הודעת אדם שנפטר כראיה

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קבילות הודעה של אדם שנפטר / הודעת אדם שנפטר כראיה: בפני בקשה למתן החלטה בדבר קבילותן של הודעות המנוח ז"ל, שהיה במועדים הרלוונטיים לכתב האישום מנהל השיווק של הנאשמת 1, כראיה לתוכנן בכפוף להתייצבות גובי ההודעות מטעם הרשות להגבלים עסקיים למתן עדות בפני בית המשפט. ההודעות אשר מבקש ב"כ המאשימה להגיש כראיה, הן הודעות המנוח כפי שנרשמו מפיו בשתי הזדמנויות שונות. ההודעה הראשונה נרשמה במהלך חקירתו בידי החוקר מישל גוויסר במחסני הנאשמת 1 ביום 20.6.93, וההודעה השניה נרשמה במהלך חקירתו בידי החוקר אריה אשד, במשרדי הרשות להגבלים עסקיים, אשר נעשתה תחת אזהרה ביום 16.11.95. בטרם נגבתה הודעה זו, נתבקש המנוח לקרוא את נוסח הודעתו מיום 20.6.93, והוא אישר בחתימתו כי "אין לי מה להוסיף להעיר או לתקן ואני מאשר שהודעה זו ניתנה על ידי ואלה היו דברי". (עמ' 1 להודעה שורות 16-18). בשתי ההודעות מופיעה חתימת המנוח על כל אחד מעמודי ההודעה, ובהודעה המוקדמת אף מופיעות הערות בכתב ידו של המנוח כתוספת ופרשנות לתוכנה. טענת ב"כ המאשימה היא כי סירוב לקבל את ההודעות "עלול לפגוע וסביר שיפגע" באפשרות בירור האמת, ועל כן יש להעדיף את קבלתן תוך פגיעה בזכות הנאשמים לחקירה נגדית של עדי התביעה. הבסיס המשפטי עליו מבוססת בקשת המאשימה הוא כי ההודעות נופלות בגדרו של החריג לכלל הפוסל עדות שמיעה, אשר עוסק באמרות הנפטר בניגוד לעניינו. התנאים לקבילות אמרתו של נפטר, כפי שנקבעו במשפט המקובל ואומצו בדין הישראלי הם: האמרה הינה בניגוד לאינטרס הכספי או הרכושי של הנפטר בשעת אמירתה. האומר צריך היה לדעת כי האמרה נוגדת את עניינו. לאומר היתה ידיעה אישית על העובדות הכלולות באמרה. (ראה: א.הרנון, דיני ראיות, חלק שני האוניברסיטה העברית ירושלים, תשל"ז1977-, עמ' 157; ע"א 601/98 ישראל ומתיה ביידר נ. עמיאל לוי פ"ד כג(1) 594, 598). לגישת ב"כ המאשימה, ההודעות האמורות מקיימות תנאים אלו, ומכאן שיש לקבלן כראייה. באשר לתנאי הראשון, נטען כי ככל שמדובר בעבירות על חוק ההגבלים העסקיים תשמ"ח1988- (להלן: "החוק"), הרי שבצדו של האינטרס העונשי ניצב גם אינטרס רכושי משמעותי. על כך למד ב"כ המאשימה מהקנסות הקבועים בחוק, מהמשמעויות הכלכליות-מסחריות הגלומות בהרשעה בביצוע עבירה ע"פ החוק, ובהיחשפות העובר עבירה ע"פ החוק לתביעות אזרחיות ונזיקיות. מעבר לכך, טוען ב"כ המאשימה, הרציונאל העומד בבסיס חריג זה, מתקיים גם כאשר האמרה מנוגדת לאינטרס פלילי של האומר, ובמיוחד במקרה זה, בו מהימנותן של ההודעות מובנית לאור הדרך בה נרשמו אשר פורטה לעיל. ב"כ המאשימה סומך טענתו האחרונה על דבריו