה עשר ימים מיום שהומצא לו כתב ההגנה" (ההדגשה שלי - י' ג'). תוספת זו מלמדת כי לפי התקנה החדשה, יש להחיל את הרישא לתקנה 528, היינו יש לבית המשפט שיקול דעת לענין הארכת המועד להגשת כתב תשובה, ואין צורך בטעמים מיוחדים לשם כך. כך מצינו בספרו הנ"ל של ד"ר זוסמן [17] כי כשנקבע בתקנות כי ענין שבסדרי דין יעשה תוך תקופה מסויימת "או תוך זמן ארוך יותר כפי שנקבע על-ידי בית-המשפט", הרי עצם העובדה שבית-המשפט הוסמך לקבוע את הזמן, היא הנותנת שיש לו הכח להאריך את הזמן לפי תקנה 488רישא, ובמקרה כזה מסורה הארכת הזמן לשיקול דעתו של בית המשפט (ד"ר זוסמן, שם, בעמ' 680; ע"א 484/59 ליברמן נ' שטיינר [2]. אף על פי כן אין עורך-דין צנג אומר נואש, ולטענתו אפילו כך הוא, אזי אין לילך במקרה דנן בנתיב המותווה בתקנה החדשה, שכן הדבר יגרום לפגיעה בזכות מוקנית של מרשו אותה רכש מכח התקנה הישנה. בכך מנסה הוא להיתלות בהלכות שנפסקו בע"א 135/63 כורי [3], בעמ' 1860, ובע"פ 290/63נאשיף [4] בעמ' .576ואולם ההלכה הפסוקה היא כי אין בעל דין רוכש זכויות מוקנות בכל הנוגע לסדרי דין ולחוקים פרוצדורליים להבדיל מחוקים מהותיים, ואין ההלכות הנ"ל יכולות להושיע את המשיב. בע"א 135/63 [3] הנ"ל אמנם מדובר בשינוי של מועד שהיה קבוע בחוק מסויים ונקבע כי אם המועד הקודם טרם עבר בעת צאתו של החוק החדש, אזי קביעת המועד בחוק החדש תופסת לגבי המקרה שנידון שם, ואילו אם עבר המועד הישן לפני תיקון החוק, אזי בעל הדין קנה זכות וחסינות שלא להיות נטרד עוד. ואולם שם אמורים הדברים בחסינות לגבי זכות מהותית של רישום בלוח הזכויות, ואילו כאן טוען המשיב לזכות מוקנית דיונית. גם בע"פ/ 290/63[4] הנ"ל נאמר כי שעה שהחוק אינו משנה אלא את סדרי הדין והדיון של בתי המשפט, אין בעל דין יכול לטעון לקיומה של זכות מוקנית. עוה"ד צנג חפץ להסתמך על הקביעה בע"פ 290/63 [4] כי הזכות לתבוע והחבות להיתבע, עניינים מהותיים הם ולא דיוניים, וכי אם החוק פוגע בזכות או בחבות הנ"ל, אין הוא דיוני אלא מהותי. ואולם במקרה שלפנינו אין הדברים אמורים כלל בפגיעה בזכות לתבוע או בחבות להיתבע, ואין כאן אלא תיקון דיוני ולא מהותי. הילכך יש להחיל את הוראת הרישא של תקנה 528, שעל פיה נתון עניין הארכת המועד לשיקול דעתו של בית-המשפט. אכן מקום שבו נתונה הארכת המועד לשיקול דעתו של בית-המשפט, הרי ש"שיקול דעת זה אינו מוגבל, הפה שאסר הוא הפה שהתיר" (ד"ר זוסמן [17]. שם, עמ' 679), ובאין הוראה אחרת רשאי בית-המשפט להאריך את המועד בדיעבד, גם לאחר שכבר עבר. אף על פי כן גם כשאין צורך בטעם מיוחד, אין להאריך את המועד כדבר שבשיגרה, אלא שומה על המבקש להראות צידוק לכך (ד"ר זוסמן, שם [17] בע' 680). במקרה זה היה על המבקש להגיש את כתב התשובה תוך 15יום ממועד מתן ההחלטה בבקשת הרשות