סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 קובע לאמור: "נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם- בין על פי טענת הנאשם ובין ביוזמתו - לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעניין, הוראות סעיף 182 ו- 183 יחולו גם על זיכוי לפי סעיף זה". על מנת שבית המשפט יזכה נאשם בשלב הדיוני של תום פרשת התביעה, על בית המשפט להיווכח שאין בראיות התביעה אפילו הוכחה לכאורה לאשמה המיוחסת לנאשם בכתב האישום, משמע - שאף אם יינתן לראיות התביעה מלא האמון ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי, לא יהיה בהן כדי לבסס את הרשעת הנאשם. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוכחת אשמה לכאורה: 1. בפני בקשה בהתאם לסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב-1982 ל"זיכוי בשל העדר הוכחה לכאורה", שהוגשה מטעם ב"כ המבקשים. 2. ב"כ המבקשים טוען בבקשה כי קיימים כשלים ראייתיים אשר לשיטתו כוללים, סתירות העולות מעדויות עדי המאשימה, העדר יכולת זיהוי של הרכב ומחלוקות של אנשי מקצוע בעניין זה, ואף העדר פרטים של מועד האירוע ומספר הרישוי של הרכב בו נעברה העבירה לכאורה, המיוחסת למבקשים. לטענת ב"כ המבקשים, המידע המדויק היחיד שיש בידי המשיבה והמיוחס למבקשים, הינו מהירות הנסיעה של 260 קמ"ש, אשר לגביה טוען ב"כ המבקשים, כי לא הוכחה, שכן גם העד שהובא מטעם המשיבה כ"מומחה", לא בחן את יכולותיו הלכאוריות של הרכב והאפשרות כי מהירות נסיעתו תגיע למהירות המיוחסת למבקשים בכתב האישום, ובכל מקרה המהירות המיוחסת למבקשים בכתב האישום הינה מהירות המבוססת על השערה, מהירות שאינה נכונה, והיא מעבר למגבלות הרכב וזאת עוד בטרם הוכחה הטענה כי מדובר במחוונים תקולים, מכאן שבחינה אובייקטיבית תמצא כי אין לייחס למבקשים את המהירות המיוחסת להם בכתב האישום. ב"כ המבקשים ציין כי הימנעותה של המשיבה מלבצע בדיקות פוליגרף למבקשים, עומדת לחובתה ולו נעשתה, אפשר והייתה מחזקת את גרסת המבקשים, לפיה מדובר במחוונים תקולים וכי לא נסעו במהירות המיוחסת להם. ב"כ המבקשים טען כי עד העד "המומחה" שהובא מטעם המשיבה מעיד לראשונה כ"מומחה" ודבריו הינם בגדר השערות בלבד והוסיף כי גם עדותו של עד התביעה, יצחק בן הרואה, מלמדת כי חוות דעתו ניתנה בלא שהייתה לו ידיעה ברורה לגבי דגם הרכב המדויק, למרות החשיבות הרבה שיש לייחס לעניין. ב"כ המבקשים חלק על הבדיקות שנערכו על ידי המשיבה והעדים שהובאו מטעמה, תוך שהדגיש את התעלמות העדים מנתונים רלבנטיים שהתעוררו אגב הצפייה בסרטון (ת/8). בעניין המבקשים 2 ו-3 טען הסנגור כי המשיבה לא עמדה בנטל ההוכחה לגביהם, אף לא לכאורה, שכן כתב האישום מייחס להם עבירה של שידול, לפיה עודדו את המבקש 1 לנהוג במהירות מופרזת ותרמו ליצירת האווירה והתנאים לביצוע המעשים, אולם לטענת ב"כ המבקשים המשיבה לא התייחסה כלל במהלך פרשת התביעה לחלקם של ולא די בעניינם בסרטון הקיים (ת/8) ובתמלול שנערך, עליו העיד עורכו כי הוא נערך ונרשם לפי מה שהצליח להבין ומכאן שאינו מדויק ולא נערך על ידי איש מקצוע. לפיכך, אין לחייב את המבקשים 2 ו-3 להשיב לאשמה. לחלופין, טען ב"כ המבקשים כי יש מקום לביטול כתב האישום מטעמי הגנה מן הצדק - אכיפה בררנית, תוך שציין כי במקרים דומים בהם תועדו המפכ"ל לשעבר, דודי כהן, אשר נסע במהירות 180 קמ"ש ואף המפכ"ל יוחנן דנינו שתועד במצלמה נוסע במהירות 260 קמ"ש ואשר כנגדם לא התנהל כל הליך פלילי. מכאן שאין מקום להפלות את המבקשים ולנהוג כלפיהם ביחס של אכיפה בררנית. 3. ב"כ המשיבה ביקש לדחות את בקשת המבקשים ובא כוחם שכן לדבריו, בית המשפט העליון קבע זה מכבר בפסיקה רבה שניתנה ואומצה על ידי הערכאות השונות כי בשלב זה של ההליך, על בית המשפט לבחון האם בראיות שהוצגו על ידי התביעה, יש ראיות להוכחת האשמה, די בראיות בסיסיות ואפילו דלות כדי שהנאשם יידרש להשיב לאשמה, תוך שהביא פסיקה רלבנטית ומצא חיזוק גם בדברי המלומד יעקב קדמי, "סדר הדין בפלילים" כרך שני, שם נאמר כי בתי המשפט אינם בוחנים בשלב זה קיומן של סתירות בראיות התביעה, הם אינם בוחנים האם יש בראיות התביעה גם ראיות שעשויות להביא למסקנה הפוכה מהמסקנה המרשיעה, הם אינם בוחנים את דיותן של