קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא - הארכת מועד עקב טעות בתום לב: 1. לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין לעבודה בבאר-שבע שניתן ביום 5.11.98 ונמסר לב"כ המבקש ביום 22.11.98. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 7.2.99. 2. המבקש החליט לאחר התלבטות, שלא להגיש ערעור ושילם את הסכום שנפסק לחובתו (44,680 ש"ח) ב- 2 תשלומים. לאחר התשלום נדרש לשלם הפרשי הצמדה וריבית (בסך 30,848 ש"ח). עם הדרישה הוברר לו שבסיפא של פסק הדין נקבע כי אם הסך לא ישולם תוך 30 יום - ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (1994) ועד לתשלומה בפועל. בעקבות זאת - הוגשה בקשה לתיקון לטעות סופר, שנדחתה. לפיכך הינו מבקש להגיש ערעור ומבקש הארכת מועד להגשתו. 3. נימוקי הבקשה להארכת מועד הינם: נסיבות המקרה, טעות בתום לב מצד המבקש והתנהגות שלא בתוך לב מצד המשיבה. לעניין זה הביא ב"כ המבקש פסיקה של בית המשפט העליון לפיה יש מקרים בהם ישתמש בית הדין בסמכותו הטבועה למניעת עוול. כמו-כן צוין בבקשה כי פעל במהירות האפשרית בכל אחד משלבי השתלשלות העניינים (כפי שפורטה בסעיף 2 לעיל). 4. ב"כ המשיבה טוען כי הבקשה הוגשה באיחור רב, האיחור בהגשת הערעור נגוע בחוסר תום לב מצד המבקש ונובע כולו מעניינים סובייקטיביים שבשליטתו של המבקש. לטענתו טעות כאמור אינה טעם מיוחד, אין מדובר בנסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל דין ואין מקום לנקוט בגישה הסלחנית, כי העיכוב אינו נעוץ בנסיבות חיצוניות כאמור. ב"כ המשיבה מצביעה על כך שמפסיקת בית המשפט שהובאה ניתן ללמוד ההיפך ממה שמבקש ב"כ המבקש ללמוד. 5. בתגובת ב"כ המבקש לתשובת ב"כ המשיבה מתרעם הוא על הטענות כי נהג בחוסר תום לב ולגרסתו, משפנה וביקש פריסת החוב - היה מקום להסב תשומת לבו לכך שאי-תשלום החיוב תוך 30 יום יגרור הפרשי הצמדה וריבית החל מ- 1994, דהיינו להעמידו על טעותו. 6. א. הנימוק שהועלה להצדקת האיחור בהגשת הערעור הינו טעותו של עורך דין. אמנם טעותו של עורך דין "אינה יכולה לשמש טעם מיוחד להארכת המועד בדרך כלל", אך ההלכה אינה נוקשה, "יש אשר בית הדין יראה לצודק, בנסיבות מיוחדות, לסווג טעות כיוצאת מן הכלל, אם כי טעות של עורך דין אינה יכולה לשמש טעם מיוחד כשלעצמה. כאשר שוקלים את נסיבות המקרה ומתברר שהטעות אינה נובעת מרשלנות, מהזנחה או מזלזול בסדרי הדין, ניתן לראות בהן נסבה מקלה" (ראה דב"ע נו/ 24 - 13 , עיסא עבייד - ימית חניה גרירה ושירותים בע"מ ואח', פד"ע כט 648). בנסיבות העניין שבפני, מקובל עלי שבא-כוחו של המבקש טעה בתום לב, ולא הועמד על טעותו. אם נוסיף לכך את העובדה שסכום פסק הדין הנומינלי שולם במלואו - הרי שיש בכך נסיבות מקילות. ב. אשר לחשיבות הנושא - עסקינן בנושא בלתי שגרתי של "נזק שאינו ממוני" (עילה חוזית שמכוח סע' 13 לחוק לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970 ), נושא שאינו מגיע חדשות לבקרים לבחינתו על ידי בית הדין הארצי, ועל כן מן הראוי שבית הדין הארצי יבחן את המקרה הנדון (כפי שעשה לדוגמה בדב"ע נה/ 103 - 3 , עוויסאת נ. הוד חפר בע"מ מיום 29.10.96 - לא פורסם; דב"ע נו/ 13 - 3 , מדינת ישראל נ. בונה, מיום 26.9.96 - לא פורסם). ג. אשר לסיכויים לזכות בערעור - אין הם מהווים טעם בפני עצמו. יש לזכור שרשם בית הדין אינו משמש ערכאת ערעור ואין הוא מוסמך להיכנס לפני ולפנים בניתוח פסק הדין של בית הדין האזורי. אולם בנקודה אחת לפחות נראים הסיכויים לזכות בערעור טובים, על פניו: מחצית מסכום פסק הדין שולם תוך המועד שנקצב לתשלום, ולכן יש מקום לשקול ולבחון את תחולת הסנקציה והיקפה. 7. הצטרפותם של מספר טעמים: יש ומשקלם המצטבר של מספר טעמים, אשר כל אחד מהם, כשלעצמו, אינו מהווה 'טעם מיוחד' להארכת מועד, עולה לכדי טעם מיוחד כאשר מצרפים אותם יחד (דב"ע נג/ 95 - 9, גת - הבנק הבינלאומי הראשון, פד"ע כה 552). כאמור בדב"ע נג/ 95 - 9 הנ"ל יש לקחת בחשבון, בעת בחינת טענות במצטבר לאור מכלול הנסיבות, את התנהגות המבקש ולבחון אם תרם ברשלנותו לעיכוב. בחינת השתלשלות העניינים בתיק זה אינה מצביעה על רשלנות של המבקש. לכן, משמצרפים בנסיבות עניין זה את הטעות בתום לב, את הנושא הבלתי שגרתי ואת סיכויי הערעור, הרי שבהצטרפותם של טעמים אלו - שכל אחד מהם אינו מהווה טעם מיוחד - הריהם מהווים טעם מיוחד. 8. לאור כל האמור לעיל - מוארך המועד להגשת ערעור. 9. ב"כ המבקש יגיש הערעור תוך 30 יום. 10. המבקש ישלם למשיבה סך 500 ש"ח (כולל) בגין הוצאות ישיבה זו.הארכת מועדתום לב