קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסכם ממון בין גבר נשוי לידועה בציבור: זוהי בקשה לאשר הסכם ממון בין בני זוג החיים חיים משותפים של גבר והידועה בציבור שלו. ב"כ המבקשים לא ציין פרט מהותי אשר נתגלה לי רק לאחר הצגת שאלה בכיוון זה למבקשים, והוא, כי המבקש עודנו נשוי לאשה אחרת. השאלה היא האם רשאי ביהמ"ש לאשר הסכם ממון במקרה כזה? ב"כ המבקשים מסתמך על ע"א 337/62 ריזנפלד נ' יעקבסון [1] שם קבע כב' השופט ויתקון כי במסיבות מסויימות אין לפסול כדבר בלתי מוסרי התחייבותו של אדם נשוי המבטיח נישואין לאחר לאחר שיתגרש מבן זוגו. אין הנידון דומה לראייה. בענייננו מבקשי כי ביהמ"ש יתן גושפנקא שלו להסכם שמשמעותו המעשית היא ביגמיה. לבד מהצד המוסרי מתעוררת גם בעייה בתחום המשפט האזרחי, והיא, האם אין מקום לצרף כצד לבקשה שכזאת את בן הזוג החוקי, שהרי אפשרי כי ההסכם פוגע בזכויותיו שלו כבן זוג חוקי של אחד הצדדים להסכם? נראה לי כי בית משפט לא יתן ידו להסכם כזה כל עוד אחד הצדדים נשוי לאחר ואני דוחה את הבקשה. אני חוזר כאן על הנימוקים שנתתי בבקשה דומה בתיק מ"א 254/83: " .2בפסיקת בית המשפט העליון בעניין הסכמים הקשורים לחיים משותפים בין גבר לאשה, אשר אחד מהם נשוי, היו שופטים שפסקו כי הסכמים כאלה חסרי תוקף. כך קבע כב' השופט זילברג בע"א 337/62 ריזנפלד נ' יעקובסון [1] בעמ' 1022"ברור כי הסכמים מסוג זה, אפילו אינם מוגבלים לבן זוג אלטרנטיבי אחד בלבד, שוללים מן הנישואין את אופיים המונוגמי ומחזירים אותם לתקופת הפוליגמיה שנאסרה בישראל לפני למעלה מ- 900שנה: "הנישואין בדיני ישראל, אמנם, אינם "סקרמנט" אבל עדיין אין הם מניחים מקום לליברטיניות והפקרות או להתקשרויות חדשות מאחורי גבו או נגד רצונו של בן הזוג הקיים." כב' השופט זילברג חזר על גישתו הנ"ל בדעת מיעוט גם בע"א 563/65 יגר נ' פלביץ, [2]. לדעה זו הצטרף גם כבוד הנשיא אולשן בע"א 337/62 הנ"ל, ובענין הבטחת נישואין של גבר נשוי הוא מוסיף: "...במילים אחרות, הבעל מתחייב כלפי צד ג' להרוס את קשר הנישואין עם אשתו. מבחינה זו הסכם כזה מרחיב את הפירצה בין בני הזוג ועשוי לחתור מתחת לחיי המשפחה, מוסד המוכר על ידי החברה כאחד היסודות שבחיי החברה. אין אני סבור כי הסכם כזה מתישב עם המוסר הציבורי הקיים." (שם, בעמ' 1030). .3בגישה הנ"ל תמך גם כב' השופט קיסטר בע"א 4/66 פרץ נ' הלמוט, [3], כשלדבריו חיי אישות מחוץ לנישואין ובמיוחד כאשר לפחות אחד מבני הזוג נשוי, הינם פסולים, וכן פסולה היא גם הבטחה לחיים כאלה. לדעתו ראויה היא עמדתו של כב' השופט זילברג בע"א 563/63 הנ"ל (שהיה כאמור בדעת המיעוט) שינהגו על פיה מאחר שבדעת הרוב יש שינוי יסודי מן המקובל באנגליה, בארצות אחרות ואף אצלנו. כב' השופט מסופק אם יש לראות בדעת הרוב בפסה"ד הנ"ל תקדים מחייב. כב' השופט קיסטר איתן בדעתו גם בע"א 609/68 נתן נ' עבדאללה [4]. לדבריו, אם הבטחת בן זוג אחד למשנהו להתגרש אינה מחייבת, בודאי שאין תוקף