להתגונן, 8.3.84, היינו עד ליום .23.3.84הבקשה להארכת המועד הוגשה ביום 7.12.84, כ- 9חדשים לאחר המועד החוקי, ולאחר שכבר הוחל בשמיעת ההוכחות ובא-כח המשיב סיים את הבאת ראיותיו (המשיב הוא שפתח בהבאת הראיות). זהו איחור ניכר בנסיבות הענין, בפרט כשמדובר בתביעה שהמבקש הגישה בסדר דין מקוצר. לאור כל זאת ניתן היה לצפות שהמבקש יטרח ויעמול קשות כדי להצביע על טעם סביר לאיחור הזה. מסתבר כי למעשה מתמקדת הבקשה להארכת המועד אך ורק בטענות שונות שלאורן טוען המבקש כי אין צורך בהארכת מועד, אך אין הוא מנסה כל עיקר לתרץ ולהסביר את האיחור שבהגשת הבקשה. די היה בכך כדי לדחות את הבקשה, ואולם על מנת להפיס את דעתו של בא-כח המבקש אני נכון לבחון ולבדוק חרף זאת, באם עלה בידו להצביע על צידוק סביר לאיחור זה, למרות שהדבר לא נטען בבקשה בפה מלא. הצידוק אותו מנסה עורך-דין הופר להעלות עתה, הינו כי צורת הדיון בבקשת הרשות להתגונן וההחלטה שניתנה באותה בקשה, דיים כדי לנטוע בלב בא-כח המבקש את קו המחשבה לגבי הסכם דיוני ולגבי מתן היתר להעלאת כל הסוגיה הנדונה אף בלא צורך בהגשת כתב תשובה, ומשנוכח שאין הדבר כן, הגיש את הבקשה דנן להארכת המועד. שקלתי נסיבות אלה בקפידה, ומתוך גישה ליברלית, אך למרות שהפכתי והפכתי בכך, מסקנתי היא כי המבקש לא השכיל להצביע על צידוק של ממש. עורך-דין הופר טוען בבקשה ובטיעוניו בעל פה בתוקף כי הפרטיכל מוכיח את גירסתו האמורה, אך כפי שכבר פירטתי, אין בטענה זו ולא כלום. אורח הדיון וההחלטה בבקשת הרשות להתגונן, לא היה בהם כדי הסכם או היתר כלשהו, ולא עוד אלא שאף לא יכולים היו לעורר באופן סביר כל מחשבה לגבי הסכם או היתר מעין אלה. לא זו בלבד שאין כל טענה כי היתה כאן טעות כלשהי מצד עורך-דין הופר, שאותה מבקש הוא לתקן, אלא שאף לא נתגלתה כל סיבה סבירה להיווצרותה של טעות כזו, אפילו היתה נטענת. אמת הדבר כי אף שטעות שבחוק מצד עורך-דין אינה משמשת בדרך כלל צידוק לאיחור, הרי אין זה כלל נוקשה, ואין לומר כי זהו דין ולא יעבור כי בכל מקרה כזה לעולם לא יוארך המועד (ד"ר זוסמן, שם [17], 683, 684). אולם "טעות של עורך-דין או של בעל דין שגרמה לאיחור, ואפילו רשלנותם, אינן מונעות לחלוטין הארכת מועד, ובלבד שבעל דין אינו מסתפק בבקשה סתמית, אלא מבאר בתצהירו כיצד קרתה התקלה" (ד"ר זוסמן, שם [17], 681; המר' 533/62 פרחודניק [5]). במקרה שלפנינו לא ניתן למעשה ביאור כזה. אין כל טענה כאילו היתה כאן טעות שבחוק שבגינה סבור היה בא-כח המבקש שניתן להעלות טענות מסוג זה בלא כתב תשובה, וכאמור ההסתמכות הבלעדית היא על הדיון בבקשת הרשות להתגונן, שממנו לא ניתן לדלות, אפילו במאמץ רב, כל הסבר של ממש שיש בו כדי לתרץ את האיחור. בע"א 321/77 [6], נאמר כי גם כשמדובר בהארכת מועד על פי שיקול דעת בית-המשפט, עדיין