הראיות או מהימנות הגרסאות. ב"כ המשיבה ציין כי די בהתבוננות בסרטון הוידיאו (ת/8) כדי ללמוד על התנהגות המבקשים וקלות הראש בה נהג המבקש 1. לדבריו סירובם של המבקשים למסור את פרטי הרכב ובעליו אינו עומד לזכותם והעדר הכלי באמצעותו בוצעו העבירות לכאורה, אינו משמיט את הבסיס לאישומים כנגדם. ב"כ המשיבה ציין כי אין זה המועד לקבוע האם עלה בידי המשיבה להוכיח את מהירות הנסיעה ברכב ודי בהבאת ראיות אחרות אודות אופן נהיגתם והתנהגותם של המבקשים, כפי שעולה מצפייה בסרטון שהוגש (ת/8). ב"כ המשיבה חלק על הניסיון לקעקע את אמינות העדים שהובאו מטעם המשיבה והוסיף שהטענה בדבר הימנעות המשיבה מלבצע בדיקת פוליגרף למבקשים, אינה רלבנטית שכן תוצאותיה אינן קבילות בהליך פלילי והעדרה אינו פוגע בראיות שהובאו מטעם המשיבה. ב"כ המשיבה הסתייג מטענת ב"כ המבקשים בדבר אכיפה בררנית וכל שכן מצילום רכבו של המפכ"ל נוסע במהירות של 260 קמ"ש וציין כי טענה זו אינה נכונה ומדובר בהטעיה. ומכאן שיש לחייב את המבקשים להשיב לאשמה ולדחות את טענתם בדבר "הגנה מן הצדק". 4. דיון: סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 קובע לאמור: "נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם- בין על פי טענת הנאשם ובין ביוזמתו - לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעניין, הוראות סעיף 182 ו- 183 יחולו גם על זיכוי לפי סעיף זה". על מנת שבית המשפט יזכה נאשם בשלב הדיוני של תום פרשת התביעה, על בית המשפט להיווכח שאין בראיות התביעה אפילו הוכחה לכאורה לאשמה המיוחסת לנאשם בכתב האישום, משמע - שאף אם יינתן לראיות התביעה מלא האמון ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי, לא יהיה בהן כדי לבסס את הרשעת הנאשם. בשלב זה אין בית המשפט שוקל שיקולי מהימנות או משקל ואם הביעה התביעה ראיות בסיסיות ואף ראיות דלות להוכחת יסודותיה של העבירה נשוא כתב האישום, לא יטה בית המשפט אוזן קשבת לטענת הנאשם כי "אין להשיב לאשמה", ראה לעניין זה י .קדמי סדר הדין בפלילים, חלק שני עמוד 1444 - 1455. וכן דבריו של כבוד נשיא בית המשפט העליון (כתוארו דאז) , כבוד השופט מאיר שמגר בע"פ 732/76 מדינת ישראל נ' כחלון, פ"ד לב (1) 179: שם נאמר: "בית המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב האישום, ראיות בסיסיות לעניין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא לדברי בית המשפט העליון ב-ע"פ 28/49 [1] , הנ"ל, ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית המעבירה את הנטל של הבאת הראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם". הראיות שהציגה התביעה בענייננו, בהנחה שיינתן להם מלוא האמון והמשקל, יש בהן כדי להוות את אותה תשתית ראייתית לכאורית מספקת. ראיות אלה כוללות בין היתר, את סרטון הוידיאו (ת/8), ממנו ניתן ללמוד על התנהגות המבקשים עובר לאירוע, עדויות החוקרים וכן עדויות "מומחים" לעניין דגם הרכב, מהירות הנסיעה והתקלות האפשריות בלוח המחוונים של הרכב. ראיות אלה, בהנחה שיינתן להם מלוא האמון והמשקל, יהיה בהן כדי לבסס את הרשעת המבקש 1 בעבירות המיוחסות לו. לאור עדות עדי המשיבה/המאשימה, אני סבור כי ניתן לייחס למבקש מס' 1 לכל היותר, מהירות של 250 קמ"ש, המהירות המקסימאלית של הרכב כעולה מהעדויות שהובאו בפניי. אכן, התלבטתי האם די בראיות התביעה בשלב זה כדי לחייב גם את המבקשים 2 ו-3 להשיב לאשמה, אולם עיון בראיות המשיבה וצפייה חוזרת בסרטון הביאו אותי לכלל מסקנה כי אף ביחס אליהם מתקיימת אותה תשתית ראייתית לכאורית, אשר די בה כדי לחייבם להשיב לאשמה. לפיכך אני קובע כי על המבקשים להשיב לאשמה, בכפוף למהירות של 250 קמ"ש ולא למהירות של 260 קמ"ש. באשר לטענת ה"ההגנה מן הצדק" - בשל אכיפה בררנית, לא מצאתי להרחיב בעניין זה, שכן אינני סבור כי כתב האישום שהוגש כנגד המבקשים, יש בו משום אכיפה בררנית, כל שכן אינני מקבל את טענות ב"כ המבקשים ביחס לאפשרות לפיה מעשים דומים שנעשו על ידי המפכ"ל הנוכחי וקודמו, לא זכו להתייחסות המשיבה. סיכומו של דבר, אני דוחה את טענת המבקשים בבקשה של "אין להשיב לאשמה" וכן את בקשתם לביטול כתב האישום בטענה של "הגנה מן הצדק". משפט פליליחוסר אשמה