להבטחת הבעל כלפי אשה אחרת שיתגרש מאשתו. .4לפי הגישה המתוארת לעיל ברור כי אין כל תוקף להסכם הנידון לפנינו, וממילא ביהמ"ש לא יתן ידו להסכם כזה ע"י מתן אישור לו מטעמו. ואולם, נראה שדעת הרוב בפסה"ד הנ"ל קבעה הלכה אחרת. הלכה זו נפסקה לראשונה בע"א 337/62 הנ"ל ע"י כב' השופט ויתקון. לדבריו, אין לפסול הסכם הבטחת נישואין בין שנים אשר אחד מהם נשוי שכן, במציאות המרה לא כל זיווג עולה יפה. ומשהגיעו בני הזוג למשבר, קשה עוד לדבר ברצינות על קשרי האהבה והנאמנות שביניהם, שאינם סובלים התקשרות עם אדם אחר, לאחר הפקעת הקשר. הלכה זו התבססה בע"א 563/65 [2] ובע"א 609/68 [4] הנ"ל כאשר דעת הרוב נשענת על דעתו הנזכרת לעיל של כב' השופט ויתקון. ברם, בע"א 337/62 האמור הדגיש כב' השופט ויתקון כי "בזאת לא באתי להצדיק אדם שבעודנו נשוי מבטיח נישואין לאדם אחר לאחר שיתגרש מבן זוגו. ברב המקרים אם לא בכולם, יש בכך טעם לפגם. הטעם הטוב היה דורש להביא את הנישואים הקיימים לקיצם בטרם תיווצר ההתקשרות החדשה. אך מכאן ועד לפסילת ההבטחה כדבר בלתי מוסרי ומשום כך אף בלתי חוקי עדיין רחוקה הדרך. לפסילה זו אפשר להגיע רק אם מוכנים אנו להקריב למענה את העקרון של קדושת החוזה. ונראה לי כי זהו מחיר גבוה מדי בעד השגת מטרה שערכה אינו נקי מספק. הלא ידוע הוא כי על פי רוב אין להגיע לתוצאה רצויה וצודקת על ידי פסילת הסכם. במצב זה יש להפעיל את הכלל ש"הסכם זכאי להנות משום כך מהספק." .5מכאן שגם לפי כב' השופט ויתקון, שעל דבריו נשענת ההלכה בענין זה, יש פגם מוסרי בהסכם הבטחת נישואין בין שנים אשר אחד מהם נשוי, וממילא כל ההסכמים הממוניים הנלווים אליו פגומים, אף כי אין לפוסלם, בגלל העקרון של קדושת החוזה. .6במקרה שלפנינו מתבקש ביהמ"ש לפעול לפי סמכותו עפ"י חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג- 1973(להלן: החוק), ולאשר הסכם בין איש ואשה שאחד מהם עודנו נשוי לאחר. נראה לי כי לא יתכן שבית משפט יתן ידו מראש ומלכתחילה לעריכת הסכם כזה. לפי לשון החוק נועד הסכם כזה להסדיר את יחסי הממון בין בני הזוג לאחר שיינשאו. במקרה שלפנינו מנועים הצדדים לעת עתה מלהנשא, כל עוד לא יתגרש הבעל מאשתו, שאחרת יהיה הבעל צפוי למשפט פלילי על ביגמיה. נראה לי כי יש מקום לפנות לביהמ"ש לאשר הסכם לפי החוק הנ"ל רק כאשר נישואי בני הזוג קרובים וממשיים אך לא כאשר נישואיהם אינם ודאיים כלל לפי שאחד מהם עודנו נשוי לאחר." בשולי החלטתי אוסיף הערה בדבר הנוהל הרצוי במקרים כאלה. נראה לי כי עורך דין המגיש בקשה כזאת חייב לגלות לבית המשפט את העובדה כי אחד הצדדים להסכם יחסי הממון שמבקשים את אישורו נשוי לאחר שכן השמטת פרט מהותי כזה עלולה להכשיל את ביהמ"ש ולהביאו לאשר הסכם שאחרת לא היה מאשרו. ואולי מוטב לתקן את תקנות סדרי הדין בנידון ולהוסיף לאחר תקנה 4 תקנה נוספת בזו הלשון: "היה אחד מבני הזוג נשוי לאחר יציינו זאת בני הזוג בבקשתם". אני דוחה את הבקשה. חוזההסכם ממוןידועים בציבור