שומה על בית-המשפט לבחון היטב אם טעמי המבקש מצדיקים את האיחור (באותו מקרה הודגש כי מדובר באיחור ניכר של 3חדשים, שעה שבענייננו מדובר באיחור המגיע לכדי כ- 9חדשים). עוד יש לציין כי בית המשפט מייחס משקל למידת האיחור, אפילו היה האיחור קטן, אין בכך בלבד כדי להצדיק הארכת המועד, ואילו ככל שהאיחור גדול יותר, מצבו של מבקש ההארכה קשה יותר (ד"ר זוסמן, שם [17] בע' 687; והשווה: ב"ש 208/68 לוי [7]; ב"ש 147/68 פרנקל [8]; ב"ש 135/68 גרוס [9]; המר' 593/68 שמעון [10] ורבים אחרים). ועוד מצינו כי "מותר לשופט ליתן דעתו לא רק לטעמים המשמשים צידוק לאיחור, אלא גם לגוף הענין, אך לעולם לא יתעלם השופט מענין האיחור והצדקתו, ולא יאריך את המועד מפאת טעמים הנוגעים לגוף העניין בלבד. כשלא נטען כל טעם שהוא העשוי - ולפעמים בדוחק - לשמש הצדק לאיחור, כי אז המבקש אינו ראוי לכך שבית-המשפט ישתמש לטובתו בשיקול דעתו, מתוך התחשבות בגוף הענין בלבד" (המר' 501/62 שמאל [11] בעמ' 10). במקרה זה, ככל שיגעתי, לא השכלתי לגלות צידוק כלשהו לאיחור הניכר, ואין ספק שהדבר חייב להיות בעוכריו של המבקש. ג. אשר לטענה כי יש להתחשב בכתב תשובה שהוגש באיחור, אפילו לא הוארך המועד להגשתו, וזאת כל עוד טרם ניתן פסק דין בתיק - אין בידי לקבלה חרף שנינותה. עורך-דין הופר מבקש ללמוד גזירה שווה מכתב הגנה, שלגביו נפסקה הלכה כי כל עוד לא ניתן פסק דין כנגד הנתבע, אין להתעלם ממנו, אפילו הוגש לאחר המועד (ד"ר זוסמן [17], עמ' 196, וכן עמ' 680; המר' 581/62 [11]). אכן כתב תשובה מהווה אף הוא כתב טענות, כמוהו ככתב הגנה, אך לעניננו יש הבדל משמעותי בין שני הכתבים הללו, שאינו מאפשר את מתיחת אותה השוואה ביניהם. במקרה שאין מוגש כתב הגנה, או שמתעלמים מכתב הגנה שהוגש, אזי התוצאה תהא בדרך-כלל כי התביעה תתקבל ותיחסם כליל דרכו של הנתבע להשגת יומו בבית המשפט. לא כן הוא לגבי כתב תשובה, שכאן התוצאה אינה קבלת או דחיית תביעה, אלא לכל היותר מניעת התובע מהעלאת סוגיה מסויימת שחייב היה להביאה בכתב תשובה. כפי שנאמר בע"א (ת"א) 284/67 (פס"מ ס"א [14] בע' 195, 197), הרי הטעם לאי מתן פס"ד שעה שהוגש כתב הגנה, ולו באיחור, הוא כי יש להבדיל בין נתבע שלא הגיש כלל כתב הגנה ובא לבקש ארכה, לבין נתבע שטעה או נכשל באיחור ובמועד הקבוע כבר מונח כתב הגנה לפני בית-המשפט, ואין חשש כי מדובר בנסיון להאריך את ההליכים. לא זו בלבד שטיבו של כתב הגנה שונה מזה של כתב תשובה, אלא שכאן אף לא היה מונח למעשה כל כתב תשובה, שעה שהוחל בשמיעת ההוכחות. טוען עורך-דין הופר כי כבר נפסקה הלכה כי מבחינה זו יש להתייחס לכתב תשובה באל כתב הגנה, וזאת בהמר' 501/62 [11] הנ"ל. טענה זו אין בה מאומה, בהמר' 501/62 נידון כתב תשובה שהיה כתב הגנה בפני כתב תביעה שכנגד, ובמקרה כזה כתב