המשיב תבע בבית-הדין האזורי השלמת המשכורת לה היה זכאי משך כל תקופת השעייתו עד לצאתו לגמלאות, וכן סעדים הצהרתייים שונים. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכות לקבל משכורת בזמן השעיה מעבודה: הנשיא (גולדברג): .1המשיב הועסק אצל המערערת מאז שנת 1965בתפקידים שונים, עד שבשנת 1976נתמנה כמנהל מחלקת המזון בחנות המערערת ברחובות; תוך כדי חקירה משטרתית בחשדות פלילים נגד עובד אחר של המערערת, הועלו חשדות אף נגד המשיב, והוא נחקר על-ידי המשטרה. משנמסרה למערערת הודעה אודות חקירה זו, השעתה את המשיב ביום 15.12.1979מעבודתו, ומאותו מועד קיבל מהמערערת מחצית משכורת בלבד. בחודש מאי 1980הוגש בבית-המשפט השלום ברחובות כתב אישום נגד המשיב, ובו הואשם בעבירות שונות (זיוף מסמך, הפצת מסמך מזויף וקבלת דבר במירמה), שכל כולן קשורות בעבודתו אצל המערערת. בשנת 1981הגיע המשיב לגיל פרישה, פרש לגמלאות, והוא מקבל מקרן פנסיה בה מבוטחים עובדי המערערת קצבה חודשית, המחושבת על-פי משכורתו המלאה, דהיינו - לא נגרע ממנה דבר עקב תקופת ההשעיה. בשנת 1982עיכב היועץ המשפטי לממשלה את ההליכים נגד המשיב. באפריל 1983דנה ועדה פריטטית (ועדת בירור משותפת הפועלת מכוח ההסכם הקיבוצי) בעניינו של המשיב, והוא הוזמן להופיע לפניה (על-פי קביעת בית-הדין האזורי), אך בחר שלא להופיע. הוועדה קבעה כי "העבירות (בהן הואשם המשיב - מ.ג.) היוו מעילה באימון החברה ולכן נראה לנו כי היה צורך להפסיק את עבודתו בחברה". .2המשיב תבע בבית-הדין האזורי השלמת המשכורת לה היה זכאי משך כל תקופת השעייתו עד לצאתו לגמלאות, וכן סעדים הצהרתייים שונים. בית-הדין האזורי (השופטת גבריאלי - אב-בית-הדין; ה"ה קרקובר ועוזרי נציגי ציבור; תב"ע מד/1309-3) קיבל את התביעה בחלקה, ופסק כי המשיב זכאי להשלמת משכורתו מיום השעייתו ועד יום הגשת כתב האישום נגדו, ועל פסק-דין זה הערעור שלפנינו. אשר ליתרת התקופה (מיום הגשת כתב האישום ועד הפרישה לגמלאות) לא חייב בית-הדין את המערערת, לאור החלטת הוועדה הפריטטית. .3פסק-דינו של בית הדין האזורי מבוסס על פירוש שניתן על-ידו לסעיף 33ב' להסכם הקיבוצי החל על המערערת ועובדיה, ואשר זה היה לשונו בתקופה הרלבנטית: "ב. עובד שיואשם בגילוי סודות צבאיים ובטחוניים גרימת נזק כספי או מוסרי לחברה במזיד, מעילה בכספים או שימוש לרעה בתפקידו, שהביא נזק לחברה, או על בירה פלילית כלשהי שיש עמה קלון, רשאית ההנהלה, תוך הודעה מוקדמת לוועד העובדים, להפסיק עבודתו של העובד הנאשם עד לבירור האשמה". בית-הדין האזורי קבע כי "אדם הוא מואשם רק מרגע שהוגש נגדו כתב אישום", ולכן פסק את אשר פסק. .5בעיקרי הטיעון שהוגשו על ידי בא-כוח המשיב, תמך זה בפירוש שניתן על-ידי בית-הדין האזורי למונח "יואשם", אך לפנינו נזנח, ובדין, טיעון זה, והמשיב הסתפק בטענה כי המערערת עצמה לא האשימה את המשיב בדבר, וכי ההאשמה חייבת להיות מבוססת, ולא בעלמא. אכן - נכונה הטענה כי אין להשעות עובד מבלי שתובהרנה לו מהות ההאשמות נגדו, ותישמע גרסתו. אלא מאי - במקרה דנן ידע המשיב היטב את טיב האשמות נגדו, כעולה ממכתבו של קצין הביטחון למנכ"ל המערערת, בו נאמר כי "מפקחת הדסה מיחידה הארצית לחקירות הונאה..." הודיעה לו שהמשיב נחקר על ידה ו"הודה בפניה בקבלת שוחד (כספים וסחורות) מהספק של מוצרי תלמה, שהביא סחורות אלה לחנות". גם שעה שיש למעביד יסוד מוצק להאמין, כי עובדו נחקר במשטרה בשל עבירה חמורה הקשורה בעבודתו אצל אותו מעביד, בין אם הודה בה ובין אם לא, רצוי לנקוט בהליך של השמעת ההאשמות בפני העובד ושמיעת גרסתו, אף כי ברור שסיכויו, במקרה מעין זה, לשכנע את המעביד כי אין להשעותו, קטנים ביותר. ההליך של שמיעת העובד מתחייב מהיחסים המיוחדים בין עובד למעבידו, הדורשים "הגינות", שהיא למעלה מחובת "תום הלב" (דב"ע מב/74- 3[1], בע' 65, 66). הליך זה חייב להיות כן ואמיתי, ולא הליך הנעשה כדי לצאת ידי חובה. מעביד המעלה האשמות כלפי עובדו, צריך לכרות אוזנו לטיעוניו של זה, בטרם ינקוט בצעד כלשהו כלפיו, לרבות השעיה. בנסיבות דנן, שעה שעובד נחקר במשטרה בגין עבירות שבוצעו במהלך העבודה אצל המעביד, לא תהווה העובדה שלא קוים הליך "השימוע" עילה לאיין את ההשעיה. .6מכל האמור עולה כי לא עלה בידי המשיב להרים את הנטל המוטל עליו, ולשכנע כי השעייתו נעשתה שלא כדין. "ועדת הבירור" שפעלה מכוח ההסכם הקיבוצי המחייב, מצאה כי אכן הודה המשיב במשטרה באשמות שיוחסו לו, והתייחסה למקרה בחומרה, כעולה מקביעתה ש"מסיבות שאינן ברורות לנו עיכב היועץ המשפטי לממשלה את ההליכים המשפטיים מחוסר עניין ציבורי", וכן מהחלטתה "לפרסם את המקרה בחוזר פנימי בין עובדי החברה 'למען יראו ויראו'". .7הערעור מתקבל; המשיב ישלם למערערת הוצאותיה בערעור בסך של-.000,1 ש"ח בצרוף מע"מ. משפט פליליהשעיה מעבודההשעיה