של כבוד הנשיא זוסמן: "בקובעי כלפי הודאת הנאשם את המבחן של אמרת נפטר, הנוגדת את עניינו, לא נעלמה מעיני הדיעה הרווחת, שרק עניין כספי נוגד, אבל לא עניין פלילי, מכשיר את דברי הנפטר לראיה. אך על דיעה זו התריע הפרשן הדגול Wigmore, דיני ראיות, מהד' שניה סעיף 1476, והוקיע את הטעות שבה, ואליו הצטרף השופט Holmes .... עד כמה שידוע לי, טרם קבע בית-משפט זה עמדה בשאלה זו, אך לצורך עניינינו, די לי לומר, שמבחינת ההגיון אין הבדל בין שהאמרה הוכשרה בדרך זו או אחרת; אם נאמן המנוח שלא ישקר לרעתו בעניין כספי, בעניין פלילי לא כל שכן. כלום יודה אדם חף מפשע בעבירה פלילית שנענשים עליה בעונש מאסר לזמן ארוך ובקנס כבד?"(ע"א 373/54 הרי אהרונסט ואח' נ. חוה ניומן (וישומירסקי), פ"ד י'(2)1121, 1142). אכן, לעבירה על חוק ההגבלים העסקיים יש רקע כלכלי מהותי, אשר כפי שאמרתי במקום אחר, "מחייב לכלול בין מרכיבי הענישה מרכיב בעל משמעות כלכלית נכבדה ומכבידה, שתהא לו השכלה הרתעתית נאותה, ואשר ימחיש בצורה ברורה את חוסר הכדאיות הכלכלית שבביצוע עבירות אלה" (ת"פ 160/96 (י-ם) מדינת ישראל נ. חוליות ו- 16 אחרים, דינים מחוזי, כרך כו(7) 761, עמ' 5). אולם, הענישה הכלכלית הקבועה בחוק אינה עומדת לעצמה והיא מהווה חלק מהנורמה הפלילית המבטאת את החשיבות הרבה שראה המחוקק בהגנה על התחרות. (ראה: ת"פ 201/96 (י-ם) מדינת ישראל נ. מגדל חברה לביטוח ואח', דינים מחוזי, כרך כו(7) 468, עמ' 6). על רקע זה, מקובלת עלי טענת ב"כ הנאשמים כי דבריו של הנשיא זוסמן, לפיהם יש להחיל את החריג בדבר קבילותה של אמרת נפטר הנוגדת את עניינו גם לגבי אינטרס פלילי, אינם בגדר הלכה פסוקה בדין הישראלי, אשר אימץ את הלכת המשפט המקובל בעניין חריג זה (ראה: הרנון, עמ' 158). לפיכך, ולאור קביעתי לעיל, שהאינטרס של המנוח בחקירתו היה אינטרס פלילי בעיקרו, נראה לי כי אין מתקיים במקרה זה התנאי הראשון לתחולת החריג. למעלה מן הנדרש אוסיף כי לדעתי אין מתקיים גם התנאי השני לתחולת החריג, לפיו האומר צריך היה לדעת כי אמרתו נוגדת את עניינו.טענת ב"כ הנאשמים לענין זה היא, כי המנוח כלל לא היה מודע לכך שתוכן הודעותיו נוגד את עניינו, ולא זו בלבד אלא "שאף שום אדם סביר לא היה מעלה על דעתו שיש פסול בשמיעת מחירים כאמור". ב"כ המאשימה, טוען מנגד, כי מתוכן ההודעות עולה שהמנוח עצמו היה מודע לאופיין הבלתי חוקי של הפגישות בהן נטל חלק, ואפילו לא היה מודע לכך, יש להפעיל לענין זה מבחן אובייקטיבי הבודק האם אדם סביר היה מודע בנסיבות אלה לכך שתוכן הודעותיו נוגד את עניינו. מבחן זה, לגישת ב"כ המאשימה, מתקיים בנסיבות המקרה, זאת לאור אזהרתו של המנוח עובר לגביית ההודעה המאוחרת, ידיעתו אודות