תקנה 53 לתקנות סדר הדין האזרחי, מעניקה לנתבע את האפשרות להגיש תביעה שכנגד במקביל להגשת כתב ההגנה מטעמו. דהיינו, המועד להגשת כתב התביעה שכנגד זהה למועד הגשת כתב ההגנה. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להגשת תביעה שכנגד: רקע וטענות הצדדים מונחת לפניי בקשת הנתבעים 8 ו-10 (להלן: "המבקשים") להתיר להם להגיש תביעה שכנגד נגד התובעים, במסגרת התיק שבכותרת. ענייין בתובענה שהיא תולדה של האירוע הידוע בשם "אסון ורסאי", שהתרחש ביום 24.5.01, שעה שרצפת אולם אירועים קרסה במהלך חתונה, וכתוצאה מכך נהרגו 23 בני אדם ונפצעו מאות. התובענה בתיק המונח לפניי, הוגשה על ידי הבעלים של אולם האירועים, והיא מופנית נגד גורמים שונים, ביניהם המבקשים, אשר פיתחו את שיטת הבניה "פל-קל", שתוך שימוש בה נבנה האולם. המבקש, מר אלי רון, אשר הועמד לדין פלילי בעקבות האסון, הורשע ונדון למאסר בגין חלקו באחריות להתרחשות האירוע. המבקש וחברה שבשליטתו (נתבעים 8 ו-10 בתובענה) עותרים במסגרת הבקשה שהגישו להתיר להם להגיש תביעה שכנגד נגד התובעים, בגין נזקים שנגרמו להם, לטענתם, בשל התנהגותם הרשלנית של התובעים. לטענת המבקשים, הם נמנעו מלהגיש תביעה שכנגד עד כה, שכן במועד הגשת התביעה על ידי התובעים, היו התובעים מצויים בעיצומו של הליך פלילי שהתנהל נגדם בגין חלקם באחריות להתרחשות האירוע. לטענת המבקשים, היה מקום להמתין עד לסיומו של ההליך הפלילי שהתנהל נגד התובעים בטרם הגשת תביעה שכנגד, על מנת לבחון את הצורך בכך. משנדחה ערעור שהגישו התובעים על הרשעתם בבית המשפט העליון (ביום 5.7.10), פנו המבקשים אל ב"כ התובעים בבקשה לדעת האם בכוונתם להמשיך בניהול התביעה, ומשלא קיבלו תשובה, הגישו את הבקשה שלפניי. המבקשים מוסיפים וטוענים, כי משיקולים של יעילות הדיון ועל מנת למנוע את הצורך בקיום דיון נפרד באותן סוגיות, הם מבקשים להגיש תביעה שכנגד ולא לפתוח בהליך עצמאי נגד התובעים. עוד מציינים המבקשים, כי ההליך נמצא אך בראשיתו, כך שלא ייגרם נזק לאף אחד מהצדדים. התובעים מתנגדים לבקשה. הם טוענים, כי על פי תקנה 53 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), נתבע החפץ להגיש תביעה שכנגד רשאי לעשות כן בד בבד עם הגשת כתב ההגנה מטעמו, היינו בתוך 30 יום מקבלת כתב התביעה. בענייננו, מועד זה חלף זה מכבר. כתב ההגנה מטעם המבקשים הוגש ביום 9.12.09 מבלי שהוגש עימו כתב תביעה שכנגד ומבלי שנטענה בו טענה באשר לנזקים כלשהם שנגרמו למבקשים על ידי התובעים. טענה מסוג זה גם לא עלתה במסגרת הדיון שהתקיים ביום 29.6.10. התובעים מוסיפים וטוענים, כי קיומו של הליך ערעור פלילי תלוי ועומד בעניינם אינו מהווה טעם להימנעות מהגשת תביעה שכנגד במועד. התובעים טוענים עוד בהקשר זה, כי הליך הערעור בבית המשפט העליון התייחס רק לחלק מהתובעים, כך שהמבקשים יכולים היו להגיש תביעה שכנגד ביחס ליתר התובעים, לפני זמן רב. עוד טוענים התובעים, כי אין כלל רלבנטיות לתוצאות ההליך הפלילי להליך דנן, שכן נטלי ההוכחה בהליך האזרחי והפלילי שונים לחלוטין. התובעים מוסיפים וטוענים, כי הבקשה נגועה בשיהוי עמוק, ואין להיעתר לה. לבסוף טוענים התובעים, כי היה על המבקשים להגיש תביעתם בתוך תקופת ההתיישנות, דהיינו בתוך 7 שנים ממועד האירוע, ואולם הם לא עשו זאת. לפיכך, כך על פי הטענה, כל מטרתה של הבקשה היא ניסיון "לעקוף" את דיני ההתיישנות. בתשובה לתגובת התובעים טענו המבקשים, כי סעיף 4 לחוק ההתיישנות (להלן: "החוק") קובע חריג לדיני ההתיישנות הרגילים, במסגרתו "מוכשרת" תביעה שכנגד על אף קיומה של התיישנות. המבקשים