התשובה כמוהו ככתב הגנה לכל דבר (ראה ד"ר זוסמן, שם [17], עמ' 680, הערה 15). לא כן הוא במקרה דנן, בו אין מדובר בתביעה שכנגד, אלא בכתב תשובה שרשאי תובע להגישו בתגובה על הנאמר בכתב הגנה, ונסיונו של בא-כח המבקש להיתלות בכך, רק מדגיש את השוי שבין כתב התשובה האחרון לבין כתב הגנה. כתב תשובה שרשאי תובע להגיש לכתב הגנה, שהוא הכתב נשוא הדיון כאן, מעוגן בהוראת תקנה 61לתקנות תשמ"ד [15], שעה שכתב הגנה בפני תביעה שכנגד, שקרוי אף הוא כתב תשובה, קבוע בתקנה .62 ד. טענות בא-כח המבקש לגבי חוסר הפתעת המשיב, מאזן הנוחות ואי שמירה על סדרי הדין באורח דווקני, אין בהן מאומה. אין מדובר כאן בסעד מן היושר, וכבר צויין כי אין להאריך המועד מפאת שיקולים הנוגעים לגוף העניין בלבד. בכל מקרה שאין בעל דין טורח למלא אחר הוראות סדרי הדין, הריהו שולף מאמתחתו טענות של יושר וצדק, ואף שבתי המשפט נוקטים גישה ליברלית בתחום זה, אין פירושו של דבר שבכל מקרה ומקרה יש להיעתר לבקשת בעל דין להארכת המועד, מקום בו הוא חש עצמו מקופח בשל כך. אכן מצאתי בתקנות סדרי הדין של בית המשפט הגבוה באנגליה (צו 3תקנה 5לתקנות 1982[18]) כי ניתן לבית-המשפט שקול דעת נרחב להארכת מועד, כל אימת שנדרש הדבר למניעת אי-צדק, אך אין לומר כי בכל מקרה עמידה על משמר סדרי הדין, תוצאתה היא גרימת אי צדק. אם נתיר פריצת כל הסכרים בתחום זה, תהא התוצאה אנדרלמוסיה מוחלטת שתגרום לעוול ואי צדק קשים ביותר. יפים לכאן דברי כבוד השופט עציוני בע"א 759/76 (פז [12]), בעמ' 179, לאמור: "נכון הוא אמנם שאין בית משפט זה נוטה לקפח זכות מהותית בשל פגם פורמליסטי בלבד, ולעתים קרובות יתייחס לכן בליברליות לקיום הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, אולם... אין בכך כדי להתיר את הרסן ולהרשות לכל בעל דין לנהוג בתקנות הדיון כאוות נפשו, רוצה - מקימן, איננו רוצה - אינו מקיימן. אמנם אין הפרוצדורה ,מיטת סדום', אבל גם מזרן סתם אין היא, שאתה מקפלו וזורקו ממקום למקום...". ויפים אף דברי כבוד השופטת בן עתו בע"א 413/80 [13], בעמ' 73: "בית המשפט הוא אדון לפרוצדורה ולא עבד לה, אין לראותה בבחינת כבלים משעבדים, אלא כמכשיר שיש להשתמש בו ביד אמן תוך ניצולו הצודק והנכון. אולם התעלמות בלתי מוסברת ובלתי מוצדקת מכללי הדיון, עלולה לגרום עוול גדול למתדיין". .5לנוכח מסקנתי האמורה, אין צורך לדון בשלל טענותיו הנוספות של בא-כח המשיב. אסתפק בכך שאיני מקבל את טענתו כי הוברר שבמקרה זה נתגלה ונחשף חוסר נקיון כפיים או חוסר תום לב מצד המבקש. .6לפיכך הבקשה להארכת המועד להגשת כתב התשובה - נדחית. על המבקש לשלם למשיב הוצאות בקשה זו בסך -.000, 150שקל בתוספת מס-ערך-מוסף, בצירוף הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. הארכת מועדכתב תשובהמסמכים