קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העסקת עובדים פלסטינים שלא כדין: הנאשם הואשם בהעסקת שני עובדים שלא כדין - עבירה על פי סעיף 12 א' (ב) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב - 1952 (להלן: "החוק"). על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 19.12.96 העסיק הנאשם שני פועלים תושבי "האזור" (קלנדיה) - חמאד חוסיין ומוסטפא חאמד - בעבודות בניה בגן השלום שבשכונת נווה יעקב בירושלים, שעה ששהו בישראל שלא כדין ושעה שאין בידם אישור כדין לעבוד בישראל. אלה הן העובדות שאינן שנויות במחלוקת: הנאשם עוסק בביצוע עבודות בניה ושיפוצים. בתאריך 19.12.96 נעצרו על ידי המשטרה שני הפועלים (להלן: "חוסיין, להלן: "מוסטפא", להלן: "הפועלים" בהתאמה). שעה שנעצרו כאמור, עסקו הפועלים בעבודות בניה באתר בית כנסת ההולך ונבנה בסמוך לגן השלום שבשכונת נווה יעקב בירושלים. הפועלים הם תושבי קלנדיה שב"אזור", כהגדרתו בסעיף 12 א' לחוק, והאתר שבו עבדו, ושבו נעצרו, הוא בישראל. הפועלים שהו ועבדו בישראל שעה שלא היה בידם היתר שהיה או עבודה כדין. עמדת התביעה היא שהנאשם הוא זה שהעסיק את הפועלים, והוא העסיקם באין בידם היתר עבודה בישראל. הנאשם מכחיש כי העסיק את הפועלים והוא מכחיש כל קשר או היכרות עמם. במרכז ראיות התביעה עומדות עדויותיהם של הפועלים, אשר נגבו כעדות מוקדמת ביום 22.12.96 (ב"ש 2511/96) - ת/ 5. בעדותם מסרו הפועלים כי הנאשם הוא זה שהעסיקם בעבודות הבניה באתר בית הכנסת והם זיהו אותו באולם בית המשפט כמעסיקם. אומנם, נקבו שניהם בשם "ברוך ניסנוב" כשם מעסיקם - בעד שמו של הנאשם בכור ניסנוב - אולם שניהם זיהו את הנאשם כמעסיקם, ולמעשה אין חולק כי כוונתם היתה אל הנאשם. מוסר חוסיין בעדותו כי טרם מעצרו עבד אצל הנאשם כחודשיים, וכשבוע באתר בית הכנסת. הוא סיכם עמו על שכר עבודתו היומי, 75 ש"ח, והנאשם שילם לו את משכורתו. מוסר מוסטפא כי חיפש עבודה בישראל והוא פנה אל הנאשם, הנאשם הסכים להעסיקו והוא עבד אצלו באתר בית הכנסת כ- 4 ימים עד שנעצר. הוא סיכם עם הנאשם על שכרו בסך 50 ש"ח ליום עבודה והנאשם היה משלם לו את שכרו. עוד מוסר מוסטפא כי הנאשם לא ביקש ממנו מעולם להציג לפניו תעודת זהות או אישור כניסה לישראל. בהכחישו היכרות כלשהי עם הפועלים ובהכחישו דבר העסקתם על ידו, טוען הנאשם כי ביום המקרה ביצע עבודות שיפוצים בדירה הסמוכה לאתר בית הכנסת - דירתו של אחד, ירמיהו צדוק - עה/ 2. בעדותו מוסר עד זה כי אומנם הזמין את הנאשם לבצע בדירתו עבודות שיפוצים. ביום המעצר, 19.12.96, יצא עם הנאשם, ברכב הנאשם, כדי לקנות מרצפות. בהגיעם סמוך למרכז המסחרי נעצר הנאשם על ידי אנשי המשטרה. בדברים אלה אין כדי לסתור את עדותם של שני הפועלים ואת גרסת התביעה, כי הועסקו על ידי הנאשם באתר בית הכנסת. עוד טוען הנאשם כי הפללתו על ידי הפועלים אינה אלא פרי עלילה שהעליל עליו קבלן אחר עמו הסתכסך. לדבריו, אותו קבלן הורה לפועלים שלו למסור את שמו של הנאשם כמעסיקם, למקרה שישאלו או יעצרו. אינני נותן בגרסה זו כל אמון בהיותה גרסה כבושה ומאוחרת, אשר הועלתה על ידי הנאשם לראשונה בחקירתו הנגדית. לנאשם ניתנו מספר הזדמנויות להעלות גרסה זו והוא לא הזכירה, ולו ברמז, בכל אותן ההזדמנויות כך, בתגובתו כפי שנרשמה בדוח העיכוב - ת/ 3 אמר: "אלה לא פועלים שלי", ולא הוסיף. גם בהודעתו ת/ 1 אין רמז לטענת "העלילה" אותה העלה בחקירתו הנגדית. הנאשם חקר את הפועלים בחקירה שכנגד וגם במסגרת זו לא שאלם, ולו שאלה אחת, לענין הקבלן האחר ולענין הקנוניה נגדו, ולא הציג לפניהם גרסתו זו. גם בתשובת הנאשם לאישום, מיום 26.12.98, לא בא זכרה של גרסת הקנוניה נגדו, גם לא בעדותו הראשית. כאמור, העלה הנאשם גרסה זו לראשונה בחקירתו הנגדית, בתשובה לשאלת ב"כ המאשימה, כיצד זה מסביר הוא את זהויו על ידי הפועלים כמי שהעסיקם. מעבר לתשובה זו לא הביא הנאשם ראיה כלשהי לתמכה. טענת הנאשם היא כי הוא מעסיק אך ורק פועלים ירושלמיים ואולם, הוא לא טרח להזמין לעדות אף לא אחד מהם. נדמה לי כי אם היה בגרסת "העלילה" ממש, היה בידי אותם הפועלים לתמכה. על רקע כל אלה אינני נותן אמון בגרסה זו. עדותם של הפועלים לא עורערה והיא נותרה בסופו של משפט עומדת איתנה. בהסתמך על עדותם זו אני מוצא את הנאשם אשם ומרשיעו בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, כמפורט בתחילת הכרעת הדין. עובדי שטחים / פלסטיניםפלסטינים