טענו עוד, כי נזקיהם טרם התגבשו עד תומם לנוכח העובדה שהמבקש שהה במאסר, ועד לצאתו מהמאסר לא ניתן היה להעריך עד תום את הנזקים שנגרמו לו. דיון והכרעה תקנה 53 לתקנות מעניקה לנתבע את האפשרות להגיש תביעה שכנגד במקביל להגשת כתב ההגנה מטעמו. דהיינו, המועד להגשת כתב התביעה שכנגד זהה למועד הגשת כתב ההגנה. בענייננו, כתב התביעה מושא התיק שבכותרת הוגש ביום 15.5.08. כתב ההגנה מטעם המבקשים הוגש ביום 9.12.09, היינו כשנה וחצי לאחר הגשת התביעה, וזאת בהסכמת התובעים שנתנו את הסכמתם למתן ארכות להגשת כתב ההגנה. אין חולק כי המבקשים לא הגישו כתב תביעה שכנגד נגד התובעים במקביל לכתב ההגנה שהוגש מטעמם. לטענת המבקשים, כאמור, העיכוב בהגשת כתב התביעה שכנגד נבע מהמתנה לתוצאות הליכי ערעור בהם נקטו התובעים בגין הרשעתם בהליך הפלילי שהתנהל נגדם בעקבות אסון ורסאי, שעשויות היו, לשיטתם, לייתר את תביעת התובעים ואת הצורך בהגשת תביעה שכנגד. מנגד טוענים התובעים, כי הבקשה הוגשה בשיהוי ומטרתה "לעקוף" את דיני ההתיישנות, שכן המבקשים אינם יכולים לפתוח כעת בהליך עצמאי ונפרד נגדם בשל העובדה שעומדת לזכותם של התובעים טענת התיישנות מוצקה. עומדות לפנינו שתי שאלות הטעונות הכרעה: השאלה האחת היא, האם יש לקבל את טענת התובעים ולפיה, המשמעות של היענות לבקשת המבקשים היא, כי בכך יתאפשר להם "לעקוף" את דיני ההתיישנות ולהגיש נגד התובעים תביעה, חרף העובדה שחלפה תקופת ההתיישנות? אם אכן צודקים התובעים בטענה זו עולה שאלה שנייה והיא, האם בנסיבות הקיימות מוצדק לאפשר למבקשים "לעקוף" את דיני ההתיישנות? נקודת המוצא לדיוננו היא, שעילת התביעה של המבקשים נגד התובעים נולדה ביום בו אירע האסון, היינו ביום 24.5.01. מכאן, שבמועד בו הגישו המבקשים את הבקשה המונחת לפניי, חלפה תקופת ההתיישנות בת 7 השנים. מטעם זה, אילו המבקשים היו מגישים נגד התובעים תביעה עצמאית, היה מקום לדחות אותה כיוון שחלפה תקופת ההתיישנות. אלא, שבמטרה להימנע מתוצאה זו, מבקשים המבקשים להגיש תביעה שכנגד, ולא תביעה עצמאית, וזאת נוכח הוראת סעיף 4 לחוק ההתיישנות, הקובעת לאמור: "תביעה שכנגד וקיזוז בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה-שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות." סעיף זה קובע למעשה חריג לכללי ההתיישנות הרגילים. נקבע בו, כי תובע שכנגד אשר לא העלה, כנתבע, טענת התיישנות ביחס לתביעה העיקרית, או שהתביעה העיקרית שהוגשה נגדו לא התיישנה, "מוגן" מפני העלאת טענת התיישנות כלפי התביעה שכנגד שהוגשה על ידו, מצדו של התובע בתיק העיקרי, כאשר עניינן של שתי התביעות הוא אחד. הטעם לכך הוסבר בע"א 289/65 רובינשטיין נ' רון פ"ד כ(1) 505, 521 (1966) באופן הבא: "הרעיון העומד מאחורי ההוראה הזאת הוא להבטיח שוויון בין בעלי-הדין, בנוגע לענין של השמעת טענת התיישנות, כאשר אחד מהם הגיש תביעה והשני הגיש תביעה-שכנגד באותו נושא - לאמור: אם הנתבע לא טען כי התביעה של התובע התיישנה, אזי תובעת שורת הצדק כי גם לזה האחרון לא יורשה להשמיע טענת התיישנות כלפי התביעה-שכנגד, שהרי אין זה צודק לאפשר לתובע, משפתח בהליכים משפטיים כדי להשיג תרופה בענין המשמש גם נושא התביעה-שכנגד, לחסום בפני הנתבע, מקום שהתביעה הראשית לא התיישנה, או אף אם התיישנה ולא נטענה כלפיה טענת התיישנות, את הדרך לקבל את התרופה המבוקשת בתביעה-שכנגד". יוער, כי ניתן להצדיק, רעיונית, את הקביעה בסעיף 4 לפיה גם כאשר התביעה העיקרית לא התיישנה, מנוע התובע מלהעלות טענת התיישנות נגד הנתבע שהגיש נגדו תביעה שכנגד, בכך שיכול הנתבע לטעון