החקירה הפלילית המתנהלת כנגד הנאשמת 1 בה שימש כמנהל שיווק ומודעותו לגוון הפלילי של פעילות תיאום המחירים בין סוחרי העץ, כפי שעולה מהודעותיו. הבסיס הרעיוני לחריג הוא כי חזקה על אדם שלא ישקר, כאשר תוצאות שקריו עלולות, בסבירות גבוהה, לפעול כנגדו (ראה: הרנון, עמ' 154). ניסיון החיים והשכל הישר מהווים במצב שכזה מעין בטוחה לאמינות העובדות הנזכרות באמרתו של הנפטר, אשר מספיקה כדי להופכה לראיה קבילה, על אף חוסר האפשרות לחקור את האומר. לאור רציונאל זה, אינני מקבל את גישת ב"כ המאשימה לפיה, ניתן להסתפק בידיעה קונסטרוקטיבית של האומר על כך שאמרותיו נוגדות את עניינו. הרחבה זו של החריג אינה עולה בקנה אחד עם הרציונל שביסודו, התולה את מהימנות האימרה במודעותו הסובייקטיבית של עושה האימרה לכך שהדברים הנאמרים עלולים לפגוע בו (ראה: Cross on Evidence, sixth ed. Butterworths 1985 p. 569). הרחבת החריג גם אינה מתיישבת עם דרך הפרשנות הראויה לתחולתם של חריגים בכלל, וחריג ייחודי זה בפרט, או בלשונו של המלומד קרוס לעיל:נ"In short, the technicality of this branch of the law prevents the application of sound principle in all but the simplest cases". בהיבט זה, ודאי שאין מדובר במקרה פשוט מבחינת מודעותו של המנוח לפוטנציאל העובדתי הנוגד את עניינו שבהודעותיו. לעניין זה יש לתת את הדעת על כך שהמנוח ביקש בהודעותיו להבחין בינו לבין נציגי יבואני העץ האחרים, ולהציג את עצמו כמי שנמנע במודע מלפעול בניגוד לחוק בעניין תיאום המחירים בין היבואנים השונים. כך טוען המנוח: "... ואני הגבתי ראשון שמוכן לדבר על כל מיני נושאים חוץ מנושא מחירים כי זה בלתי חוקי ואני מבקש לרשום זאת בפרוטוקול..." (עמ' 3 להודעה מיום 20.6.93). בהמשך אותה הודעה טוען המנוח: "... אם הזמינו אותי לפגישה יש הרבה מה לדבר, מוסר תשלומים, גביה תדמית הענף ירודה, היקפי אשראי על מחירים הם יכולים לדבר אני מוכן לשמוע ולא להשמיע". (עמ' 4 להודעה). אמירות אלו, מחזקות את התחושה כי המנוח האמין כי אין במעשיו, בניגוד למעשי אחרים, משום עבירה על החוק. תחושה זו מתיישבת גם עם רמת הפירוט של ההודעות, והיקף שיתוף הפעולה שהפגין המנוח בחקירתו, עד כדי הוספת הבהרות בכתב ידו לאחר קריאת נוסח ההודעה מיום 20.6.93. אמונתו הסובייקטיבית של המנוח, כי אין בהודעותיו כדי לפגוע באינטרס האישי שלו, שומטת את הרציונל הרעיוני שבבסיס החריג, כפי שפורט לעיל. במצב דברים זה, אין מתקיים גם התנאי השני לתחולת החריג. מן האמור עולה, כי אין מתקיימים במקרה זה התנאים הקבועים בהלכה הפסוקה לתחולת החריג בדבר אמרת נפטר בניגוד לעניינו. לאור כך, אני דוחה את הבקשה להציג הודעות אלה כראיה. הגשת ראיות