בקשה להקדמת בחינת פטנט

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להקדמת בחינת פטנט: זהו ערעור על החלטתו של רשם הפטנטים, שדחה את בקשתו של המערער דנן להקדים את בחינתו של פטנט, שבקשה לרישומו הוגשה על-ידי אחר. עניינו של המערער בנושא נובע מכך, שהוא סבור שהפטנט שרוצה אותו אחר לרשום אינו אלא המצאה שהמערער כבר המציא מזמן וגם רשם לגביה מדגמים רשומים. החשש שלו הוא, שינתן פרסום לפי סעיף 16 לחוק הפטנטים, תשכ"ז1967- (להלן - החוק), ואותו אדם שהגיש את הבקשה משווק את המוצר בשוק, מיום שקיבל אישור שהגיש בקשה ועד שיוכרע בעניין הפטנט שלו, בכינוי של "בקשה תלויה ועומדת בפטנט", ואילו המערער יוכל להגיש את התנגדותו רק לאחר פרסום הקיבול לפי סעיף 26 לחוק. העניין המסחרי שיש למערער ברור. רשם הפטנטים השיב לו במכתב מיום 5.1.1998, שאין לו - למערער - אפשרות לבקש הקדמת בחינת הפטנט, כאמור בתקנה 35 לתקנות הפטנטים (נוהלי הלשכה סדרי דין, מסמכים ואגרות), תשכ"ח1968- (להלן - התקנות), משום שהתקנה הזאת מתייחסת למבקש בלבד, והמערער איננו מבקש הפטנט. הרשם מוסיף ואומר, שאין הוא רשאי לסטות מן ההוראה שבתקנה 34 לתקנות, שקובעת את סדר הבחינה של פטנטים, והוא "לפי סדר ההגשה". הערעור שבפניי הוא ערעור על החלטה זו. המערער, הגם שאינו משפטן, ער לעובדה שערעור בזכות יש רק על ההחלטה של הרשם שהיא סופית בעניין. הוא טוען, שהחלטתו של הרשם בנושא הזה, היא החלטה שמסיימת את העניין, כי אין אחריה דבר. בא-כוח הרשם, עורך-דין גולדשטיין, חזר וטען בפני את מה שכבר נטען במכתבו של רשם הפטנטים, דהיינו - שאין לצד שלישי מעמד לבקש הקדמת בחינת פטנט, שמישהו אחר ביקש אותו. בעלי-הדין לא נדרשו בפניי לשאלה, אם מדובר בכלל בהכרעה שיפוטית או מעין שיפוטית, שיש עליה ערעור, או שמא מדובר בהחלטה אדמיניסטרטיבית, שהתרופות לגביה אחרות. מכיוון שלא נטען בפני שאין מקום לערעור בגלל שמדובר בהחלטה אדמיניסטרטיבית, גם אני לא אדון בזה, במיוחד כשהיום הנטייה היא לא לשלוח אנשים לבג"ץ אם אפשר לסיים את העניין במסגרת של בית-משפט זה. בהנחה שמדובר בהחלטה שיפוטית שיש עליה ערעור, שוב נשאלת השאלה, האם החלטת הרשם היא החלטה "אשר סיימה את הדיון בהליך שנערך בפניו", כאמור בסעיף 174(א) לחוק, או שמא מדובר ב"החלטה אחרת", כאמור בסעיף 174(ב), שכן אם מדובר ב"החלטה אחרת" צריך לבקש רשות ערעור. כשלעצמי הייתי אומר שבקשה להקדים את בחינת הפטנט אינה הליך, וממילא ההחלטה אינה יכולה להיות החלטה שמסיימת את הדיון, ואם אינה החלטה אדמיניסטרטיבית, הרי שהיא "החלטה אחרת". אולם, לא הייתה בפניי טענה מקדמית שאין זכות ערעור, ולכן אינני רוצה לדחות את הערעור על-יסוד הטענה הזאת. אני רוצה לדון בטענה העניינית לגופה. מר ידידיה כהן - המערער - טוען בפניי, שההיגיון מחייב שגם צד שלישי, הרואה עצמו נפגע, יוכל להגיש בקשה להקדמת בחינה, שכן כל כולו של הסעיף 16 לא בא אלא להתרות וליידע אנשים כמוהו שהוגשה בקשה, כדי שיוכלו להגן על האינטרס שלהם. אם בסופו של דבר יצטרכו להמתין בהגשת ההתנגדות עד שיתפרסמו פרטי הפטנט, לפי המתואר בסעיף 26 לחוק, יתכן שיעברו שנים, שבמשכן נזקם הולך וגדל. אשר לטענה, שמלשון תקנה 35 לתקנות משתמע שרק מי שביקש את הפטנט יכול לבקש הקדמת בחינתו, משיב מר כהן שאין פלא בדבר הזה. התקנות תוקנו סמוך לחקיקת החוק, בשנת תשכ"ח1968-, ואילו הסעיפים 16 ו26- שאנו דנים בהם, הם תוצאה של תיקון משנת תשנ"ה.  