כי אם היה הדבר תלוי רק בו, הוא לא היה מגיש כלל תביעה נגד התובע בעקבות הסכסוך שהתגלע ביניהם. ואולם, משבחר התובע להגיש תביעה נגדו, הרי שמן הצדק לאפשר גם לו להגיש תביעה שכנגד, באותו העניין, על מנת שהתמונה תתברר במלואה בפני בית המשפט. יש לציין, כי במקרה שלפנינו, גם לוּ היו המבקשים מגישים כתב תביעה שכנגד במועד, היינו בד בבד עם הגשת כתב ההגנה מטעמם, היה זה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. הטעם לכך הוא, שכתב התביעה במסגרת התיק דנן הוגש על ידי התובעים ביום 15.5.08, היינו 9 ימים בלבד לפני תום מועד ההתיישנות של עילת תביעתם. במקרה כזה, לאור הוראות סעיף 4 לחוק שהובאו לעיל, מנועים היו התובעים מלהעלות טענת התיישנות ביחס לתביעה שכנגד, אף אם זו הייתה מוגשת במועד. ואולם, כאמור, המבקשים לא הגישו כתב תביעה שכנגד במועד. בבקשה המונחת לפניי הם מבקשים, הלכה למעשה, כי תינתן להם ארכה לעשות זאת. כפי שציינתי, אילו היו המבקשים מגישים תביעה נפרדת, היה מקום לדחותה מחמת התיישנות. אלא שהמבקשים בחרו בדרך אחרת. באמצעות הבקשה המונחת לפניי, הם מבקשים, גם אם באיחור, להיכנס לפתח שפותח סעיף 4 לחוק ההתיישנות. יוצא, אפוא, כי יש ממש בטענת התובעים, כי היענות לבקשת המבקשים, תאפשר לאחרונים "לעקוף" את דיני ההתיישנות. השאלה הנשאלת היא, האם יש מקום, בנסיבות מקרה דנן, להתיר למבקשים לעשות זאת? מהטעמים אולם אפרט להלן, הגעתי לכלל מסקנה שיש להשיב על שאלה זו בחיוב. למרות שתביעתם של התובעים הוגשה זה מכבר, הדיון בה מצוי אך בראשיתו, ועד כה התקיימה בתיק ישיבת קדם משפט אחת בלבד. אחד הטעמים לעיכוב בשמיעת המשפט הוא, שבמקביל להליך המתברר לפניי, מתנהלים עוד מספר הליכים אזרחיים, אשר ההכרעה בהם עשויה להשפיע על אופן ניהול הדיון בתיק הנוכחי. זאת במיוחד על רקע העובדה, שהתביעה הנוכחית כוללת צדדים רבים (אשר חלקם שותפים להליכים האחרים), והיא מעוררת שאלות כבדות ומורכבות. אזכיר, כי לתובעים עצמם לא אצה הדרך, והם הגישו את תביעתם ימים ספורים לפני המועד בו תביעתם הייתה מתיישנת. לכך יש להוסיף, כי הן כנגד התובעים והן כנגד המבקשים התנהלו הליכים פליליים, במסגרתם מקצת מהצדדים לתביעה, ובראשם המבקש, ריצו עונשי מאסר בגין חלקם באירוע. טענת המבקשים כי הם ביקשו להמתין עד לסיום ההליכים הפליליים שהתנהלו נגד התובעים, אינה בלתי מתקבלת על הדעת. זאת ועוד, הן התובעים והן המבקשים נמצאו במסגרת ההליכים הפליליים שננקטו נגדם, כמי שנושאים באחריות לאסון שאירע. במסגרת התביעה שהתובעים הגישו בתיק שלפניי, הם תובעים כי המבקשים (ביחד עם הנתבעים האחרים) יפצו אותם על הנזקים שנגרמו להם, לטענתם. במצב דברים זה, כאשר ממילא תידון חלוקת האחריות בין התובעים לבין המבקשים, אני סבור כי שורת הצדק צריכה להביא לתוצאה, שיש לאפשר גם למבקשים להעלות את טענותיהם נגד התובעים, ויש לאפשר למבקשים לתבוע כי התובעים יפצו אותם על הנזקים שנגרמו להם, לטענתם. כאמור, הדיון בתיק זה מצוי רק בראשיתו, והענות לבקשת המבקשים, לא תביא לעיכוב בשמיעתו. סוף דבר הבקשה מתקבלת. המבקשים רשאים להגיש כתב תביעה שכנגד בתוך 30 ימים. ככל שזה יוגש, יגישו התובעים כתב הגנה בתביעה שכנגד בתוך 30 יום לאחר מכן. בהתאם להחלטה מיום 29.6.10, מתבקשים הצדדים למסור בתוך 30 יום הודעה מעדכנת באשר למצבם של ההליכים הנוספים התלויים ועומדים. 18. הגם שקיבלתי את בקשת המבקשים, אני סבור כי נוכח העובדה שהם לא הגישו תביעה שכנגד במועד, יש לחייב אותם בהוצאות. אני מחליט, אפוא, לחייב את המבקשים בהוצאות התובעים בסכום של 5,000 ₪ .תביעה שכנגד