זכותו של אדם לשם טוב הוכרה לא אחת בפסיקה כזכות יסוד ראויה להגנה. על מהותה וחשיבותה של הזכות לשם טוב עמד בהרחבה הנשיא ברק בע"א 89/214 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח': "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעיתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר. בתודעתנו החברתית תופס שמו הטוב של אדם מקום מרכזי. מקורותינו מציינים, כי "לשון הרע הורגת", וכי כל המלבין את פני חברו ברבים "כאילו שופך דמים", ואפילו סלח האדם עליו הוצא לשון הרע, הריהו "בוער מבפנים". אין להתפלא איפוא, כי תפיסתנו הינה, כי "טוב שם משמן טוב" (קהלת ז,א). נאמר במקורותינו, כי "לא נחתם גזר-דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד" (רמב"ם, דעות, ז). גם בתרבות המודרנית הכללית, אשר אנו חלק ממנה תופס שמו של אדם מקום מרכזי. כך למשל ידועים דבריו של יגו באותלו של שיקספיר, האומר: "Good name in man and woman, dear my lord, is the immediate jewel of their souls; who steals my purse steals trash 'tis something, nothing; 'twas mine, 'tis his, and has been slave to thousands; but he that filches from me my good name robs me that which not enriches him and makes me poor indeed". אותלו, מערכה שלישית, קטע שלישי). (ע"א 89/214 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פד"י מג(3) 840, 856). פגיעה בשם הטוב