עלי להודות שכל הטענות שטוען מר כהן הגיוניות ומתקבלות על הדעת ואולי גם צודקות. אבל אין הן עולות בקנה אחד עם האמור בחוק ובתקנות. ההסבר של מר כהן בקשר לנוסחה של תקנה 35 הוא הסבר מתקבל על הדעת, אלא שתיקונן של תקנות הוא הרבה יותר קל מחקיקתו של חוק. ואם העוסק בפרשנות היה סבור שיש מקום לתקן את תקנה 35 בעקבות חקיקת סעיף 16 לחוק, יכול היה לתקנה. מר כהן היפנה את תשומת ליבי למה שנאמר בדברי הכנסת, לפני הקריאה השנייה והשלישית של החוק, לגבי הסעיף 16. שם נאמר מפורשות, שהפרסום נועד לגלות את אוזנו של מי שאולי נתקפחה זכותו על-ידי הבקשה לפטנט. כידוע, דברי הכנסת אינם חלק מהחוק והמחלוקת אם מותר להשתמש בהם לצורך פרשנות או לא, לא הוכרעה וכנראה לא תוכרע לעולם. אבל גם בלי דברי הכנסת, ברור שמטרת הסעיף 16 היא ליידע את המעוניינים בדבר, כדי שיוכלו להגן על זכויותיהם. את המבקש לא צריך ליידע על-ידי פרסום, הוא יודע שהגיש בקשה. באמת פלא בעיניי מדוע לא הלכו ותיקנו גם את התקנות. תקנה 35 מדברת על מבקש. המונח "מבקש" לא מוגדר, לא בתקנות ולא בחוק. רציתי לנסות ולפרש את ה"מבקש" במקרה דנן כאילו הדבר מתייחס למי שביקש את ההקדמה ולאו דווקא מי שביקש את הפטנט, אבל, אין אתה יכול לאנוס את הדיבור של התקנה עד כדי כך. כדי להסביר זאת אני מאזכר את התקנה 35(א) בשלמותה. וזו לשונה: "מבקש שיש לו נימוקים סבירים לכך, רשאי להגיש לרשם בקשה מנומקת לבחינת הבקשה על אתר, ויצרף אליה את האגרה הקבועה". מי שחייב באגרה הוא מי שביקש את הפטנט, ולא מי שאולי יהיה בעתיד מתנגד. משום כך, לא יתכן שהכוונה הייתה לצד שלישי במונח "מבקש". המערער דנן מציין בעצמו בסעיף 9 לבקשה שהגיש לרשם, ואשר צורפה כנספח ב' להודעת הערעור, שהוא ער לכך שסמכות הרשם להיענות לבקשתו אינה יכולה לנבוע מן התקנה 35(א) לתקנות הפטנטים. הוא מציין, שהוא יצביע על מקורות משפטיים חלופיים לסמכותו של הרשם להיענות לבקשה: "יצביע ... לבקשה". הוא מצביע על דברי הכנסת שנאמרו בסעיף 16 לחוק. בעניין זה כבר דנתי וברור שדברי הכנסת אינם יכולים להוות מקור סמכות מפני שאינם חלק מהחקיקה. המערער טען בפני הרשם, מכיוון שהטענה נמצאת בנספח שצורף להודעת הערעור כאילו נטענה גם בפניי, טענה שמקור הסמכות נובע מסעיף 17 לחוק הפרשנות, תשמ"א1981-. סעיף 17 קובע שהסמכה לעשות דבר כלשהו משמעה גם הסמכה לקבוע נוהל עבודה לסדרי דיונים, ככל שאלה לא נקבעו בחיקוק. חוששני מאד שהפירוש שהמערער מנסה לפרש את סעיף 17 לחוק הפרשנות הוא פירוש רחב מידי. אי-אפשר בשום אופן לומר, שסדרי העבודה והנוהל לא נקבעו בחיקוק. הם נקבעו בתקנות עצמן, והתקנה 34 קובעת את סדר הבחינה בבקשות, והתקנה 35 קובעת חריג לכך. בקשתו של המערער מן הרשם לא היתה לקבוע סדרי עבודה, אלא הוא ביקש לעצמו זכות שהתקנה לא זיכתה אותו בה. באותו נספח המערער גם נדרש לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. לפי דעתו, הקביעה בסעיף 11 לאותו חוק יסוד, המחייבת כל רשות מרשויות השלטון לכבד זכויות שלפי חוק יסוד זה, מחייבת את הרשם לכבד את זכות הקניין של המערער באמצאה שהוא המציא. אני סבור שהשאלה של כיבוד זכות הקניין של המערער לא מתעוררת כלל. הרשם לא זלזל בזכותו, הוא לא קבע אם יש לו זכות, הוא בסך הכל נמנע מלשנות את הסדר בבחינת אותו פטנט שהמערער מתייחס אליו. הטענה האחרונה שטען המערער בפני הרשם נוגעת למאזן הנוחות. אני לא נדרש לטענה הזאת, מפני שהמערער משתמש שימוש מוטעה במונח "מאזן הנוחות". בסיכומו של דבר לי נראה, שיש הרבה היגיון בטענות של המערער, אלא שהן אינן עולות בקנה אחד עם התקנות. היה ראוי לתקן את התקנות. אם אדם יודע על-פי הפרסום לפי סעיף 16, שהוגשה בקשה לפטנט שהוא חושד שמא הוא פוגע בזכויותיו והוא צריך להתנגד, אבל הוא מנוע מלפעול עד שלא יהיה פרסום מפורט על-פי סעיף 26, מה הועילו חכמים בתקנתם? לדעתי, יש צורך לתקן את התקנות. אבל כל זמן שהן לא יתוקנו, אני רואה עצמי אנוס על-פי הדיבור של התקנות, ומשום כך אני דוחה את הערעור. בהתחשב עם מה שאמרתי לגבי צידקת הטענות מבחינה עקרונית ובהתחשב עם עמדת המדינה, אין צו להוצאות. פטנטים